נספח 10

מן הקונגרס הי״ג

 

דוחות משה שרת, נדפסו בארבעה המשכים ב״קונטרס״[1]

 

 

א.

 

שתי הפרשיות הראשונות מסדר יומו של הקונגרס היו: הוויכוח הכללי ושאלת הסוכנות היהודית. לוויכוח הכללי קדמו נאומי הפתיחה של הנשיאים וההרצאות -

על העבודה בארץ,

על ההסתדרות,

על המוסדות הכספיים

ועל קרן-היסוד.

הוויכוחים צריכים היו לכאורה להיות נסבים על סיכום תוכנן של ההרצאות האלו, אך לקונגרס קדם ״ויכוח כללי״ אחר, אשר העסיק בחודשים האחרונים את העיתונות הציונית ואת הוועידות השנתיות בארצות שונות, הלא הוא הוויכוח על הסוכנות היהודית.

בארצות ובהסתדרויות אשר המסורת וקיום המצווה של ההתעסקות במה שנקרא ״שאלות הקונגרס״ חיים בהן עדיין, התנהלו הבחירות עפ״י עמדת הצירים בשאלה זו. ומשנתכנס הקונגרס הורגש, כי אם גם בסדר היום הרשמי הוקצע לסוכנות היהודית המקום השני - הנה במוחם של רוב הצירים, ובייחוד של מצביאי המלחמה, תופס העניין את המקום הראשון. וייצמן בעצמו התווה בנאום הפתיחה שלו בקווים כלליים את תוכניתו בנידון זה, והדבר שימש פתח לנואמים אחרים לפרוץ את המחיצה ולהקדים אח הוויכוחים על הסוכנות היהודית לפתיחה הרשמית בשאלה זו - על חשבונם ולרעתם של עניינים אחרים שתבעו את תשומת לב הציבור בוויכוח הכללי. נואמים בודדים ניסו אומנם מדי פעם להסיח את דעת הכנסייה מעניין זה ולרכזה בדברים אחרים - המצב הפוליטי בארץ, שאלות ההתיישבות והעבודה וכו׳ - אך ללא הועיל. והשומע, שבראשונה רגז אולי על ההתרכזות המופרזת והמלאכותית בשאלת הסוכנות שלא מן הסדר, הוכרח לבסוף להתפשר עם העובדה ולקבל עליו את הדין. על אף המציאות האמיתית, יוצר לו הקונגרס את המציאות המיוחדת שלו.

נאומי הפתיחה של וייצמן וסוקולוב נכנסים מקונגרס לקונגרס ומוועידה לוועידה יותר ויותר לתוך המסגרת הנוקשה - ולו גם תהיה רחבה מאוד לגבי סוקולוב - של נאום פוליטי אחראי. הדברים שקולים ומדודים, מעובדים בעניין רב מלכתחילה - בנאומו של סוקולוב גם מקיפים מאוד, שוב, מתוך אותה מידת העיבוד ושיקול הדעת - אך נטולים הם נשמת חיים ושְכינתה של תנועת עם אינה שורה עליהם. בכל מוכרחים לנגוע, אך לא על הכל צריך לומר את הכל. כל הנאמר צריך להיות אמת, אמת אשר אמיתתה היא בזה שאי אפשר להכחישה, אך לא כל האמת צריכה להיאמר.

אוסישקין מסר בהרצאתו סקירה עובדתית מקיפה על כיבושי ההתיישבות במשך השנתיים האחרונות - בחקלאות ובתעשייה, בכפר ובעיר, בהתיישבות הלאומית והפרטית, בחינוך ובתרבות. הבנקים למיניהם, אף הבנק שלנו בכלל, הקה״ק, קה״י, הכשרת היישוב, הנקודות החקלאיות החדשות, מפעלי תעשייה החדשים, בתי ספר, ״הדסה״, וכו׳ - על כולם ועל כל אחד מהם נאמר דבר. אך לא נפקדו ולא נזכרו בהרצאה כל אותם הכיבושים והמפעלים, שאין לבטאם במונחים הנושנים של תורת היישוב של ״חובבי ציון״ - הדברים היוצאים מחוץ ומעל לקניית שטח אדמה, בניין כך וכך בתים, התווספות סכום כזה של פונטים, ריבוי מספר היהודים. הבניין הכלכלי רחב הבסיס ורב האגפים של תנועת העבודה, הסתדרותה, מוסדותיה ומפעליה - עליו לא נאמרה מילה בסקירתו של אוסישקין. את שפע העובדות והמספרים הביא המרצה לפני הקונגרס מגובב ומפורר מבלי לקבוע חוק או לנטות קו, מבלי האיר את דרך ההתפתחות, מבלי הסיק לקח לעתיד. עדיין אין אוסישקין מבין, כי ערימת לבנים איננה בניין. הסיסמה המשולשת שהכריז עליה - קרקע, אנשים, תרבות עברית - עתה, כשאין חולה על היסודות האלה והשאלה העברית אינה עוד ״מה?״ כי אם ״איך?״ - לא היה בה מן הכוח ועכ״פ לא מן החידוש.

הרצאתו של [ריכרד] ליכטהיים הייתה ברובה הרצאת ה״רוטינה״ ההסתדרותית [הציונית]. רק סעיף אחד ממנה ראוי לציון וחשוב לנו, והוא כי שיטת הבחירות לקונגרס עפ״י השקלים המיוחדים לכל פדרציה איבדה את זכות קיומה. תחת זה באה ההצעה להנהיג שקל אחד כללי ולעשות את הבחירות כלליות ויחסיות בכל ארץ וארץ. המספר הכולל של הצירים ייקבע עפ״י מספר השקלים שיימכרו בכל ארץ, ומספר הצירים לכל מפלגה - עפ״י הקולות שתקבל בבחירות. תיקון זה יהיה ודאי לברכה, הוא יעשה את הבחירות לקונגרס מפיקציה לאקט פוליטי-עממי.

[גיאורג] הלפרין סקר על מצבה הכלכלי של א״י. לדעתו - השבח שמנתה ממשלת א״י, כי בשנה האחרונה לא היו בארץ מקרי פשיטת רגל, הוא לגנאי לכלכלת א״י; משמע שאין המשק הקפיטליסטי בארץ בנוי על יסודות בריאים, אשר על פיהם כל מי שאינו מצליח מפסיד את כספו. נכון, שלא תמיד אפשר לעבוד בא״י בענייני אשראי על טוהרת הבנקאות, אך כנגד זה אסור שיהיה לשיטה, כי אשראי ניתן בא״י בניגוד לעיקרי הבנקאות. יהודי המפסיד כסף בא״י אל יחשוב את עצמו לקורבן לאומי. בין יתר הדברים הודיע הלפרין, כי שתי הקונצסיות של רוטנברג נמסרו כבר לרשות החברות שנתכוננו לשם זה. בהרצותו על קרן היסוד, הודיע [ברתולד] פייבל על הסכום האחרון שהגיעו עדיו הכנסותיה של קה״י מראשית היווסדה ועד היום - מיליון ושלושה פונטים. בפעם הראשונה ישנה בקופת קה״י רזרבה לחודשים הקרובים. ישנו הביטחון, כי בשנה הבאה תעלינה ההכנסות בד בבד עם התקציב שיתקבל בקונגרס (אם יושג שיווי המשקל ע״י זה שההכנסות תעלינה עד לגובה התקציב הדרוש, או שיוכנס התקציב לתוך מיטת-סדום של ההכנסה הבטוחה - זאת לא פירש המרצה) - הרי שיש לקוות כי משבר לא יהיה השנה. קרן היסוד, אמר פייבל, יצרה לא רק מכשיר לקיבוץ כספים לבניין הארץ, אלא ריכזה סביבה קהילת אנשים חדשה - אלה התורמים לקה״י, ציונים ולא ציונים. המוסד זכה לאהבה ולמסירות המזכירים את הימים הגדולים של אביב הציוניות.

הנאום המרכזי שבוויכוח היה נאומו של [יצחק] גרינבוים. באישיותו התגלמה הפעם ההתנגדות לוויצמן בחוגי ה״ציונים הכלליים״. התנגדותן של סיעות העבודה להנהגה היא לאורך כל החזית. גם חִצי ״המזרחי״ מכוונים לעמדות רבות. אך גרינבוים וחבריו, המאורגנים בקונגרס זה ב״סיעה הדמוקרטית״, מרעישים רק מצודה אחת בחומתו של וייצמן - הסוכנות היהודית. ומנאומיו של גרינבוים החלה המערכה.

גרינבוים מתחיל כאיש הפרלמנט. אנו עומדים - אומר הוא - לפני משבר בקבינט, הנשיא הוא שיצר את הקבינט - האכזקוטיבה - בקונגרס האחרון. הוא עשה זאת על יסוד מצע ידוע: ההתנגדות לדרך הברנדיסאים. עתה נשאר הקבינט נאמן למצע שעליו נוסד, בעוד שהנשיא שינה את טעמו, הפך לצר לקבינט ומבקש להפילו ולהקים שוב קבינט חדש. הייתכן, כי גורל תנועתנו יהיה מושפע מחילופי הלך-הרוח של נשיא זה או אחר?

