נספח 7
יהודה שרת על ועידת ההסתדרות השנייה
7-20/2/1923
מכתב יהודה שרת ״לגלויותינו, לונדון, ברלין,
וינה״ - למשה וצפורה (לונדון), דב ורבקה (וינה), אליהו ועדה (ברלין) - על רשמיו מוועידת
ההסתדרות השנייה, מובא כאן במלואו בשל ייחודו ההיסטורי, התיאורי והלשוני.
המכתב שזור ציטוטים רבים מן התנ״ך וממקורות
אחרים, חלקם מדויקים, חלקם נגזרים - כולם מעידים על שליטה רחבה של הכותב במכמני השפה.
ככל שהיה לאל ידנו הצבענו על המקורות.
את מכתבו כתב יהודה, אז בן עשרים ושתיים, במרוצת
כמה חודשים מימי הוועידה ואילך תוך התייחסות לפרוטוקול הוועידה, שהוא היה אחד מרָשָמיו,
ובמצורף למכתבו שלח גם את הפרוטוקול. כך אפוא היו שני מסמכים אלה לנגד עיניהם של אחיו
ואחיותיו ובני זוגם ב״גלויות״ לונדון, ברלין, וינה.
כתב-היד המקורי של מכתב יהודה שמור בארכיון
יד טבנקין. כתבי-היד של הפרוטוקול שמורים במכון לבון לחקר תנועת העבודה (נוסח מעובד,
שרוכז לפי כתבי-יד אלה ומקורות אחרים, פורסם ב-1968 בחוברת בעריכת מרדכי סבר, בהוצאת הסתדרות העובדים).
לגלויותינו, לונדון, ברלין, וינה,
[20/2/1923]
הלילה, בחצות [1]תיפתח הישיבה האחרונה של הוועידה ותימשך, כמימים ימימה,[2] עד שחרית. ומי יודע אם לא יסיגו גם גבול זה. היום לא היו ישיבות לחלוטין.
כל היום הוקדש לעבודת הוועדות.[3] כפי שהותנה ביום שישי, נקבעה הישיבה לשעה 2 אחה״צ (בשַבָּת שָבַת המון
- כך נהגו הפעם).
היום. והנה התאסף הקהל על קרבו ועל קרוּאיו[4] על ציריו ועל חֹבְלָיו. והנה - הך בפטיש. שפרינצוֹסו[5]ֹ הקט קורא אל הבמה את הוועדה המתמדת. [6] אחר שיקולי דעת, העלאת ידיים
והורדתן אלף מונים (ואנו יושבים ומשמימים, עינינו רואות וקולם לא יישמֵעַ;[7] הכל שם צובאים זה על זה ובן-צבי עולה על כולנה[8]), הוחלט כי האסיפה שלא-נפתחה - נסגרת, למען תת את היכולת לוועדות לגמור
את השקלא-וטריא שלהן ולהציע את ההצעות לאישור לוועדה המתמדת שתתאסף בלילה, ואחר ככלות
הכל - לוועידה. כמובן, כי עוד בו בלילה זה לא יעברו על המקרא - איש על דגלו ואיש על
מחנהו[9] - לא תפרק פרקציה[10] את אֲזֵנָהּ[11] מעליה.
עוד הלילה גדול. עוד יושבים וִעוּדֵי וַעד ומשיבי
טעם[12] ועוסקים בניצוח ובניסוח (דירת המשרד [לעבו״צ] ומלון ברש) - תאים תאים
- ועדות על ועדות - ״ההר עָשֵן כולו״.[13] במקרה הצצתי רק כהרף עין דרך הסדק לאחד החדרים, וראיתי את ברל[14] יושב על מדוכתו והכל עטים עליו והוא - ידו נטויה. ועדת
הניסוח או הוועדה הכלכלית-יישובית. שתיהן מנעימות מלל. ועוד תרבינה בוודאי הקושיות
והפקפוקים בוועידה על סעיף וסעיף גם לאחר היצרפם בכורי הוועדות, הוועדה המתמדת והפרקציות.
אך בכל זאת חשים באווירת הוועידה כי תם פרקה. וכבר אלו ואלו מעריכים ושואלים אם ״עמדה
על הגובה״ אם לא, אם נתנה, אם דָלְתה וכו׳ וכו׳.
ואני איני יודע אם יהיה ביכולתי לערוך לפניכם
גם משפטים אחדים ״על הוועידה״. הן זה מצריך הַקֵף ענייני ההסתדרות בכללם והַרְחֵב המבט
על כל אשר היה תחילה ועל כל אשר פֻּלַש בה. לא אני כי אֲתַכֵּן את אלה. אומנם נוכחתי
בישיבות הוועידה, כמעט בכולן וגם גִּנַבְתי אלי שמץ[15] (לא הרבה) מהנעשה - כאשר ייקרא - ״מסביב לוועידה״. כינסתי
את עצמי פעמים מספר לישיבות הבלוק[16] ופעם אחת לישיבת הוועדה המתמדת בחדר הסמוך, ומאחורי
הדלת, בבואי, מצאתי תמונה זו: יושבים להם כל אנשי הבלוק, חברי הועה״מ, הגדוד,[17] השוה״צ[18] ובתוכם - דניאל,[19] דַּבַּרָה של פר.[קציית] הפועלים (מ.פ.ס. - י.ק.פ.)[20] וכל אחד ואחד מדיין עם דניאל בדברים המתובלים הלצות
וחידודים, והוא אף הוא יען אמריו להם.[21] בן-גוריון[22] בהגיונו ושוייגר[23] בהלצותיו ועקיצותיו. צהלה ושמחה – ״sie unterhalten sich״ [גרמנית: מבדרים זה את זה] - אם זוכרים אתם את
סיפורַי על ״עזרה״.[24] חלקלקות וצחצחות.[25] הפוה״צ[26] - נעדר ממקומו. עדיין הוא ממתיק לו את סוד הייחוד
ולא הספיק למצות את דינו. אגב, ישיבת הבלוק גם היא קדמה לישיבת הועה״מ אלא שהזדרז לבוא
למועד, והנה התחילו צצים ובאים אנשי הפוה״צ. והוּחלה האסיפה. שוייגר - הוא היו״ר של
הועהמ״ת. אני הסתלקתי לחדר הסמוך (בדירת המשרד) ושפרינצק יורה עלי את זיקי מבטו. לא
נשאתי חן בעיניו. ומנוּטֶע[27] נודע לי אח״כ כי לא יכול שאת
את הימצאי שם, ובכל מיני אמצעים אחז להטרידני. עד אשר נוּטֶע הורני בהנעת ידו ושתי
עיניו מישירות נוכחי מתחת לשני משקפיו המכסים עין ומלואה. הסתלקתי ונצמדתי לאחורי הדלת
הפונה למרפסת, מרעיד מפני הדברים והגשמים.[28] הנה נעה-זעה הדלת - ואני קופץ קפיצה אחת ויורד. אך ״זה הרוח כי יפוח״[29]- ושוב אומר אני ״שיר המעלות״[30] ונצמד אל הדלת כקֹדם, ״ושנתי כמעט מושלת, מין קשקוש
נשמע בדלת״[31] - ושוב יָרוֹד ועלֹה. את עוון מחזורכם הראשון נשאתי,
אשר יצא לתרבות רעה ולא הסתופף תחת שכינת הפוה״צ אשר טיפח וריבּה.[32]
בזמן הישיבות רשוֹם רשמתי כפי יכולתי וכפי חוסר
ניסיוני ברשימת דברים שבע״פ. הדברים נרשמו כמקוטעים בלי תחילה ובלי סוף. הפרוּץ מרובה
על העומד. בייחוד התקשיתי ברשימת דברי טבנקין[33] וברל. אלה הנאומים יצאו מרוסקים לחלוטין. וכן דברי אלקינד[34] לא רשמתי, באשר דבריו נאמרו כה בלחש - בְּבַל יישמע.