מתוך דבריו, אחרי שורה של שאלות, יוצא כי אין הוא מתנגד בהחלט לשיתוף כל כוח אחר מחוץ להסתדרות הציונית בסוכנות היהודית, וכי כל השאלה היא שאלת יחסי הכוחות בסוכנות, הבטחת אופייה העממי של התנועה הציונית, הבטחת מידת השפעה מספקת להסתדרות הציונות על בניין הארץ וההנהגה הפוליטית. ודברים אלה נאמרו, אומנם, ביתר בירור ודיוק ע״י חברים אחרים מסיעתו של גרינבוים.

 

ב. הסוכנות היהודית

 

הוויכוח על הסוכנות היהודית בשני חלקיו - [מרדכי] סולובייצ׳יק ואחריה - לא היה בו כדי להעמיד את השומע על סתירה יסודית בין שני מחנות של מתווכחים. וקל היה להבין את חריפות הוויכוח ונוח היה למיין את הדעות המתנגשות. אילו אפשר היה למתוח קו ישר ובולט בין שני צדדים המתייצבים זה לעומת זה:

אלה החושבים כי נושא זכויותיה של הסוכנות היהודית יוכל להיות רק הקונגרס העברי העולמי, ועד לכינוסו צריכה ההסתדרות הציונית לבדה לשמש בכתר זה,

ואלה הדורשים להרחיב מייד את הסוכנות היהודית ע״י סיפוח כוחות חוץ, אם גם יגרום הדבר לטשטוש אופיה העממי של התנועה הציונית ולאובדן שלטון היחיד של ההסתדרות על הפוליטיקה הציונית ועל בניין הארץ, הסתיימות דעות כזו לא הייתה.

תחת זה היה ערב רב של דעות, שבהדרגה עברו מקצה אל קצה, ואף הקצוות לא רחקו, לכאורה, זה מזה. אנשי הפרקציה הדמוקרטית ואגף העבודה הודו בצורך להחל מייד בהרחבת הסוכנות, מבלי לחכות לקונגרס העולמי. וכנגדם טענו וייצמן, צירי אמריקה ומנהיגי הבלוק של הלנדסמנשפטים (כל המרכז בלי הפרקציה הדמוקרטית) כי ע״י שיתוף כוחות חדשים בסוכנות היהודית אין הם מתכוונים חלילה למעט את דמותה של ההסתדרות הציונית ולצמצם את השפעתה.

אילו היו הדברים גלויים וישרים, ואילו הייתה שוֹרה על הוויכוח רוח של אמון ושלום, ואילו היו האנשים חדורי רצון להקשיב ולהבין זה לזה וחופשים לשנות את דעתם כפי שתורה להם בינתם - אין כל ספק כי היה הקונגרס מוצא את הדרך להחלטה מאחדת אחת, שהייתה מתקבלת מתוך הסכם הכל ובאחריות הכל, אך התנאים האלה נעדרו. עצם העניין הוטל אל חלל הקונגרס כדבר-מה ערטילאי וסתום שאין לו גוף ואין תחתיו בסיס, והרוגז שנשפך - מקורו היה באי-אמון לכל תוכנית אשר וייצמן הוא מחברה, ובהכרה למפרע כי הוויכוח וההחלטות שתתקבלנה אינם אלא דברים בעלמא, וכי גם אחר הקונגרס, כמו לפניו, יעשה נשיא ההסתדרות בעניין הסוכנות כראות עיניו וכפי אשר תצלח עליו הרוח, אם טובה או רעה - והמוסדות הנבחרים של ההסתדרות: הוה״פ הגדול, הוועידה השנתית והקונגרס - יעמדו גם לעתיד לבוא בפני עובדות, אשר אם גם יעלה בידם לשנותן במקצת, הרי רושמם יישאר חרות בגורל התנועה.

תוכניתו של וייצמן - עד כמה שהיה בדבריו מן התוכנית - הובעה על ידו בנאום הנעילה לוויכוח הכללי. ראוי לציין, כי במשך כל הוויכוח על הסוכנות היהודית, מהרצאת סולובייצ׳יק ואילך, נפקד מקומו של וייצמן על הבמה. מעשהו זה של מנהיג, אשר כפה את הסוכנות היהודית כגיגית על הקונגרס, ובשעה שעלתה השאלה באופן רשמי על סדר היום נעדר ונעלם מן האולם, מילל ברור מהו ערכה של דעת הקונגרס בעיני נשיא ההסתדרות.

כישרון מיוחד יש לוויצמן, מוֹרָשה מן המדינאים והדברנים האנגלים. בבואו להסביר עניין מורכב מבקש הוא לו נקודת משען עיקרית, ועל חודו של עיקר זה, מבלי שעוֹת לפרטים, מבסס הוא את בניין הוכחתו. כך עשה וייצמן גם הפעם. את כל עניין הרחבת הסוכנות תלה בדבר אחד - במשבר שהתחולל בעבודת ההתיישבות בשנה האחרונה. וזה היה סיכום דבריו: למיום שנחתם המנדט פסו ניצחונות פוליטיים. חזיתנו הפוליטית עברה מדאונינג-סטריט אל עמק יזרעאל, ובעבודתנו שבעמק יזרעאל חל השנה משבר. עליו גברנו הודות לשני דברים:

לתוקף המוסרי של העובדים בארץ

ולהתאמצות הנמרצת שלו, של נשיא ההסתדרות, באמריקה.

ואולם לשני אלה יש גבול. עוד משבר כזה ואבדנו, כוח הסבל של החלוץ-הפועל יכשל. העוז הגלום במסירותו ובעבודתו היוצרת ייהפך אז לרועץ, לכוח הורס ומחבל, ואז תתערער בבת-אחת עמדתנו המדינית. עמדה זו נשענת כיום על קו הגנה אחר. אם זה יאבד - אין לנו קו שני להתבצר בו. כדי למנוע בעד תבוסה כזו דרוש דבר אחד: כסף. כדי לייצר את קו ההגנה השני דרושים מחנות חדשים של בוני הארץ בממונם, מחנות אשר טרם ניסינו אותם. עד עתה היה הוא, וייצמן, היחיד שגילה את היכולת לעורר התנדבות כספית באמריקה. אך הדבר עלה לו בכוחות לא-אנוש. ובנידון זה - לא לעולם חוסן. שנית, הדבר נעשה על חשבונה ולרעתה של עבודתנו הפוליטית בלונדון, הייתכן, כי קברניט הפוליטיקה הציונית יבלה תשעה חודשים בשנה מחוץ למרכז עבודתו, הולך ונודד מארץ לארץ ומעיר לעיר, נהפך ממנהיג פוליטי לגובה מיסים? מה התקנה? למשוך לעבודת בניין הארץ כוחות חדשים אשר דלתות ההסתדרות הציונית נעולות בפניהם - מפני סבל הירושה ומפני המון סיבות אחרות. אנשים וקיבוצים אלה לא היו ציונים מלכתחילה, אך הם ציונים בדיעבד: כיוון שניתנה הצהרת בלפור, כיוון שנתאשר המנדט ודבר בניין הבית הלאומי היה לעובדה, מכירים הם כי חובת כל היהודים לסייע בדבר, שהרי אם לא יצליח תחול האחריות בעד הכישלון על כלל ישראל.

בשיקגו עלה בידו בעמל אין קץ לקבל בשביל קה״י סך 250,000 דולר. בו-בזמן ערכה קהילת שיקגו מגבית לטובת אחד ממוסדותיה וביום אחד אספה שני מיליונים וחצי! הנה, אם קהילות כאלה תיתֵנה ידן לעבודתנו, אם שם האנשים העומדים בראשון ייקרא עליה - כי אז הכנסות קרן היסוד תוכפלנה ותשולשנה במשך שנה-שנתיים. אך כדי שימלאו האנשים האלה את חובתם לבניין א״י צריכים הם ליהנות מזכויות ההשפעה עליו - אין אחריות בלי ביאת-כוח - הרי שצריך להכניסם לסוכנות. מאשימים את ההנהגה ברפיון ידיים, בזה שחדלה מן ההתקפה בעבודתה המדינית - אי אפשר לערוך התקפה כשבסיסנו העובדתי בא״י הוא כה פעוט והתקדמותו כה איטית ועלובה. רק כשנגביר את זרם אמצעי הכסף לא״י והתיישבותנו תצעד צעדים יותר מהירים ובטוחים - רק אז נוכל לעבור ממלחמת מגן למלחמת תנופה גם בפוליטיקה.

בדבריו אלה של וייצמן אפשר היה לראות ממש רק בשני תנאים:

ראשית, אילו היו אלה שהוא אומר למושכם לסוכנות היהודית רוצים בעצמם בדבר;

שנית, אילו הייתה כניסתם לסוכנות מעוררת בחוגיהם התנדבות כספית לבניין הארץ.

שאלות אלו עומדות מהבחינה התכליתית גרידא, לפני בירור היתרונות והמגרעות של התוכנית מהבחינה הלאומית-פוליטית. והנה, בתשובה על שאלות אלו לא הייתה בפיו של בעל התוכנית שום בשורה של ממש, שום ראיה והוכחה, רק אמירת-סתם של ״הן״ ו״אני מאמין״. הקונגרס לא שמע בירורים על המו״מ שכבר החל ואשר עבר כבר כמה מדורות. הוא התווכח כמגשש באפלה וכנלחם ברוחות. וגם מן הצד העיוני לא לבשה התוכנית שום צורה משפטית - ולו גם לשם ניסיון. מה תהא חוקתה וסמכותה של הסוכנות, מה יהא בסיס ההשתתפות בה, כיצד תתחלק בה ההשפעה, אם וכיצד תובטח בה שליטתה של ההסתדרות הציונית, אם יישאר הפתח פתוח להוציא שותפים אשר הניסיון יוכיח שאין שותפותם לברכה, מה יהא היחס בין ההשפעה הפוליטית והכספית, מה יהא היחס בין הסוכנות וקרן היסוד - על כל השאלות האלו לא היה מענה. התוכנית כולה, כפי שהובאה לפני הקונגרס, הייתה בוסר, ועד כמה שגמלה - הרי הייתה נתונה בערפל של סודות, קנוניות חשאיות, כוונות נסתרות, ונותנת מקום לתלי תלים של פירושים, חששות וחשדות.

רעיון נכון הביע סולובייצ׳יק בפתיחתו לוויכוח. הקונגרס העברי העולמי בתור גוף נבחר ע״י העם כולו והשליט בבניין א״י יש בו מן המעוף האידיאלי שברעיון המדינה העברית. וכשם שהמדינה העברית, משהחלה מתגשמת, לבשה צורה מוגבלת, מצומצמת ומקוצצת - כך אילו גם באנו באמת ובתמים לכנס את הקונגרס העברי העולמי - עתידים היינו להתפשר עם המציאות ולהסכים להמעטת דמותו ולוויתור על טוהרתו הדמוקרטית. סוכנות זו שאנו עומדים ליצור עתה בלי שיטה ובלי תכלית ברורה, בהטלאת טלאים וע״י צירופים עראיים - אפשר עוד שלידי אותו הדבר ממש היינו מגיעים גם אילו התכוונו מלכתחילה לקונגרס העברי העולמי. ואולם תחת להגיע אל הסוכנות היהודית בדרך של כבוד, מתוך שאיפה אל דבר נשגב ומתוך הכרה נאה בערכה של ההסתדרות הציונית, עתידים אנו עתה להגיע אליה בדרך של התרפסות, התבטלות עצמית והכרזה על אפיסת כוחה של ההסתדרות. אך כיוון שאחזנו בדרך זו שוב אין לנו תקנה. התקלה כבר נעשתה. הקונגרס צריך להציל את כבודו ואת גורל התנועה המופקדת בידיו בתוך התנאים הרעים שנוצרו. לשם זה עליו לעבד תוכנית קבועה ומפורטה ולתת להנהגה הוראות ברורות ומדויקות, אשר לא תשתמענה לכמה פנים ולא תתנה מקום למנהיגים לעשות בעניין כעולה על רוחם. עליו לקשור את ידיהם עד לקונגרס הבא באיסור חמור של כל צעד מכריע שלא בהסכמת הוועד הפועל והוועידה השנתית.

אך, כאמור, מתוך הוויכוחים כשהם לעצמם לא הסתמנה הצורה הסידורית של הסוכנות. רק הצעה ברורה אחת נשמעה בנוגע למבנה הסוכנות - זו הייתה הצעתם של פוע״צ, שנתקבלה בוועידת ברלין [באוקט׳ 1922]. הצעה זו אמרה, כי הסוכנות היהודית בצורתה הזמנית, עד להיקרא הקונגרס העברי העולמי, תורכב משלושה שותפים: ההסתדרות הציונית, תורמי קרן היסוד והוועד הלאומי. קרן היסוד הוא אפוא הצינור לכניסת אותם קיבוצי היהודים, שהגיעו לידי הרעיון הארץ-ישראלי שלא דרך הציונות המאורגנת. לכאורה הן גם וייצמן, בבואו להרחיב את הסוכנות, התכוון בראש וראשונה לחיזוק קה״י.

אך ההבדל בין תוכניתו ובין הצעת פוע״צ הוא כי האחרונים דורשים מכל הרוצים להשתתף בסוכנות, כי יתנו צידוק לתביעתם ע״י השתתפות מוקדמת בקרן היסוד, בעוד שוויצמן מזמין אנשים וקיבוצים אל הסוכנות היהודית מבלי דרוש מהם תחילה את קיום המצווה, ובוטח הוא כי סוף ההשתתפות בקה״י לבוא. במילים אחרות, הצעת פוע״צ מקדימה את האחריות לביאת-הכוח, והצעת וייצמן - את ביאת-הכוח לאחריות.

וההבדל השני הוא כי בתוכניתו של וייצמן תופס היישוב העברי בארץ מקום בצד הגלויות השונות שבכל ארצות תבל - אולי במספר קולות קצת יותר גדול מכפי שמגיע לו עפ״י המספר - בזמן שהצעת פוע״צ מרימה את יהדות א״י המאורגנת למדרגת גורם עיקרי ביצירת הסוכנות היהודית.

זלזול ההנהגה הציונית בערכו של הוועד הלאומי, הבורות הגמורה, הגוֹיית כמעט, בכל הנוגע למהות האבטונומיה הלאומית בארץ, מצאו כאן פעם נוספת את ביטויים.

ועוד רבותה אחת להצעת פוע״צ, שהיא מיישבת, אגב אורחה, שאלה סבוכה אחרת והיא זכותם של תורמי קה״י, שאינם ציונים מאורגנים, בקביעת התקציב הציוני. אם לא ייכנסו תורמי קה״י כגוף מיוחד לסוכנות היהודית, רשאים יהיו לתבוע את מילוי ההבטחה שניתנה להם בתקנות קה״י, כי מועצת התורמים תחליט על הוצאת כספי הקרן - ונמצא שיהיו אז שני בעלים שונים לתקציב הציוני.

הצעה זו של פוע״צ שנמסרה בנאומיהם של [שלמה] קפלנסקי ו[ברל] כצנלסון כבשה את תשומת לב הקונגרס רק במערכה האחרונה של הוויכוחים על הסוכנות היהודית - בשעת קבלת ההחלטות.

אחרי גמר הוויכוח על הסוכנות היהודית בא פרק הבעת האמון להנהגה, אשר עליו להלן. ורק אחרי שעברה עלינו גם פורענות זו החלה עצם עבודת הקונגרס, היא עבודת הוועדות. וכשקרבה שעת הנעילה והוועדות החלו מביאות אחת אחת את תנובתן אל הקונגרס, צפה שאלת הסוכנות מחדש לפני משפט הקונגרס לשם הכרעה.

הוועדה המתמדת, שעליה הוטלה עריכת ההחלטות בעניין הסוכנות היהודית, לא הגיעה לכלל דעה אחת. לפני הקונגרס הופיעו לא פחות מחמישה נוסחי החלטות: הצעת הרוב, שבעדה היו ״המזרחי״ וכל ״הציונים הכלליים״ חוץ מחברי ״הפרקציה הדמוקרטית״; וההצעות של ״הפרקציה הדמוקרטית״, ה״התאחדות״, ״צעירי ציון״ ו״פועלי ציון״. הצד השווה בכל ההצעות האלו - אף הצעת הרוב בכלל - היה כי מכולן הובעה השאיפה אל הקונגרס העברי העולמי בתור הצורה הנכספת לסוכנות היהודית, ובו-בזמן הכירו כולן בצורך להרחיב את הסוכנות היהודית מייד, כהוראת שעה. המחלוקת הייתה בנוגע למהותו של ״הפרוביזוריום״ - צורתו, הרכבתו וזכויותיו.

הצעת הרוב באה להטיל על ההנהגה להכין את הקונגרס העברי העולמי - ״אם אפשר״ - למועד שלוש שנים, עד אז תעבור הסוכנות היהודית דרך שני גלגולים: הראשון יבוא לעולם מייד ע״י זה שההנהגה הציונית תשתף בעבודתה את כל ההסתדרויות והאגודות היהודיות ואת ביאות-הכוח של יהודי ארצות שונות, המכירות בהצהרת בלפור ובמנדט הבריטי. כל אלה יסתדרו למועצה, שתהא המוסד המקביל אל הוועד הפועל הגדול ועובד שכם אחד איתו. מקרב המועצה הזו ייבחר וַעַד, אשר יקביל אל האכזקוטיבה הציונית ויעבוד שכם אחד איתה בתור הנהגת הסוכנות היהודית. את סמכותו של ועד זה תגדיר ההנהגה מתוך הסכמה עם הוועד הפועל. לאחר שתתכונן המועצה וייבחר הוועד, תיגש ההנהלה הציונית להכנת הגלגול השני. לשם זה תיקרא ההנהגה בעזרת המועצה לוועידה עולמית של באי-כוח ההסתדרויות וקיבוצי היהודים השונים, אשר בה תיקבע הצורה והמידה להשתתפותם בסוכנות היהודית המאוחדת. הנהגת הסוכנות תורכב במידה שווה מבאי-כוח הציונים והבלתי-ציונים. ההסכם שיושג בוועידה זו זקוק לאישור הוועידה השנתית הציונית.