עליכם לדעת כי גם גורמים טכניים עצרו בעד שלמות הדברים. לפעמים כתבתי בחשכה. ולשבת
בזמן הוועידה מאחורי המדברים וכל ״העולם״ על שולחן המזכירות - לא יכולתי. לפעמים רשמתי
אגב רשימת דברי הנואמים בדבר האינצידנטים אשר אירעו. ואשר חיסרתי - אמלא עתה.
וכן עלי להצטדק מעט לפניכם: היה במחשבתי לערוך
מדי יום ביומו איזו רשימה ולשַלחנה בו-ביום, אך סוף מעשה לא כמחשבה תחילה. כשלושה שבועות
או שבועיים לפני החל הוועידה רתמתי את עצמי לעבודת עריכת
הסטטיסטיקה של תנועת הספרים בספרייה במשך השנתיים.[35] אין בכוחי לתנות לפניכם על כל הקושי הכרוך בעבודה מסובכת
זו, אשר אני עצמי לא שיערתיו מראש. הן בעבודה זו - לא ״הורני הניסיון״ (התבינו למרכאות?),[36] ובעיקר באשר אין הדברים קבועים ומוכנים לעריכה בלבד.
הכל סבוך ומסובך, מחותל ומשולב זה בזה. היה עלי לדלות מנשיית תחילת קיום הספרייה. צירפתי
וזיקקתי, איזנתי וחיקרתי[37] דרך שבע מהדורות-גיהינום,
וממגבלות קלושות הגעתי לרשימה הרחבה. השבוע האחרון - עשיתי ימים כלילות, ממש. לילה
בספרייה, לילה בבית. מעת-לעת רצופות. עם כַּבּוֹת המנורה, ועם האר הדמדומים, ועם זרוח
השמש ומייד, לדפוס להוציא לאור שׂפוּנֵי חושך,[38] את אותיותי המתות אשר כמעט איש אינו מציץ בהן עתה. אך
זה לא חשוב ״לכשיבוא ההיסטוריון״ וכו׳ וכו׳ - ומצא מה ללמוד מהלוחות האלה.[39]
העבודה רבתה גם מפאת הוספת חומר על חומר מדי
יום ביומו, היות והייתי קשור עם מקומות אשר צריכים היו להמציא תשובות על שאלותי, ולמרות
מכתבי וטלגרמותי - בוששו לבוא. וכך, בעצם הסידור או כִּכְלוֹתוֹ, היה עלי להספיק לערוך
ולסכם מאשר קיבלתי, לבדוק וכו׳ - ולהסדירם. התיקון לפי הגהת לוח אחד ארך יום תמים.
אשרי כי נפלתי בידי בחורי-חמד אשר נשאו בדומייה את כל שיגעונותי בהכרתם כי: ״אני רואה,
יהודה, שזה באמת דבר חשוב״ - והעיקר הוא - לוועידה, לוועידה - מי יודע פן נאחר. והן
הפנקסים[40] פרצו פרץ. איש איש ופנקסו: זה בקופתו, וזה בחקלאותו, זה בתרבותו
וזה במשרדו.[41] ואשר למרכז החקלאי - הוא מסר את החומר אך ביום ו׳ בבוקר
וצריך היה להוציאו בדפוס ליום א׳ בבוקר לכל המאוחר (הוועידה החקלאית בפ״ת התחילה במוצ״ש[42]), וכמובן נשלח מכתב מפורש וחתום בגושפנקא דהוה״פ
פן ייעשה - והוזנחה כל העבודה. ועבדו יום ו׳ וליל שבת, שבת ומוצ״ש עד לאחר חצות וכלחוך
השור[43] - שנית, ובבוקר יצא הרץ דחוף[44] לפ״ת ו״הפנקסים״ עמו.
כל זאת נקלע בכף קלעו של [דוד] קלעי,[45] שאיקלע בזמן האחרון לדפוס, אחר תום ״פרק הוצאת הספרים״.[46] סינָרוֹ השחור יורד על מידותיו, פניו כשולי הקדרה, ללא
אוכל, ללא שתייה, ואצבעותיו גם הן עושות במלאכת הקודש ורוגזו יֵז לכל עבר. כזאת הייתה
דמות ״הדקל״ הדגול.[47] ואסף איש-תרבות[48] שגה בשיגיונו - חמד לו משום-מה (או כי הדפוס הניאו לעשות
כך) להדפיס את ״פנקס״ ועה״ת[49] לא באותו הפורמט הרגיל של
״הפנקס״ אלא כפורמט ״האדמה״,[50] לערך. רגוֹז רָגַזנו על הדבר.
דיברנו דבר ולא קם.[51] והנה בא רמז[52] ורמֹז רמז: לא תהיה! וגזר ״בשם הוה״פ״ להגדיל ולחצות
את העמוד ע״י שביל לשניים. ושוב שינוי הסידור מן הקצה אל הקצה, ובכל התוהו ובוהו החזקתי
בלוחותי ולא הרפיתי.
כל זה לא סיפרתי אלא למען תדעו באיזה מצב נכנסתי
לוועידה ושע״כ לא היה בכוחי למלא אחר מבוקשי ומבוקשכם.
עבודת ימים ולילות רצופים התישַתְני עד לידי
כישלון-עצמות ולא הייתה בידי אפשרות פיזית להתרכז מחדש, אחרי שפרקתי מעלי עול כבד כזה,
בעבודה חדשה. ונשאתם לעווני[53] אם רב הוא.
דברים אחדים על הימים אשר לפני הוועידה. על
כל אשר היה בימי היות אליהו ודב [בא״י] - שהיה עוד בימים הקרובים לוועידה - לא אכתוב.[54]
ימים מספר לפני יום הבחירות התכונן ״הבלוק הסוציאליסטי״.
נקראו אסיפות כמעט מדי יום ביומו. אסיפות שהיו כתעמולה בעד עמדת הבלוק ריכזו סביבן
את כל תנועת הציבור לקראת הוועידה. האסיפות האלה שימשו גם להבעת דעת כל ״הזרמים״, כאשר
ייקרא עתה: ״ארגון״ (הריבוצקאים),[55] הפוה״צ, ופרקציית הפועלים.
הפוה״צ - כבה נרו. רק בערב הוועידה קרא לאסיפת חברים (באותו היום שנקראה אסיפת אגודת
פועלי כביש ובניין: לקראת הוועידה) במקום בלתי פומבי - במטבח חנה מייזל[56] - ועל המודעות נכתב באותיות מאירות שלא כמימים
ימימה: הכניסה חופשית. חוץ מזה הוציא באותו יום, יום ו׳ (הבחירות ביום א׳) מעין פלטפורמה
ומעין כרוז אשר השתרע על גיליון ״הארץ״ מעברו האחד בשלמותו. הדברים די מימיים באין
נקודות ברורות ויתדות קבועים. מהוועידה ״יֵצֵא״ חיזוק ההסתדרות. ״בשורה הראשונה צריכה
לצאת מהוועידה הדחיפה להתחדשות ערכה המרכזי של תנועתנו החקלאית״ - מה? ואיך? - לא פירש.
ואשר לכל הסעיפים - תקראו מתוך החומר אשר אני שולח לכם.
הבלוק נוצר בזמן קצר וחטוף מאוד. הציבור הרחב
לא ידע ע״ד היווצרו אלא מתוך המודעות גרידא, שהתריעו כבר על אסיפות פומביות בשם הבלוק,
שכפי הנראה יש ללמוד מתוכן כי הוא כבר קיים ועומד: ״בלוק סוציאליסטי בתוך האגודות המקצועיות
ביפו (אחדות העבודה ובלתי מפלגתיים)״. ביפו נתארגן הבלוק באסיפת האג׳ המק׳. הרוב המכריע
נכנס. הפוה״צ וועה״א[57] (אגב, ועה״א אשר פרצה פרץ בהסת׳ ויצרה לה במה בפני
עצמה ואחר כל מעשי תוקפה וגבורתה[58] נכנסה בערב הוועידה להסתדרות
לשנס את מותניה ולתגור מלחמה) - פרשו. היו כאלה שהתרעמו על אשר לא קראו לציבור לפני
היווצר הבלוק ואשר ראו בזה יד סתרים נעלמה, הקושרת קשרים בחדרי חדרים ואח״כ מוציאה
לפני הקהל דבר שלם ומתוקן מבלי לשאול את פיו. ולעומתם טענו אחרים, כי הדבר התקבל באסיפת
כל האג׳ המק׳ והציבור בעצמו אשם בזה וכו׳ וכו׳ - ומה כי תלינו עלינו. עכ״פ, זו הייתה
הסיבה אשר לרגלה נוצרה רשימת בלתי-מפלגתיים סוציאליים,[59] אשר בעצם אין בינם לבין אחה״ע ולא כלום אלא שהתרעמו
על אשר לא שאלו את פיהם ולא עלתה לפניהם לרצון עריכת רשימת המועמדים של הבלוק.
ביום האחרון קראו לאסיפה לארגון בלתי-מפלגתיים.
היה שיח ושיג[60] בינם ובין הבלוק לבל יעשו להם במה מיוחדת ללא צורך,
ואשר רק תכניס בלבול בקרב הבוחרים ותזיק לעניין, אך ״הרומן״ לא יצא לפועל. הם דרשו
להדפיס את רשימת המועמדים מחדש (והן ברשימה אחוז גדול לבלתי-מפלגתיים). לזה לא הסכימו, וכך נוצרה
הרשימה המחודשת. דבר ההתפלגות כשהוא לעצמו לא ריכז סביבו סערת רוחות רבה. שלא מדעת
הרחבתי את הדיבור בזה. משיבי הטעם היו אברהם איכר[61] וּויניק[62] (אחיו של לוי ויניק העובד עתה בקופת-חולים). הוא
עזב את הכרמל[63] ולרגל ענייני משפחה עובד ביפו בעגלונות. כאלה - לא מעטים
הם מרי הנפש החקלאים, אשר גורלם מינה להם להתגלגל ליפו אחר כמה שנות עמל - וכאן עליהם
לבקש את יום העבודה ואָיִן, וכן גם מובן כי הם היו ״המתפרצים״[64] - רובם ככולם אחדותניקים ״בלי מרכאות״. למעשה היו
ברשימה זו 53 קול.[65] נבחר - זלנר[66] (אמיר - אחר ההתאזרחות). הקולות הצטרפו באופן בלתי
ישר - לבלוק. נחזור אל הבלוק. אנשי אחה״ע נחלצו חוּשים[67] למרכזים: יפו - טבנקין; ירושלים - בן-גוריון וברל; חיפה
- ברל (ברל סבב את כל הארץ ובייחוד הנקודות החקלאיות לבירור השאלות בוועידה החקלאית.
הוא נכנס ראשו ורובו בזה. וע״ז עוד להבא). ורמז - ירמוז לכולן. או כמדומני, ליפו ולירושלים
בלבד.