הקווים הבולטים בתוכנית זו הם - כי אין בה כל הקפדה בנוגע לטיבן של ״ההסתדרויות״ - ביטוי סתום וגמיש אשר כל מוסר של נגידים נבחרי-עצמם, אם ירצה, יבוא ויטלו; כי בנוגע להרכבת המועצה הראשונה אין בה כל הוראות מפורשות לאכזקוטיבה הציונית, וחובת ההימלכות בוועד הפועל אינה מספקת כדי לשומרה מטעויות שלא תהיה להן תקנה; כי התנאי היחיד שהתוכנית קובעת לשותפי הסוכנות היה ההכרה בהצהרת בלפור ובמנדט, ולא ההתחייבות לסייע בפועל לבניין הארץ.

את מקומות התורפה שבתוכנית הזו חשף גרינבוים בנאום מלחמה קצר וחזק. בשעה מאוחרת בלילה, בתוך אווירה שהלכה הלוך והתרכז מרגע לרגע, הכריז גרינבוים על חומר השעה ועל כובד האחריות הרובצת על הקונגרס בבואו להכריע את הכף ע״י החלטה, שממנה תוצאות לתקופה חדשה בתנועה הציונית. הצעת ״הפרקציה הדמוקרטית״ שהביא גרינבוים לפני הקונגרס דוחה כל ויתורים בנוגע לאופיה הדמוקרטי של הסוכנות. היא אומרת כי ההסתדרויות הציוניות בכל ארץ וארץ מסדרות בחירות עממיות לבניין הסוכנות היהודית והצירים שייבחרו, במספר יחסי לאוכלוסי היהודים בכל ארץ, ייכנסו יחד עם הוה״פ הציוני לוועידה אשר תתכונן בתור מועצת הסוכנות היהודית ותבחר מקרבה את האורגן הפועל שלה. עד להתכנס ועידה כזו תישאר ההסתדרות הציונית נושאת לבדה את תפקיד הסוכנות היהודית.

זו אחר זו נשמעו מהבמה נוסחי ההחלטות של ״ההתאחדות״, ״צעירי ציון״ ו״פועלי ציון״. הצעת פוע״צ כבר נמסרה לעיל.

הגיעה שעת ההצבעה. הרוב, אשר כל זמן הוויכוח היה שרוי בפחד פן תתקבל בשאלת הסוכנות החלטה אשר דעתו של וייצמן לא תהיה נוחה ממנה, ואשר תגרום להסתלקותו, ביקש לדחוק את הקץ ולהביא את העניין לידי גמר בלי כל דיחוי. בקושי רב עלה בידי האופוזיציה לפעול, כי ישיבת הקונגרס תיפסק לשעה כדי לתת אפשרות לכוחות המפוררים להתאחד. קרוב לשתיים אחר חצות נפתחה הישיבה מחדש. הצעת גרינבוים שלא להצביע את החלטת הרוב אַן-בְּלוֹק, אלא סעיף סעיף, כדי לתת אפשרות למתנגדים להציע שינויים ותיקונים, נדחתה. בדחייה זו הייתה כבר מצד הרוב התעמרות מדעת ודריסת זכויות המיעוט. אז החלה ההצבעה שנערכה, עפ״י דרישת שבעים ציר, בקריאת שמות ואמירת ״הן״ ו״לאו״. ברוב של 164 נגד 87 נתקבלה הצעת הרוב. בשם פוע״צ וצ״צ הוצע אז, בתור תיקון להחלטה שנתקבלה, להוסיף סעיף בדבר שיתוף תורמי קה״י והוועד הלאומי בהנהלת הסוכנות. עצם ההצעה הזאת היה בה משום קבלת הדין של החלטת הרוב ע״י המיעוט והרצון לקרב את ההחלטה לדעתו במקצת, למען יהיה הקונגרס כולו אחראי בעדה. והנה גם הצעה זו נדחתה - הרוב הראה בזה לא רק חוסר יכולת להבליג על תקיפותו, כי אם גם חוסר כל תבונה פוליטית. הוא לא הבין להעריך את חשיבות הוויתור שנקל היה לו לעשותו לאחר שבעצם השאלה הובטח כבר ניצחונו - ויתור לשם השגת אחדות הקונגרס בעניין כה מכריע. תיזכר כאן התערבותו של ד"ר גיאורג הלפרין, אשר ע״י פורמליזם יבש עלה בידו להקשיח גם את אלה הלבבות שנכונים היו אולי לוותר. מי לנו יערוב - טען ד"ר הלפרין - כי תורמי קה״י עומדים על בסיסה של הצהרת בלפור - משמע שההודיה הפורמלית בהצהרת בלפור מצד אילי-הכסף נגידי-יחס מכשירה אותם לסוכנות, אך ההשתתפות החיה בפועל ממש בבניין הארץ ע״י המוני יהודים אינה מכשירה. להצעת ״הפרקציות המאוחדות״ בררו מיתה יפה - החליטו למוסרה לתשומת לבה של ההנהגה הציונית. הצעה זו נתקבלה ברוב של 130 נגד 85.

כך נשארה ההחלטה בדבר גורל הסוכנות היהודית נשענת על חלק מן הקונגרס. כל הפשרות שהציעו המתנגדים נדחו. הם ביקשו לשאת באחריות בעד ההחלטות שנתקבלו - והדבר לא ניתן להם. הסוכנות היהודית העתידה להתכונן נדונה עוד קודם ברייתה ליחס של אי-אמון וחוסר אחריות מצד האגף המניע את המנוף העיקרי לפעולה ציונית אמיתית.

 

ג. בחירת ההנהגה

 

קביעת התקציב ובחירת ההנהגה - אלה הם שני מעשי הממש העיקריים אשר לשמם מתכנס הקונגרס הציוני. להלכה בוחר הקונגרס את כל חֶבר מנהיגי ההסתדרות ומנהלי עבודתה, וחופשי הוא לעשות בבחירתו צירופי אישים כאשר ימצא לנחוץ, אך למעשה - למן הוועידה הלונדונית - רובצת על בחירת הקונגרס גזירה קודמת. ברשימה הבלתי-כתובה של המועמדים לנשיאות מתנוסס זה שנים רק שם אחד. את דין העובדה הזאת מקבל עליו הקונגרס, וע״י כך נדון הוא למפרע לרפיון ולהתבזוּת. בחירת ההנהגה נהפכת לפרשת הסתגלות מענה ומשפילה לתביעותיו של המועמד היחיד הזה, אשר תחת לכוף את ראשו לדעת הקונגרס מתייצב הוא מחוצה לו כשָקול נגד כולו, ומדוכן הנשיאות המוכן לו למפרע גוזר גזירות על נבחרי התנועה ומכתיב להם תנאים לאישור מעשיו בעבר, תנאים להסכמה על פעולותיו בעתיד, תנאים להרכב האישי של ההנהגה. הוא מציג את אלה ומוסיף: אם אתם מקבלים - מוטב, ואם אין - הנה אני בועט בכיסאי ומחזיר את עולם הציוניות לתוהו ובוהו. ובטוח האיש, שהקונגרס כולו מאמין כי הסתלקותו תמיט על הציונות אסון שאין לו תקנה, והביטחון הזה הוא הבסיס האיתן לתביעותיו. הקונגרס המפרפר מתוך חוסר אונים מוותר מאליו על צִדקת דרישותיו מצדו. כדי להציל את פליטת כבודו משתדל הוא רק להשתמט עד כמה שאפשר ממילוי התנאים שמטיל עליו נשיא ההסתדרות, ואם יש בו האומץ לכך הרי רק מתוך תקווה, כי תשוקת הנשיא אל כיסא נשיאותו סופה לגבור על קטנות כאלו. וכך מתחילות לפעול שתי כפות המאזניים - ביטחון הנשיא שאין לקונגרס איש אחר תחתיו, וביטחון הקונגרס כי אין לנשיא בעולמו אלא נשיאותו - והן עולות ויורדות חליפות עד שמכוון אלוהי הציונים את נעילת הקונגרס לרגע הנס שבו תשתווינה כפות המאזניים.