אסיפות הבלוק היו רבות-עם. הן נערכו בערבים
במטבח הפועלים (במרכז המסחרי - בית שיך עַלִי). האסיפות האלה - עם כל הצלחתן לבירור
השאלות בהן במידת הזמן המצומצם והתוויית הדרך - היו הוכחה גלויה על חוסר עבודת ההסברה
בציבור בענייני ההסתדרות ומוסדותיה, ובתולדות תנועת הפועלים בארץ במשך הזמן הזה. לפחות,
במידה הראויה. אין אימת הציבור על המְדַבֵּר. אין גבולים. כל אשר יפיח הפה - נאמר בביטחון
ובחופש הביטוי באין כל פקפוק שמא דברים אלה לא יכירם מקומם כאן. הכל יעלה לרצון. אנשים
אשר זה עתה ירדו מהאונייה, ואשר עליהם להתחיל ללמוד מתוך שתיקה, כבר מקבלים תורות על
מעשים שלא נעשו מפי ״חבריהם״ כאן ומצרפים אותן לתורות הפסוקות של חו״ל, והרי לפניכם
נאום רחב ומקיף על דרכי העבודה בארץ, על תנאי הארץ, ארגון הפועלים, הקואופורציה, המשק
הפרטי - על הכל; כוכב חדש עלה - אברמוביץ,[68] (אגב, מדבר יידיש וע״י כך נפסקת הישיבה בסקנדלים
בלתי-פוסקים: הוא מתחיל - וצעקות: ״עברית!״ שוב משתתקים ושוב. אך כך חוזר הגלגל בלי
סוף עד לידי אפיסת כוחות. כל האסיפה הייתה לִקְצָפָה[69] - וסו״ס, אחר ככלות הכל, הוא מדבר יידיש (היו״ר
מנמק כי אינו יודע עברית, ואחרי ימים מספר בוועידה מדבר הבחור צחות בשפת עבר ספרדית
טהורה בלי סייג כל שהוא). הוא נספח לאנשי ועדת הארגון. טבנקין, למשל, הוכרח להתחיל
מיסוד היסודות, מבירור הצורך ההכרתי בעבודה הקבלנית של ההסת׳, העמדת השאלה על הכורח
בארץ ולא על תיאוריות אם הן צודקות או לא צודקות, החל מהימים הראשונים של תנועת העבודה.
הלך וסקר מאז ועד עתה. נאמרו מצד יצחקי[70] וחבריו דברים מחפירים, חוסר כל הערכה לאשר נעשה עד כה,
ביטול במחי יד אחת, רמיסת רגליים באין כל רגש כבוד לתנועה, לאנשים. ומילה אחת הם מעלים
גירה: ארגון, ארגון ולמעשה - אינם מוסרים את כוחותיהם לעבודת הארגון. ובינתיים לעשות
מכל אגודה ״קלייזל״ [בית-כנסת קטן] בפני עצמו, ולזאת ייקרא ארגון מקצועי טהור.
אגב, לאחר הבחירות, כהידחות הוועידה לשבוע ימים
- במשך הזמן הזה נחלו אנשי הארגון מפלה ניצחת ב[בית מועצת פועלי]יפו. הם רצו להוציא
לפועל הפגנת מחוסרי עבודה בתוקף החלטת אסיפת מחוסרי העבודה מעוטת-אנשים, ואשר רובם
היו מאנשי שלומם. קראו את ב״כ הקיבוצים למען ״יעזרו להם״ בהוצאת ההפגנה לפועל. אנשי
הקיבוצים ביטלו את כל התוכנית והם יצאו וידיהם על ראשיהם. יצחקי המסכן לא ידע גם איך
להיחלץ מן המצר ולמצוא מוצא למבוכה. האסיפה הייתה - בלהות. הצעקות השתרגו זו על זו
ועלו והבקיעו - ממש חרדה. אני ישבתי אז על מדוכת אותיותַי וספריותַי בישיבה של מעלה.
האסיפה הייתה בקומה השנייה למטה. השעה הייתה כבר 1 אחר חצות. אלי רק הגיעה בְּלִילַת הצעקות הנוראה. ירדתי.
האסיפה הייתה בחדר לא גדול, ולפי מספר אנשיה שהכיל בו - קטנטן. המנורה דועכת. וכל החדר
ככוורת. איש על חברו עולים. רחש צעקות בלתי פוסק. אין לברר דבר. כל החדר נע וזע כגלים התוקפים וחוזרים אחור. צועקים בשארית הכוחות.
כל גרון ניחר. ושוב עולים ותופשים
זה בזה. ובנקודה אחת בחדר התרכז כל הלחץ כמין מערבל. מי האויב, מי התוקף ומי הנתקף
- הכל בְּלִילה אחת. ונוּטע חותר לו מהלכים, נמתח ״במלוא קומתו״,[71] מְשַׂרֵע את זרועותיו, מושך את כל אחד בבגדו, בידו או
בגבו וקורא ״מנהמת לבו״:[72] ״שב! שב!״ וס״ס עלה פלר[73] הבמתה[74] ושיכך את הסערה. הכל נשתתק. דווקא עלה בידו להשתיק.
אך מי כפלר אשר יעמוד עתה אחר אחת בלילה לסכם ולסקר מנקודת מבט פסיכולוגית על כל העניין
- עד לקיקיון.[75] הן תדעו את פלר בנאומיו. ישמרנו השם. אך בכ״ז
בחור הוא בעמיו.[76]
הנה עשיתי מטעמי ספרות מאסיפות יפו. לא עלה
בדעתי לראשונה לנגוע בזה. למשה אומנם לא כתבתי דבר במשך סערת האסיפות הרצינית והבלתי-רצינית
שהייתה ביפו בחודשים האחרונים. וגונב אליו עי״כ שמץ מהן.[77]
ובכן, שוב צעד אחורנית: ברחובות מתנוססות מודעות
על מודעות ושמו של טבנקין לא ירד מהן. האסיפה האחרונה נערכה במוצ״ש, ערב יום הבחירות.
הנואמים: טבנקין, רמז, אסף. הפעם לא שמרו על המנהג המצוין והנוח להעלות את בן-גוריון
או את רמז על גבי המודעות, לנקוב את ראשית הגויים[78] באותיות מאירות - והם עצמם ינוחו על מקומם בשלום ומנוחתם
כבוד[79] בירושלים. בעיתון צצו יום אחד שתי מודעות: האחת המודיעה
על אסיפת ירושלים, ובין המדברים - רמז. זה - ״מצד אחד״. ושוב מודעה - במוצ״ש, אותה
השבת ינאם ביפו. ואומנם היֹה היה הדבר. הַרֵץ האוטו ירושלימה ונָתון בתוכו את רמז ויָרוד
איתו יפואה והעלתו הבמתה.[80] הנה כילה אסף מִדַבְּרותיו.