בנאומו שבסוף הוויכוח הכללי אמר וייצמן: עליכם לבחור לא רק בין התוכנית שלי והתוכנית של מתנגדי, כי אם גם בין האנשים המגינים על תוכנית זו או אחרת. הוויכוח על הסוכנות היהודית נסב רק בחלקו על עצם השאלה. אנשים הגנו על תוכנית ההרחבה או נלחמו נגדה - וכוונתם הייתה לדון לזכות או לשבט את וייצמן. התחוח [כך במקור] של ״ההסתדרויות הארציות״ שינן לעצמו דבר אחד: בתוכנית זו רוצה וייצמן ועלינו לציית. אל נרגיז ואל נקניט אותו! וכפעם בפעם היה מופיע על הבמה סנגור לוויצמן. הראשון היה שמריהו לווין, שבא לתבוע את עלבון הנשיא: ״אדם שעבד עבודת פרך ממש לטובה קרן היסוד באמריקה - האותו תאשימו בבגידה?״ הנואם-המורה, אשר ציונים מכל הצורות והזרמים היו שותים בצמא את דבריו, לא בא הפעם לדלות פנינים חדשות מנבכי נשמת הציונות כדרכו בכל קונגרס, אלא לשיר שירת שבח והודיה לאישיות מנהיגהּ. אחריו מילאו אחרים בפחות התרגשות אך ביתר מעשיות. האמריקאים אמרו: אם אין אתם מקבלים את תוכניתו של וייצמן - הוא יסתלק, ואז אנה אנו באים? איך נוכל לדרש כסף לקה״י כשאין שמו של וייצמן נקרא עלינו?

סעיף הבעת האמון להנהגה, שצריך היה לבוא סמוך לוויכוח הכללי, נדחה לאחרי הוויכוח על הסוכנות, למען יהיה סיפק בידי מי שצריך להשפיע על בְּנֵי מרי משני האגפים. וייצמן הופיע באסיפת ״המזרחי״ ובאסיפת שלוש הסיעות השמאליות. ליצני הקונגרס לגלגו: הַדָא הוא דְאָמְרֵי אֳנָשֵי [ארמית: ״הוא שאומרים אנשים״] - לבל תדע הימין את אשר עושה השמאל. הכל ידעו, כי ״המזרחי״ תקיף בהחלטתו להצביע נגד האמון בהנהגה. הקנוניה שליכדה את ״המזרחי״ עם הגוש המרכזי בימי הקונגרס האחרונים עדיין לא הגיעה שעתה אז. בווינה התכנסה באותם הימים ״הכנסייה הגדולה״ של ״אגודת ישראל״, ורבנים קנדיים שנסעו אליה סרו בדרכם לראות את הקונגרס. לאלה צריך היה להראות כי, ״המזרחי״ הולך קוממיות, דרוך לקרב.

אל השמאל אמר וייצמן דברים ברורים. הקדים, אומנם, כי השעה הרצינית מחייבת שתיאמר האמת במלואה - ואין הוא בא להתפאר אלא לדבר דברים ברורים כהווייתם. ואף על פי כן - קשה הייתה פגיעת הדברים - לבלתי נשוא. וכל ההקדמות לא היה בכוחן לכפר על העובדה כי רוממות עצמו הייתה בגרון המדבר.

קשה להעלות בכתב את כל הדברים. משפטים בודדים חקוקים בזיכרון לתמיד:

״זה שנים שכפשׂע היה בין ההסתדרות הציונית ובין שנאה פוליטית, ורק אישיות מנהיגכם עמדה בפרץ״,

ולהלן: ״הקונגרס עומד אל עברי פי פחת, אם הוא לא יעבור בשלום - כליה תבוא על כל עבודתנו. פרוטה לא תיכנס אז לקופת קרן היסוד באמריקה, יותר מכל קיבוץ אחר בקונגרס עליכם-אתם להעריך את האחריות״.

ולבסוף: ״הנה מחר תעלה על הפרק שאלת הבעת האמון להנהגה. אני מתרה בכם. או תצביעו בעד או נגד. להשתמט ולהתאפק לא אתן לכם הפעם. הֶיו לאנשים ואמרו את אשר עם לבבכם, אך דעו - אם תצביעו נגד - אסתלק, ואתם תשאו את האחריות, אני אסכים להישאר על אף ׳המזרחי׳, אך לא אוותר על תמיכת האגף השמאלי״.

ובזה החלה פרשת ההתלבטות של השמאל. להביע אמון - במי? הן ההנהגה לא רק שזרה היא לנו בכלל, אלא כשהיא לעצמה מלאה היא ניגודים וסתירות. יושבים בה אנשים שונים בתכלית, יש שבמעשיהם שורה ברכה ויש שהם רק מחבלים. הנה ההנהלה הציונית בארץ - זכות גדולה לה בעבודת ההתיישבות החדשה של השנים האחרונות ובשמירת עמדותינו בעת המשבר הקשה. אך אנשי אותה ההנהלה עשו גם מעשי חתירה גלויים ונסתרים תחתינו, ובאותה ההנהלה משתתף גם פרופסור בן-אוריין ובר-דעת זה, אשר ישיבתו בהנהלה הציונית היא אבסורד מגוחך ומכעיס.[2] וההנהגה בלונדון - אמת, גדולות פעל השנה וייצמן באמריקה, ואת כל כובד המעמסה של תקציב החודשים האחרונים נשא על כתפיו יחידי ועוד ידו נטויה לגייס את ממונם של ישראל לבניין הארץ גם להבא - אך היישכחו מעשי התעתועים הפוליטיים שעשה האיש באותה שנה ממש, את המשא-ומתן הפושע עם עבדאללה,[3] את העלמת החוזה עם חוסיין,[4] את אטימת האוזן לדרישת הוועד הלאומי?[5] ואם אחדותה של האכזקוטיבה באישים ובמעשים אינה אלא אחיזת עיניים, לשם מה באה הבעת האמון כמצוות אנשים מלומדה? כלום אפשר להביע בנוסחה נוקשה אחת את כל היחסים וההערכות השונות? ומה טעם יש ברזולוציה אשר בכדי לצאת ידי הכל לא תביע את אמיתו של איש? כלום לא מוטב הוא לפרוץ את נדר המקובל והמוסכם, לפרוק את עול החובה הפרלמנטרית ולתת חופש לכל זרם ולכל קבוצה להביע את האמת שלה בהערכת מעשי ההנהגה הציונית?

היצר לעשות את הצעד הזה היה חזק, אך כנגדו התקומם רגש האחריות. החרדה לגורל בנייננו הרעוע בארץ, אשר כל דחיפה קלה יכולה להפילו, גברה על הרצון לשפוך את החימה שנצברה בלב על וייצמן מכמה שנים. מתוך קמיצת אגרוף וחריקת שיניים אמר כל איש לעצמו, כי אסור לנו ברגע כזה לקחת עלינו את האחריות בעד הסתלקותו של וייצמן ובעד התוצאות החמורות העלולות לבוא בעקב זה. שקר בנפשנו לא נעשה ובפינו לא נחטא, אך את אשר בלבנו נכבוש.

הנה, מתוך שאלה זו נסתמנה העמדה שקבעה לה הפרקציה של ״פועלי ציון״. היא החליטה להביע תודה להנהגה על מעשיה החיוביים - אישור המנדט,[6] הפעולה היישובית, עבודת קרן היסוד. ואם תבוא החלטה כנוסח זה לידי הצבעה - להצביע בעדה;

שנית - למסור הצהרת ביקורת על מעשיה השליליים של ההנהגה;

שלישית - אם נוסף על הבעת התודה תבוא לידי הצבעה גם הצעה להביע אמון - להתאפק בשאלה זו. עמדה זו אפשר שתירָאה בלתי-שלמה ואכולת פשרה ובגלל זה לא תישר בעיני רבים, אך אלה שלא חיו את חבלי ההחלטה הזאת אל יחרצו עליה משפט בחופזה.

ההכרעה בשאלת הבעת האמון נמצאה בידי ה״התאחדות״.[7] הגוש המרכזי, בהיותו מנותק לגמרי מן ״המזרחי״, ייחל למוצא פיה. לא היה כל טעם להציע הבעת אמון מבלי להבטיח את תמיכתה של פרקציה זו, משום שבלעדיה הייתה ההצעה נתמכת רק ע״י מיעוט הקונגרס. וגם ״ההתאחדות״ התלבטה. רצונה לשמור גם להבא את המקום בהנהלה שם כבלים על ידיה. אעפי״כ, היה בה כנראה אגף אשר בשום אופן לא רצה בהבעת אמון מפורשה. מתוך פשרה פנימית החליטה ״ההתאחדות״ לסיים את נוסח החלטתם במשפט האומר: ״לכן מקבל הקונגרס את דו״ח ההנהגה לתשומת לבו״. נוסחה זו הניחה לכל צד לפרשה כרצונו - אם יש בה הבעת אמון או אין. אך לכל הדעות היה בנוסחה זו אישור מעשי ההנהגה בכללם.

וזה לשון ההחלטה שהוצעה ע״י ״ההתאחדות״:

לאחר שומעו את דו״ח ההנהגה מציין הקונגרס כי מפני חוסר האחדות בעבודה לא באה ההנהגה לידי גילוי כוחותיה המלא ולידי אותה המידה של אחריות הכלל, הדרושים להנהלה מוצלחת של העבודה הציונית.