אגב, גם הוא בין הבלתי-מפלגתיים הנספחים אל הבלוק. גם הוא בין אלה אשר בעודם עולי ימים
היו בין ״הנוטים״ והנוהים אחר הפוה״צ, ואחר -נָזוֹרוּ אחור[81] באשר נפקחו עיניהם לראות כי לא עמד טעמו בו וריחו נָמַר;[82] המשטמה לפוה״צ ולדרכיו עודנה בעצם להבתה, לא כאצל ״אחדותיים״
מובהקים ובאי-בימים, אשר שבעו מרורות שנים ועתה כאילו ״אַחֲרֵי כְּבוֹת לַהֲבוֹ״.[83] היסוד הנהללי, האנטי-הסתדרותי[84] שבפוה״צ (הן בפוה״צ יש חלק הנאמן להסת') נתן אותותיו
גם בועה״ת [ועדת התרבות] - (אגב, הקראת, משה, את הפרטי-כל של ועידת הפוה״צ שנדפס בגיליונות
הפוה״צ בהמשכים? דברים מבישים. דברי צוררים, צוררי ההסת' ממש. צבי יהודה[85] וזסלבסקי.[86] לראשון מסרו את ההרצאה הראשית על ההסת'! אומנם, הוא
מילא את מקום אחר, שעפ״י דין היה עליו להרצות, אך הן העובדה קיימת) בסידור העבודה התרבותית
- ח״ו לבל תתערב ״יד זרה״. הם [בנהלל] לבדד ישכונו,[87] הם בעצמם מזמינים מורים ואין להם צורך בתקציב. חינוך הילדים על חשבונם-הם
וכו׳.
לראשית השנה הזו קיבלה ועה״ת ע״י זכאי[88] מכתב ממחלקת החינוך (ויד אוסישקין[89] במעל) של ההנה״צ, ובו מודיעים מפורש כי היות ובטלו כל
התקציבים לעבודות חדשות, עבודות שלא היו קודם אלא נוצרות רק מעכשיו - בטל התקציב לבתה״ס
לילדי הפועלים - הסכום הוא 300 לי״מ לשנה (25 לי״מ לחודש). זסלבסקי הוא אשר נתן יד לפושעים ודבריו
שימשו להוכחה גלויה, כי אומנם אין צורך בתקציב זה. הוא אמר לאוסישקין כי אין צורך להם
[בנהלל] בכל עזרה בחינוך הילדים - הם בעצמם יספקו את הצרכים. ויתר הציבור אשר מסביבך
- השאלת את פיו? השקלת את אחריות הדברים היות והם נאמרים ע״י אחד מהציבור אשר עליו
לתת את הדין לפניו? כך הוא. וזכאי חגר את מותניו וכתב מכתב-אפיים לאוסישקין בכבודו
ובעצמו - פגע ישר לקורקבן, ״את כבשת הרש מי התיר לך, מר אוסישקין?״ - מכתב אשר יאה
ליבנאלי.[90] ואומנם כְּתָבוֹ ״בעל הטורים״.[91]
למעשה יצא, כי המכתב לא הגיע למשכן כבודו היות
ויבנאלי עלה אל אוסישקין לירות בו את חִציו. אסף מקריא מתוך הכתב. קצת ״נמלצות״ ידבר
(ע״מ [על משקל] נכבדות) ולא ״תצלח כאש דבר אסף״.[92] רמז חמד לו הפעם סגנון פיליטוני בהיר ודק, מחוכם ומבדח.
הפך לחוכא וטלולא את ״הפלטפורמה״ [מצע] של פרקציית ״הארגון״ כדבר הפרדת ההסת׳ לשני
תאים מיוחדים, שתי הסתדרויות נבדלות, מקצועית וקואופרטיבית ועפ״י תנאי חוזים מפֹרֹשָים
מראש תקושרנה. הסתלקות מהעמסת העלייה - את זאת יניחו להסת׳ הקואופרטיבית - ואנו נבצר
לנו הסת׳ מקצועית ואגודות מקצועיות חזקות. צו מגבוה - להסתדר מייד בשורה אחת ישרה,
ואם יש בינינו חיגרים, פיסחים ועיוורים - לזה לא יושם לב. הסתדר מייד! אלה הן תקנות
פסוקות של הדוקטרינה, כך גזרה. (ורמז בזה כמדומני גם לד"ר וייסמן,[93] אשר נתן את ידו להם והיה גם ברשימת מועמדיהם). בין יתר
דבריו דיבר [רמז] על העיתון ועל האינטרנציונל המקצועי האמסטרדמי,[94] לא ארחיב בזה. נטייתי לצדדים באה באשר מְשַווה אני לנגד
עיני את משה בעיקר, באשר ביחס אליו אני בעל חוב גדול ורוצה אני לפרוע את חובי מדי ״אגב״
ב״אגב״ - קמעא קמעא.
טבנקין דיבר השלישי. וזו לו הפעם השלישית אשר
ידבר במשך השבוע. אומנם, בכל פעם ראיתי את שמו מתנוסס
לתפארה. כבש את פניו בגוזרו בהחלט כי הלוך לא ילך לאסיפה: ״מה זה עושים לי?״ אך, כמובן,
מעיינו לא ידלול והוא עולה ומדבר. בייחוד צלחה עליו הרוח[95] באסיפת אג׳ פועלי כביש ובניין בלילה הקודם לזה. יצחקי
התחכם והעביר את שמו ברשימת המדברים אחריו, כי הן לא רצה להיכוות ברותחים ולידום, אלא
לתת את מנתו ולהכותו אחר הִתָקְפוֹ, וטבנקין גם הוא לא טמן את ידו[96] וסובב הדברים כך, כי ירוץ ויעבור את הכושי[97] - את יצחקי. ואומנם שחרחר הוא זה יצחקי, הנער הקטן
הנוהג בם.[98] [טבנקין] דיבר על ראשית צמיחת תנועת הפועלים בארץ:
כך נגזר עלינו, כולנו, כל אלה אשר באו אז, כולנו היינו הסתדרות של מחוסרי עבודה. כל
עבודתנו בכיבוש העבודה במשק הפרטי - לא הביאה פרי. הוא לא רצה בנו. כך באנו לקבוצה.
לא הייתה דרך אחרת. חוץ מהשאיפה לחיות חיים קיבוציים וחופשיים - הרי היה בעיקר הכרח,
והוא גזר לעשות כך. כך נעשה המטבח בפ״ת.[99] גם לא ידענו אז כי לזאת ייקרא קואופרציה[100] (את הדברים האחרונים האלה אמר בוועידה). וכך הגענו
לעבודת הכביש. באה העלייה. ושוב - הסת׳ מחוסרי עבודה. באנו אל הכביש. אל מי נבוא? אל
הקבלן? הוא לא רוצה בנו. והנה - אין כבישים. הגענו - לבניין. מי עשה את כל העבודות
האלה - סלילת דרכים, ייבוש ביצות, הבניין - עד בַּצֵר לה ההסת׳ שליטה על העבודה? מה
הם דברי השיקוצים שמשליכים האנשים האלה, על הקבוצה שלנו - על אילת [השחר], על דגניה
ועל כנרת שעלו לנו בדם; וכל זה - איננו? ״אתם - אינם!״ הוא התיז ברקים, שרף את מיליו
בהבל פיו.[101] חצב להבה.[102] עלה באישו למעלת חום של יבנאלי בנוסח יצחק טבנקין. כל
הקהל העומד על רגליו עמד מרעיד. זיק חשמל עֲבָרָם.