הקונגרס מכיר בפעולות החיוביות של השנים האחרונות, ובייחוד:

א) את השגת אישור המנדט.

ב) את העבודה היישובית שנעשתה בארץ בתנאים קשים ואשר הביאה לידי כיבוש עמדות חדשות ושמירת העמדות הישנות.

ג) את התוצאות החשובות של עבודת קה״י, ובייחוד את התאמצותם המוצלחת של נשיאי ההסתדרות בזמן האחרון.

לפיכך מקבל הקונגרס את הדו״ח לתשומת-לב.

 

עפ״י הצעת לוקר הועמד למניין בראשונה נוסח ההחלטה שלעיל בלי המשפט האחרון. בעד זה הצביעו ״המרכז״, ״ההתאחדות״ ו״פועלי ציון״ - 146, נגד הצביעו ״המזרחי״ ו״דרור״[8] - 67, התאפקו הפרקציה הדמוקרטית ו״צעירי ציון״. אז הועמד למניין לחוד המשפט האחרון - בדבר קבלת הדוח לתשומת-לב. בעדו הצביעו ״המרכז״ ו״ההתאחדות״ 147, נגד - ״המזרחי״ ו״דרור״ - 72, התאפקו ״הפרקציה הדמוקרטית״, צ״צ ופוע״צ.

 

ההעמדה למניין של סיפא תלושה, אשר בלי קשר עם הרישא היא מחוסרת כל מובן, הייתה מופרכת בהחלט. זו הייתה הראייה היותר מובהקת לידי מה מגיע קיבוץ אנשים כשהוא עושה את ההתאמצות המלאכותית להביא אל עמק השווה את חלקיו המתנגדים זה לזה, ולהשיג פשרה אשר תתכנס לתוך המסגרת המקובלת של ניסוח החלטה, הצבעה למניין דעות. קודם להצבעה מסרו הפרקציות את הצהרותיהם. בשם פוע״צ מסר לוקר את ההצהרה הזאת:

ההנהגה לא פעלה במידה הדרושה נגד המשטר הקיים בארץ ישראל, אשר אינו ממלא את התחייבויותיה הבין-לאומיות של ממשלת המנדט, אשר מעמיד מכשולים חדשים על דרך העלייה ומקשה את ההתקרבות וההבנה בין היישוב העברי והערבי. ההנהגה לא תמכה במידה מספקת ביישוב במלחמתו בעד השלטון העצמי. ההנהגה לא התנגדה כראוי לריסוקה הכלכלי וההנהלי של א״י ע״י קריעת עבר הירדן.[9] ע״י ותרנותה חיזקה ההנהגה את הזרם הקלריקלי בציונות וע״י חוסר האחדות שבקרבה ריפתה את כוח התנועה הציונית בכלל.

 

לזה נוסף סעיף של הכרת טובה בעד אישור המנדט ובעד פעולתה היישובית והכלכלית של ההנהגה.

הצהרות נגד ההנהגה נמסרו גם ע״י ״הפרקציה הדמוקרטית״, ״צעירי-ציון״, ״דרור״. ולהבדיל מכולם - ע״י ״המזרחי״. הצהרת ״המזרחי״ תבעה את ההנהגה לדין על אשר לא הוציאה לפועל את החלטת הקונגרס הי״ב בדבר שמירת הדת.

למרות התפוררות כוחות האופוזיציה והחזרות בשינוי לשון על אותן האשמות ברוב ההצהרות שנמסרו; למרות הצירופים המלאכותיים שנעשו כדי לתת משקל להבעת יחס חיובי להנהגה; למרות אופן ההצבעה המופרך - היֹה היה בישיבה קשה זו דבר-מה גדול ורציני מאוד. הקונגרס הוכיח, כי יש בו העוז והתוקף לבוא עם מנהיגיו בחשבון ולדבר איתם משפטים. ההצהרות שנשמעו בסיכומם הכולל טפחו על פני מנהיגי התנועה את מעשיהם ושגיאותיהם, את אשמת הזלזול בהסתדרות העם, את חטא קלות הדעת וחוסר האחריות בפתרון שאלות החותכות את גורל המפעל הציוני לדורות, את עוון חוסר הפעולה בענייני האומה היותר חיוניים. אפילו בהחלטה קלושת הביקורת שנתקבלה, בעצם העובדה שגם בהחלטה זו לא הייתה הבעת אמון מפורשת - הבעת אמון גמורה גם לא הוצעה - בכל אלה יחד היו שילומים קשים וצודקים להנהגה על מעשיה בעבר ואזהרה חמורה לעתיד. הצהרות הקטגוריה שנמסרו הפעם לא היה להן אופי מפלגתי או חלקי. הקונגרס לא התייחס אליהן כאל עניינה הפרטי של פרקציה זו או אחרת, שבאה לצאת ידי מצפונה ברבים. בדממה ומתוך ריכוז רב הקשיב הפעם הקונגרס כולו להצהרות אלו. ועל שולחן הנשיאות ישב האיש אשר על ראשו חותו הגחלים. הוא ישב מכווץ ומרוכז כשמרפקיו נשענים על השולחן וראשו לחוץ בין אגרופיו, ועיניו הקודרות מאפילות את פניו בצלן הכבד.

מכל עבר ומכל פינה, משורות הצירים ומיציעי האורחים נמשכו אליו העיניים - במבטי נקמה, במבטי רחמים, במבטי תוכחה. ובמוח ניקרה השאלה: מה מדכא אותו? אם התוכחה שהוא שומע, וחשבון הנפש שהוא עושה ברגע זה עם עצמו, או הכרת העלבון והגאווה השבורה על אשר למרות כל ההוֹעָדות והאיומים הגיש לו הקונגרס רק מעין הבעת אמון, ואף זה - ברוב לא גדול ובלב לא שלם.

למחרת נפלה ההברה, כי הוא זועף וכי הבעת האמון של אמש אינה מניחה את דעתו. אז התעורר המרכז לתקן את המעוות - באיחור זמן ולאחר מעשה.

אחר הרצאת רובשוב [שזר] על ״החלוץ״ וההכשרה, ניתנה רשות הדיבור לד"ר [הרב צבי פרץ] חיות, אשר בשם ההסתדרויות הארציות מסר הצהרה המביעה אמון גמור בוייצמן - במילים מפורשות ובנקיבת שם. מייד קמו אנשי המרכז על רגליהם והחלו מריעים ומוחאים כף. אך מעבר מזה ומעבר מזה ישבו בעקשנות ותקיפות אילמת הימין והשמאל, ישבו ולא זעו. באמצע תרועת ששון ומעברים - דממה קודרת. וכך נהפך הדבר שנועד להיות הפגנת אמון לוייצמן להתפרצות חלקית ועלובת הרושם, שהתלקחה וכבתה מייד. תחת להוסיף, בא מעשהו זה של המרכז רק לִגרוע. גם המתנגדים היותר מרים של וייצמן לא קינאו בו ודאי באותה שעה.

המעשה הזה סיים את המערכה הראשונה של נפתולי וייצמן עם הקונגרס. אם קיבל את סיפוקו או לא קיבל - חדלו התביעות בנוגע לעבר. החלה המערכה השנייה - דרישות לעתיד, אשר רק בהימלאן יסכים להישאר בראש ההסתדרות [הצ׳].

הוא בא לפני הקונגרס בנאום התוכנית לעתיד. שום דבר חדש ומעניין ביותר לא היה בו. בהדגשה מיוחדת נאמר בו, כי יחסינו אל אנגליה צריכים להיות מבוססים על אמון הדדי ורצון טוב. דברים אלה באו כדי למחות את רושם ההתרסה כלפי ממשלת אנגליה, שבקעה מכל שורה ושורה של ההצהרות שנמסרו בערב ההצבעה על האמון. אך העיקר בדבריו הייתה ההודעה, כי הוא וסוקולוב לא יוכלו לקבל על עצמם לשאת להבא באחריות ההנהגה אם לא ידעו, שסומכים הם על ״הרצון והאמון המאוחד של הרוב המכריע של הקונגרס״.

והאות הזה היה - הרוב המכריע הובטח. הובטח לא מתוך קירוב הלבבות ולא ע״י הוכחה והשפעה, אלא באופן מעשי ופשוט - ע״י קנוניה של עסק. התהום שבין ״המזרחי״ ו״המרכז״ נגשרה ע״י חוזה מסחרי בן כמה וכמה סעיפים ממשיים, המבטיחים ל״מזרחי״ את שכרו מייד ובמזומנים. הוא דרש, כי מקום חבר ״המזרחי״ בהנהלה בארץ יהיה שמור - והדבר ניתן לו. דרש תקציב מיוחד לחקלאות, לעלייה ולעבודה - וקיבל; דרש, כי ״המרכז״ יצביע איתו להשאיר על מכונה את שיטת הבחירות הרקובה - ע״י שקלים מפלגתיים - והדבר הובטח לו אף קויים. ולבסוף התחצף ״המזרחי״ ודרש כי בלשכתו של כל חבר אכזקוטיבה מאנשי השמאל יימצא מזכיר מן ״המזרחי״, אשר ישמור את משמרת הקודש - וגם הדבר הזה הובטח לו. במחיר כל אלה הסכים ״המזרחי״ להטיל את קולותיו על כף המאזניים של ההנהגה.

ורק אז החלה המערכה השלישית, האחרונה - עצם הרכבת האכזקוטיבה. לאחר כמה ימים שגורל ההנהגה להבא היה תלוי בהם על בלימה - סוף סוף הושתת היסוד: וייצמן ייבחר. עתה השאלה: מי ומי יהיו חבריו? ימים על לילות יושבת הוועדה המתמדת על מדוכת האכזקוטיבה וממתיקה סוד, ודומה שאין כל תכלית לעמלה. צירופים על צירופים נוצרים ונפסלים, מתחילים להטליא פה - והנה שם קרע. מאחים שם - ופה פרק חדש. בימים שקועים הצירים בעבודת הוועדות, גם שם ניגודים חריפים ומלחמה עיקשת ואין האוויר נקי מפניות ומחשבונות מפלגתיים. אך בכל אלה יש צידוק בעולם המעשה, ויש טעם למלחמת דעות, להשפעה הדדית, כי התוצאות מוחשות, וההסכמות המושגות - יש בהן קיים. אך הנה ערב, והקונגרס מתאסף ל״ישיבת המְלוֹא״. על הפרק קבלת החלטות שמגישה איזו ועדה. ואולם הצירים נפגשים אז עם באי כוחם בוועדה המתמדת מקבלים אינפורמציה בלחישה ושוקעים בסבך הצירופים.

פתאום, והנה נקראת הוועדה המתמדת לישיבה תכופה והכל תמהים זה אל זה: מה הדבר שנפל? הוויתר האיש על אחד מסירוביו או בא בסירוב חדש? ושמועה רודפת שמועה: הוא אינו מסכים. עדיין אינו מסכים. כבר הסכים, שוב אינו מסכים. וגרסה רודפת גרסה והן נתקלות ונשזרות זו בזו, וגדול הבלבול, ורבה המבוכה, דאגה, ורוגז וביזיון. הנה נוסחה חדשה: בירושלים אל תהא אכזקוטיבה! אלא מה - רק ביאת-כוח, למלא אחר ההוראות שתישלחנה מלונדון. וגרסה שנייה באה ומגיחה: הא בהא תליא, כלומר: אם מתעקשים אתם ורוצים דווקא באוסישקין - יהיה לכם אוסישקין, אך אז לא תהיה בירושלים אכזקוטיבה. ואם לא שווה לכם אלא באכזקוטיבה בירושלים - תהי לכם אכזקוטיבה אך בלי אוסישקין. ומגיעים הדברים לידי כך ש״פועלי ציון״ המתנגדים בכל תוקף לביטול האכזקוטיבה הירושלמית הם גם ראשי המגינים על אוסישקין, וציונים מושבעים, אשר יחד איתו הלבינו שערותיהם בציונות, באים על ״פועלי ציון״ בתרעומות על אשר מעכבים הם את הגאולה.

הרגשת הכאב והעלבון הולכת וחריפה. מניין התוקף והזכות לאיש אחד, אשר ממעמקי העם העלתה אותו השגחת ההיסטוריה שלנו אל פסגת התקופה, להתעמר ככה במוסר נבחרי האומה? מה עלוב הוא מראה תנועה הנמקה בדלות אנשים ומוֹשחת לה מנהיג לא מפני שראוי הוא לכך, כי אם מפני שאין לה אחר תחתיו. ומה מחריד הדבר, כי המנהיג הזה מתעלל ככה בדלות התנועה.

הנה בא הסוף. שעת הנעילה הגיעה, אך בשופר אין תוקעים. וכציבור שנזדרז לגמור תפילתו לפני צאת הכוכבים, והוא עומד רעב ויגע וסופר רגעים בקוצר רוח, כך חיכה הקונגרס - לאחר שגמר את עבודתו הרבה והקשה - לבשורה הגואלת כי הנהגה יש לנו. והבשורה בוששה לבוא.

ומספרים: הוועדה המתמדת החליטה ברוב דעות - בעיקר הודות לתקיפותם של באי-כוח פוע״׳צ ו״הפרקציה הדמוקרטית״ - לדרוש את השארת אוסישקין באכזקוטיבה. על דרישה זו ענה וייצמן בהתפטרות. נזדעזעה הוועדה המתמדת ובהצבעה שנייה החליטה למחול על כבודה ולוותר על אוסישקין. השליחים יצאו דחופים להביע את רגשי ההכנעה, אך באותו רגע בא וייצמן והודיע כי עתה אין הדבר משנה, הוא אחת דיבר - הוא מסתלק. ושוב בוקה ומבוקה.

סוף סוף, עם בוקר, עוברת ההברה כי הוועדה המתמדת דרכה עוז והיא תודיע על בחירתו מבלי חכות למוצא פיו האחרון. גם זה תכסיס: לבחור בו ולהתפזר - כך שלא יהיה לו בפני מי לזרוק את הגט. כי הן הוא הלך, בקונגרס איננו יותר.

וכך מתכנס הקונגרס בפעם האחרונה, בשם הוועדה המתמדת עולה שטריקר[10] להודיע על ההנהגה שנבחרה. אנשי ״הפרקציה הדמוקרטית״ קמים ויוצאים, הם עמדו למסור הצהרה על יחסם לוייצמן, אך הוא הודיע - עוד אולטימטום אחד מיני אלף - שאם יעשו זאת, יבוא הוא וידרוש הבעת אמון מפורשת מכל הקונגרס. כדי לא להרוס את הקונגרס ברגע האחרון ביטלו את רצונם.

שטריקר קורא את רשימת השמות בלאות ובחיפזון, כמקיים מצווה שעבר זמנה. מחיאות כפיים קלושות וחטופות מלוות את הקורא. את החלל הריק ברשימת השמות, שהשאיר אחריו אוסישקין, אין איש מספיד. המרכז יודע את חטאו ושותק.

סוקולוב מושך בעול ונואם את נאום הנעילה. ״קונגרס לא רע״ - זה השבח שמונה בו סוקולוב, הקהל שומע את הנאום בהכנעה - כפורענות שאין להימנע ממנה. את ״התקווה״ שרים כמו עפ״י פקודה, כהמנון מאושר ע״י ממשלה ולא כשיר העם. ומייד מתפזרים - מעונים ואפסי כוח. מן היציע משמיע איזה בחור צרחני קול צווחה: ״יחי!״ אך שומע ועונה אין לו. האולם מתרוקן.

הקונגרס הי״ג עבר. אל-נא ישוב עלינו קונגרס כמוהו.

 

ד. העלייה והחלוץ

 

ההחלטות שנתקבלו בקונגרס בדבר סידורם של המשרדים הארץ-ישראליים ובנוגע להסתדרות ״החלוץ״ הינן אחת הנחמות המעטות שזכה להן אגף העבודה בקונגרס הי״ג. זה יותר משלוש שנים שחברינו במשרדי א״י ובוועדי העלייה עומדים בקשרי מלחמה עקשנית עם ״הציונים הכלליים״ ו״המזרחי״ על שיווי זכויות בהנהלת ענייני העלייה. העיקר הפריטטי, להיות משרדי א״י מורכבים שווה בשווה מבאי-כוח מפלגות העובדים ו״החלוץ״ מזה, ובאי כוח ״הציונים הכלליים״ ו״המזרחי״ מזה, נתקבל אומנם להלכה עוד בוועידת מרז׳-אוסטרו לפני שלוש שנים, אך לא הוצא אז לפועל. שוב נתקבל אחרי מלחמה ממושכת בקונגרס הי״ב, אך הושם לאל ע״י זה שברגע האחרון הוכנס באותו התקנון, בגניבת דעת, סעיף סותר האומר כי המפלגות שולחות באי-כוח למשרדי א״י שבכל ארץ וארץ לפי מספר השקלים שהן מוכרות באותה הארץ. בקונגרס הי״ג הייתה המערכה המכרעת, אשר נגמרה בניצחונו הגמור של השמאל. הוא ניצח בוועדה לענייני העלייה וביצע את ניצחונו באסיפת הקונגרס, שבה עמדו להצבעה שתי הצעות של הרוב (השמאל) והמיעוט (הימין). אנשי ״המרכז״ דרכו הפעם עוז, וכיוון שהיו חופשים עדיין מכל קנוניה עם ״המזרחי״, התנהגו עפ״י הכרתם וברובם הגדול הצביעו עם השמאל והכריעו את הכף. ישיבת הקונגרס, שנתקבלו בה החלטות אלו, עברה מתוך התעוררות רבה. רוח של עליזות מלחמה בעד דבר-צדק שרתה בה.