באסיפת מוצ״ש, כבקודמת, דיברו חברי ה"ארגון"
והפוה״צ וגם מפ׳ הפועלים. מהפוה״צ דיבר גורוכובסקי.[103] דב בוודאי יודע אותו. איש הסתדרות. כמוהו רבים, אשר
בינם לבין אליעזר יפה[104] וכו׳ - תהום רבה[105] וקרובים הם הרבה יותר לכמה מאנשי אחה״ע, אך מִשֶתִיגַעַ
בבבת הפוה״צ - הרי הם מייד מתלקחים. כנראה, היצר המפלגתי עולה על הכל וכובש את הכל
ואין לעמוד לפניו. אשר ל״אינטרנציונל״ [האיגודים המקצועיים] - כל עוד הדבר אינו מועיל
לנו ואין להוציא מזה תועלת מעשית בשבילנו - אין צורך בזה. נתקשר אפילו עם השד - אך
לטובתנו. את תשובתו קיבל מטבנקין, עפ״י דרכו.
הערב האחרון. למחרת - כלו כל הקיצין. ייפסקו
הנאומים. בחירות. ואין להשיב עוד דבר.[106] גילוי בלתי-הגון של הבלוק הס׳ היה - אסיפת הפועלות אשר
נקראה על ידו. הפועלות התאספו, קודם, ובחרו ביניהן מועמדות אשר על כל הפועלות היה לבחור
ברשימה זו. יסוד ההתנגדות לכך הוא: כי אם אומנם נקבע בוועידה סעיף על מצב העובדת, ואשר
לרגל מצבה המיוחד עליה לעמוד על במה לעצמה לרגל התנאים מבחוץ, אשר מכריחים אותה ללכת
בדרך זו - הרי גם היא אדם אשר לו דעה על כל שאלות ההסת׳ אשר ידונו עליהן בוועידה. אין
הוועידה הכללית דנה אך בשאלת העובדת. ועצם ארגון הפועלות כגוף אחד עושה אותן לחדלי
כל הכרה ציבורית וכו׳ וכו׳. מה עשה הבלוק? קרא בשבת, ערב הוועידה, לאסיפת הפועלות ושוב
- בהשתתפות י׳ טבנקין. כל האסיפה הייתה כתוהו על בלימה.[107] נתכנסו המון צעירות לתוך חדר צר, וקול האחת צפצפני משל
חברתה. היו״ר - שרה לישנסקי[108] - יו״ר ״מובהק״, עומדת באמצע,
פוקדת על ימין ועל שמאל, ובהחל מישהי לשאת מִדברותיה - והנה גם היא, שרה, היו״ר, נכנסת
לתוך דבריה: ״לא נכון!״ וקול ההמון ברֵעוֹ.ֹ[109] ״נכון! כך זה היה!״ ואחרות לעומתן. בבל.
זאת כלפי חוץ. אולם, באמת, היסוד אשר עליו הייתה
בנויה האסיפה היה כה רעוע ולא הייתה הצדקה אמיתית להיקראה. חלק גדול מהבאות לאסיפה
באו בכוונה תחילה לראות במחזה ״מה הם יאמרו לנו״, וסובבו את העניין כי טבנקין לא יפתח
תחילה (והוא גם איחר מעט לאסיפה, ושוב: אחת משתיים - אם נרתמת - עמוד כבר על המשמר.
והוא - הנהו הולך והריהו עומד על מקומו). בייחוד אחת, צפורה ברן,[110] ״דם ואש״[111] אשר ידה נטויה למגר לארץ את ״מזימות הבלוק״, והאסיפה
קיבלה צורה כה לא-יפה, בלתי ברורה ומבולבלת: ״למה קראו אותנו? כל השנה לא קראתם לנו
ועכשיו - לפני הבחירות?״ וכו׳ וכו׳. גולדה מאירסון[112] (מדברת בהיגיון ופיה אינו פוסק מהפיק ומלצרף מילה למילה
בטוב טעם. מדברת יידיש. ומאמריקה מוצאה. עובדת במרחביה. ו״אחדות העבודה״ כאילו אומרת:
״הביטו וראו! זה פארי והדרי״. כך דומה היה הדבר בעלותה בוועידה הבמתה). המתיקה מעט
את הדין. ולסוף גם טבנקין העלה אלה מילים ״להצלת המצב״, אך בדרך כלל - לא היה טוב מכל
צד. הן מצד עצם קריאת האסיפה ואי-העמדת העניין על נקודתו - אם כבר קראו לאסיפה - בזה
הבלוק אשם. וכן גם ״הפועל-צורניקות״ לא טמנו ידן בצלחת והתפרצותן הייתה די גסה. והטעם
אשר יש לספרו - ואשר הוא-הוא אשר הניא לקריאת האסיפה בכלל - באשר המועמדות - רובן מהפוה״צ,
בכ״א מאלה העומדות בראש, ואשר להן תקווה כי תעמודנה בבחירות. ולמעלה מכל ספק, כי לו
במקרה עמדו בשורה חברות מאחה״ע, לא היו מסדרים את כל המרקחה הזו.
הופיעו המצעים: של הבלוק - אחה״ע, הפוה״צ, ״ארגון״,
[פרקציית] הפועלים. אשר למצע הבלוק: לא נתפרסם ולא עוּבַּד מצע אחד ושלם לכל מקום ומקום
היות והרי אחה״ע צירפה לעצמה עוד כוחות שאינם עומדים - עכ״פ באופן רשמי - בשורותיה.
היסוד המוסד לכל המצעים היה החלטות ועידת אחה״ע בחיפה, שקדמה.[113] בכל מקום עובדו הדברים ונוסחו ע״י אנשי המקום ואחה״ע.
הדברים שונו פה ושם תחת השפעת ״התנודות״ השונות המקומיות. וחוסר תוכנית קבועה אחת,
המפרשת את כל הנקודות במלואן, הייתה מעט לרועץ באסיפות הבלוק בזמן הוועידה. במצע של
הבלוק שנתפרסם והוצא ביפו ניכרים סימני פזיזות, קָצית. אפילו בסגנון. לא כדברים אשר
לפני אסה״נ - כל מילה איתן עמדתה.