ככיבוש חדש ומרנין באה ההחלטה בדבר ״החלוץ״. הקונגרס הכיר ב״החלוץ״ את ההסתדרות היחידה הממלאה בהשגחת ההסתדרות הציונית את תפקיד הכשרת העולים. גם בהחלטה זו התנקשו הצעות סותרות:

האחת - לפורר את ארגון ההכשרה לארצות ולמסור את התפקיד הזה למשרדי א״י,

והשנייה - להצמיד אל ״החלוץ״ שותף בדמות ״החלוץ המזרחי״.

שתי הצעות אלו נגפו. אילו הייתה מתקבלת ההצעה בדבר הכרת ״החלוץ המזרחי״, היה הדבר משמש סמך נוסף לתביעותיו של ה״פועל המזרחי״ בארץ. אכן, טעות גדולה טעו מצביאי ״המזרחי״ בזה שלא הקדימו את כריתת הברית עם ״המרכז״ ליום ההצבעה בשאלות אלו: אילו הזדרזו לעשות זאת, היו מפתים על נקלה את אנשי ״המרכז״ לתת להם את ידם גם במלחמת מצווה זו.

ההחלטה בדבר ״החלוץ״ באה לבטא בשפת החלטות את תמצית הרצאתו של רובשוב על ״החלוץ״ ועבודת ההכשרה. בודדה ומיוחדת במינה הייתה הרצאה זו בין כל המון הנאומים והוויכוחים שנשמעו מעל במת הקונגרס. לפני קונגרס ציוני, אשר רוב דבריו ומעשיו לא היו אלא חיטוט בקליפת הציונות, בא אדם וחשף את תוכה ואת נשמתה. עליית החלוצים לא במאמר הקונגרס נוצרה, ואעפ״כ היא הינה הטעם היחיד לקיומו של הקונגרס בימינו. אך בזאת אין באי הקונגרס מרגישים, ורק בזכותו של המרצה בשאלה שהינה לכאורה מעשית וסידורית - ההכשרה - הוצג לפניהם בכל גודלו החיזיון המופלא של עליית החלוצים. המרצה גילה לא רק את שורשי התנועה ואת המקורות שמהם היא ניזונה - הוא הראה גם על סכנת הדלדול הנשקפת לה. הוא ציין את המעבר שחל בעלייה, אשר בראשיתה הייתה תנועה סטיכית, גיבורית, שנדחפה מן הגולה בכוח איתני ההרס ונמשכה לארץ ישראל ע״י נס הגאולה, ואשר עתה מתחילה היא לינוק ממקור אחר - מקיומה של הסתדרות מאורגנת, העוסקת בעבודת הכשרה שיטתית ומתמדת והעומדת בקשרים קבועים ומעשיים עם הסתדרות העובדים בארץ. הדברים נאמרו בעוז ובלהט, אך הד חזק לא היה להם, מפני שהצירים ישבו וציפו אז בקוצר רוח להופעתו השנייה של וייצמן.

 

ה. השקל

 

ככתם שחור תרבץ על זכרו של הקונגרס הי״ג ההחלטה שהשאירה על כנה את שיטת השקל והבחירות הקודמת.

הכל יודעים, כי כיום הזה מוכרת כל פדרציה ציונית וכל הסתדרות ארצית את השקל המיוחד שלה. מספר השקלים שהיא מוכרת קובע את מספר ציריה בקונגרס. בשיטה זו מקור לשתי רעות:

הראשונה - כי כל עניין הבחירות לקונגרס נעשה ע״י כך לפיקציה. קניית שקל מפלגתי נחשבת ע״י השוקל כהצבעה בעד ציר ידוע ופוטרת אותו מהשתתפות אמיתית בבחירות. כיוון שמספר הצירים בטוח - אין מצד החברים והשוקלים כל עֵרוּת ביחס לבחירות, ברוב המקומות אין הבחירות נעשות כלל, והוועד המרכזי של ההסתדרות או הפדרציה הוא הממנה את ציריו.

והרעה השנייה, הגדולה מן הראשונה, היא כי שיטה זו פותחת פתח למעשי רמאות ועיוות הדין. כל הסתדרות או פדרציה, אשר יש ממון בקופתה ובענייני יושר אינה מדקדקת ביותר, יכולה להגדיל את מספר שקליה כרצונה, להעביר כסף שקלים מארץ בעלת וַלְיוּטה גבוהה לארץ בעלת וליוטה נמוכה וכיו״ב. כי הדברים האלה נעשים כך בקביעות - מאזן הכוחות המלאכותי של שני הקונגרסים האחרונים יוכיח.

והנה, לקראת הקונגרס הזה בשלה ההכרה כי צריך ואפשר לבער את הרע ע״י ביטול השקל הפדרטיבי והקמת שקל ארצי כללי תחתיו, וזה יהיה הסדר החדש: כל המפלגות מפיצות שקל ממין אחד; מספר השקלים הנמכר בארץ קובע את מספר הצירים הכללי, אשר המפלגות השונות שבאותה הארץ תשלחנה לקונגרס; ומספר הצירים של כל מפלגה ומפלגה שוב אינו תלוי במספר השקלים שהיא מכרה, אלא במספר הקולות שרשימת מועמדיה מקבלת בבחירות הכלליות והיחסיות לקונגרס הציוני שנערכות בארץ, ואשר בהן משתתפים כל השוקלים בלי הבדל מפלגה.

תקנה זו באה: להטיל על הכל את ביקורת הכלל; לשלול מהמפלגות את הטעם והעניין להגדיל באופן מלאכותי את מספר השקלים; להעלות את הבחירות לקונגרס משפל המדרגה של התחרות בערמומיות - למלחמת-דעות בריאה; לעורר בחוגי הציונים לכל קוניהם עֵרוּת וקנאה לבחירות ולהעמיק עי״ז את היחס לשאלות העומדות על הפרק; להרים את קרן אותן המפלגות שכוחן יפה בתוכניתן, בְּעֵרות חבריהן, בכישרון ההסברה והתעמולה שלהן ולערער את עמדות המפלגות שנכבשו בכוח הכסף והתרמית.

התקנה החדשה נתקבלה בוועדה לענייני ההסתדרות. ידוע היה, שבעדה יצביע כל הקונגרס חוץ מ״המזרחי״, אשר לשליטתו בקונגרס באה התקנה לשים קץ. והנה, בבוא שעת ההצבעה התחולל דבר-מה מפתיע בכיעורו: כל הגוש של ההסתדרויות הארציות הצביע עם ״המזרחי״ - אף איש אחר לא נעצר. ההצעה נפלה. באולם קמה סערת התרגזות, נשמעו קריאות בוז, חרפות ושריקות. הצירים הפולנים, אשר בוועידה הציונית האחרונה בפולין הוטל עליהם להצביע בעד ביטול השקל הפדרטיבי - בגדו בשליחותם. איש לא הבין בראשונה את פשר ההפיכה הפתאומית הזאת. אך הסוד נתברר: נודעו פרטי החוזה בין ״המזרחי״ ו״המרכז״ - החוזה אשר סעיפו העיקרי הינו בלי ספק זה המחייב את המרכז לתמוך ב״מזרחי״ בשאלת השקל.

עתה, ע״י ההצעה בדבר שקל אחד לכל, נכנסנו למעגל קסמים. יש לנו בית-נבחרים הבנוי על שיטת בחירות שאיבדה את זכות קיומה, ואשר רק אגף אחד - שהינו מיעוט הבית - מעוניין בהישארותה; אלא שבידי אגף זה יש תמיד להסב את הדברים כך, שבמחיר ויתורים מדומים שונים מצדו יובטח הרוב הדרוש כדי להפיל כל הצעת תיקון. אנחנו עומדים לפני פשיטת הרגל של הדרכים הקונסטיטוציוניות בנוגע לתיקון הקונגרס הציוני.

היה זמן - בראשית העונה שעברה - ובאנגליה היו מחוזות בחירה שהתקיימו רק עפ״י שמם בלבד, אשר זה דורות נַשַמוּ מיוֹשֵב ואעפי״כ היו באים לפרלמנט צירים בשמם. מחוז כזה היה נקרא ״מחוז רקוב״. לנו יש עתה ״שקל רקוב״, ועל זאת עלינו להכריז בגלוי. למלחמה בעד השקל המאוחד עלינו להתכונן כהוגן, ולקונגרס הבא עלינו לבוא לא רק בהחלטה להצביע בעד התקנה החדשה, כי אם באולטימטום מסוים.

למחרת יום ההצבעה התהלך קדורנית ציוני חשוב אחד, אדם ישר וטהור, אשר בדעותיו הציוניות מרחיק הוא מאוד לכת לצד שמאל - התהלך ואמר לעצמו ולידידיו: ״אלי, אלי, מה זאת עשיתי. לידי מה הגעתי. הצבעתי עם ״המזרחי״ ונגד השקל המאוחד! אך מה יכולתי לעשות? הן הם איימו, שאם גם איש אחד מאיתנו יצביע בעד הצעת הוועדה - יצביעו הם כולם נגד וייצמן!״

שוב וייצמן.

 

מ. בן-קדם

 

הערות