בתור סעיף אחד בשורה אחת עם שאר הסעיפים המדברים
על ענייני מעשה, כגון ״חברת העובדים״ וכו׳, הועמד כסעיף מיוחד ״מלחמת המעמדות״.[114] בזה לא הייתה ידה של אחה״ע אלא ידה של [מועצת פועלי]
יפו, יד הסערה שקמה לפני חודשים אחדים מסביב לשאלה זו. ואנשי אחה״ע הוותיקים לא קבעו
מסמרות בזה. ומכיוון שנגעתי בזה, יש צורך קצת להאריך בדבר, כי ע״י כך יובן יותר את
אשר קרה ״בליל התהפוכות״[115] האחרון של הוועידה והפרץ אשר
נִבעה לעיני כל בהעמדה למניין בנוגע לסעיף זה. וגם אלה הדברים מכוונים למשה בלבד, כי
חש אני כי עלי לספר לו את הדברים כאשר היה בדעתי קודם לספרם לו. ואם כי נושנו הדברים
ונשחקו, בכל זאת אגביר חיילים[116] ואסקור את מהלך העניינים כאשר
אזכור וכאשר אוכל.
תנועה ציבורית חיה וערה פא״י ובייחוד ביחס ״לשקיטה
על השמרים״ העירונית, אשר הייתה כל העת עם הסקנדלים הריקים (לאחר ימי הסער של אחה״ע
- לפני ההסתדרות)[117] קמה ביפו עם החל בה עבודת הבניין ע״י המשרד [לעבו״צ]
ועם התארגן בה קיבוצים שקיבלו את העבודה. הכבישים כלו כמעט עד תומם. העיר הייתה למקלט
העבודה וחוסר העבודה. ובראש ובראשונה - יפו. אנשי הכביש, ״הפראים״, אנשי השדה, נתכנסו
אל העיר הקפואה והשוקטת על צורותיה הקבועות, וכאשר נכונה ציין רמז את התופעה הזו וכל
הכרוך בה - הניגודים שנתעוררו מאליהם ואשר גם עוררוּם בפקודת מישהו בין האגוד׳ המקצ׳
והקיבוץ וכו׳ - ״היַלְדוּת הבלתי מקצועית נפגשה בזִקנה המקצועית״. ״ועלינו למצוא את
הדרך לבלי להיכוות באש ולבלי לקפוא בקור״.[118]
בחורף שעבר, בעונת חוסר העבודה, הייתה תקופת
אנרכיה גמורה. האנשים היו מרי נפש. התהלכו ללא לחם. מצפים ל״מחוסרי דירות״.[119] אך העבודה נדחית מחודש לחודש. המופ״סים, אשר נתלקטו
מכמה פינות (ביניהם קב׳ ברוכוב),[120] ניצלו את מצב חוסר העבודה והרעב והעמידו בחזית אשר למולה
צריך לקלוע - ההסת׳ ראשיה ופקידיה וכו׳.
האסיפות היו פרועות, ללא כל צורה הסתדרותית.
באים שניים מן ״האופוזיציה״ כביכול, בעיקר למשרד [לעבו״צ] ואלה היו ניצני ועדת הארגון
שנתגלעה אח״כ, וקוראים לאסיפת מחוסרי עבודה. באים מפ״סים ושוב קוראים. ותמיד היה חלק
מר-נפש שכרע תחת סבל חוסר העבודה ואשר כונן גם הוא את חִציו להסתדרות - לראשיה - מרוב
מרי ומאי-ידיעה. וחלק אשר כל מגמתו הייתה לצודד נפשות לתוך מכמורתו, ואין קרקע מוכשר
לטיפוח הרגשים האנטי-הסתדרותיים כחוסר העבודה. וכך הייתה אפשרית אסיפה כזו: חדר מלא
אנשים (על הגבעה, במקום שנבנה הבניין שנועד לבית החולים, בין רחוב אלנבי וש׳[כונת]
מרכז בעלי מלאכה. הבית הזה שימש בשנה שעברה לבית ההסתדרות). בקרן החדר, על גבי ארגזים,
עומד לו בחור בעל עיניים קודחות וערומות ודורש וּמְתַעֲמֵל תעמולה לדרכם ושיטתם של
המפ״סים דרשה ארוכה על ״הפרופיסיונעלע פערעיינען״ [יידיש: האיגודים המקצועיים] ועל
ה״ווירטשאפט)״ [יידיש: המשק], אשר אל להסת׳ לעסוק בה וכי אין דבר אבסורדי מזה וכו׳.
ולכל זה יש קשר ישר לאסיפת מחוסרי עבודה ולחוסר העבודה ולתיקון המצב. וכך עומד הבחור
ודורש ודורש בלי הרף - זהו בן-מנחם,[121] מדַבָּרי המפ״ס, אשר ירדו
כבר עתה מבמתם. היו״ר גם הוא מאנשי שלומם, יו״ר שלא נבחר ושלא בא בשם כל ביאת-כוח חוקית
אלא סתם תפס את השלטון בידו. ונוח לו הדבר מאוד והוא נותן לו ״לערוף כמטר לקחו״.[122]
באסיפה נוכחים גם נוּטע, יודילביץ (המנהל את
לשכת העבודה - ״מלאכה שקטה״) כאורחים לא קרואים. אין עצה אלא להתווכח עם בן-מנחם. וכאן,
בציבור, קופץ מתוך הקהל בחור מזרה אימה ומעיניו כידודי אש יתמלטון ישר למול נוטע, והוא
אוחז כבר במטה וחותר לו דרך בקהל אליו. פני מְרַצֵח ממש. הנה הנה והוא קם להורגו. תופסים
סוף סוף מידו את המטה ומצפינים אותו במקום סתר, אך הוא לא נח מזעפו.[123] וכן אירע הדבר (באותה האסיפה צצים, כמובן, מייד, ב״כ
״מוסמכים״ של האג.[ודות] אשר באו לברך את האסיפה ולאמץ את ידי מחוסרי העבודה בפעולתם.
״מיר בעקערס״ [יידיש: אנו האופים] מיר ״מעטאל ארבייטער״ [יידיש: אנו עובדי המתכת] באנו
לחזק את ידיכם וכו׳ וכו׳ (ב״כ אגודות אלה קראו גם לאסיפות כל האגודות וחתרו תחת מועצת
פועלי יפו). ואספו עשרות אחדות בחורים אשר הלכו והסתערו על המשרד, תפסו את הטלפון,
רצו לגרש את ״הפקידים״ וכו׳. המעשה הן ידוע.
למחרת קראו לבן-גוריון מירושלים וקראה מ.פ.י.
[מועצת פועלי יפו] לאסיפת מחוסרי העבודה בהשתתפות חברי הוה״פ, בן-גוריון וליברמן.[124] באותה שעה ריכזה כנופיית המפ״סים אסיפה סביבה כמעט באותו
המקום. אסיפת ההסתדרות הייתה בבָּרַקַת-עץ [צריף] ועברו לשם כל אלה שהתאספו תחילה לחוד
עם המ.פ.ס. בן-גוריון פתח. ומייד החלו צעקות: ״מי שמך?״[125] ״בחירת יו״ר!״ ולע״ע לא נתנו לנהל את האסיפה. לאט לאט
החום החל לעלות - ממבטי עיניים היוצאות מחוריהן עברו להושטת ידיים, לדחיפות וכו׳ וכו׳
- בן-גוריון עומד בקצה האולם על השולחן. הוא משתיק. עולה בידו להפליט מילים מספר ושוב
סער כשהיה. המחזה הזה נמשך מ-10 בבוקר עד 4 אחה״צ. המלחמה ניטשה בין ההסתדרותניקים ובין המפ״סים.
בחור אחד התעלף. כל גבו היה מרוט. האסיפה נפסקה ושוב החלה - אך שוב לא נתנו לנהלה בשקט
כקדם וכל פעם מתעוררת התקפה מצד אחר. אחר כלות הכוחות נתעוררו בוֹיָנוֹבֶר[126] וקדמוני[127] והתחילו לירות זיקים וחוזר חלילה. תגרת דמים, ממש.
בכל זאת נתברר קצת עניין ההת.[נפלות] על המש.[רד]
על-ידי בן-גוריון ועל-ידי ציזלינג,[128] שהיה אז במשרד ובעיניו ראה.
בן-גוריון נואש להחזיק מעמד וירד מעל השולחן כדי לעזוב את החדר. מייד קמה הסתערות עליו
ועמה שתי שורות לאורך החדר ״להגן״. בן-גוריון אמר: ״אני אבקש את חברי לבלי הגן עלי״
והלך לו הלוך וירוד מעל הגבעה. כל הקהל יצא על הגבעה והביט למטה. כך הדבר. הייתה העקת
עופרת. ואז נדמה כאילו כלו כל הקיצין. ורק היגיון צלול יכול היה להאיר מבעד לכל מה
שהעיב והעיק, כי מעשי תעתועים[129] אלה, ועוד יבואו ימי שילומים.
אגב, לא לחינם עלתה חמתו של בן-גוריון בוועידה,
בהתפרצותו הגדולה כנגד המפ״סים וועדת הארגון.[130] דבריו על שיסוי מחוסרי העבודה נגד ההסתדרות מוצאם בעיקר
ממעשי יפו.
ואם חודשים אחדים אחרי מעשי-בלהות אלה נתכנסה
ביפו מועצת הצירים לייסוד סניף הסתדרות פועלי עבודות ציבוריות ובניין (בהתאם להחלטת
ועידת פ.ע.צ.וב. בחיפה - בבחירות שהיו לוועידת הס. פ.ע.צ.וב. בחיפה השתתפו בכל יפו
- כ-200 איש) וישבו כמה עשרות צירים,
ב״כ [באי כוח] למעלה מאלף איש בוחרים בפועל (הבחירות סודרו באופן זה: כל עשרים חבר
בחרו בציר), במשך לילה ויום ודנו בשאלות הנוגעות לעניין כיאות לאסיפה בכלל - הרי היה
זה צעד ענקי קדימה, ואשר איש לא שיער חודשים מספר לפני זה, כי תהיה אפשרית ביפו אסיפה
כזו.
לאסיפה זו קדמה עבודת הכנה רבה בציבור ובאגודות.
צריך היה אז להרוס את החיץ הטפל אשר בין אגודה לאגודה, העושה כל אחת מהן לגוף בפני
עצמו המסוגר לתוכו ואשר אינו רואה את הנעשה מסביבו. צריך היה לכונן את ההסת׳ על היסוד
התעשייתי הכללי והמאחד את פועלי הבניין, פ.ע.צ., פועלי העץ, המתכת וכו׳ להסת׳ אחת
- הסת׳ הבניין - ואשר בתוכה תהיינה אגודות אומנותיות. מצב האגודה היה - הרס גמור. האגודה
הייתה עלולה להיתפס ביד כל עבד מתפרץ.[131] המפ״סים, ״כבשו״ את החותמות של אגודת פועלי המתכת והעץ
ועצם המלחמה הייתה נטושה באגודת הבנאים (חוץ מאגודת פועלי כביש ובניין - הפועלים הפשוטים,
הבלתי מאומנים), וכל מלחמתם הייתה מכוונת כנגד עבודת המשרד ודרכו. קיום הקיבוצים הן
מחייב הגדלת מספר בעלי המקצוע, כי בחבורה ניתנת האפשרות ללימוד המקצוע. וכן חששו להורדת
המחירים של בעלי המקצוע, וכך נהפכה האגודה אשר אך לפני שנה טיפלו בארגונה - לרועץ,
באשר עמדה על נקודתה הקפואה מבלי לראות את אשר מסביבה ולא יכלה ללבוש צורה בהתאם למצב
החדש. גם היו אחדים ספורים מאגודת פועלי כביש ובניין אשר נתנו את ידם לאגודת הבנאים,
וגם הם נלחמו איתם יחד. טענתם הייתה כי עבודת המשרד מביאה אנדרלמוסיה במצב המקצוע והמחירים,
מחלישה את מלחמתו המעמדית של הפועל במשק הפרטי והיא, אגודת הבנאים, נלחמת את מלחמת
הפועל להטבת מצבו ותנאיו במקצוע. למעשה התבטאה המלחמה המעמדית הזו במלחמת חתירה נגד
המשרד, וזה היה כל סוד קיומה.
אגב, גם מבין אגודת פועלי הבנאות לא כולם היו
בעד הדרך הזו, אלא בכל זאת שם התרכז רוב הכוח. במצב של הרס ורקב פנימי באגודות המקצועיות
נקראת מועצת הצירים. היסוד של מ.פ.י. גם הוא היה רופף וצריך היה לערוך בחירות מחודשות
אחר זמן די ארוך ועל כן היה היחס אליה כאל מוסד בלתי-חוקי. צריך היה לנתוץ את כל הבניין
ולבנותו מחדש על אושיות חדשים.
בן-גוריון היה כשבועיים-שלושה בתמידות ביפו
ועסק בענייני ההכנה לקראת האסיפה. לפני היגמר האסיפה יצא חלק מהאסיפה בראותו כי כלו
כל הקצין ואין להם תקווה להעביר את שלהם (הם רצו אגודות מקצועיות הבוחרות מביניהן מרכז
משותף, לערך). אז כבר עלה כוכבו של יצחקי. הוא היה האידיאולוג שלהם. כולם ידעו רק לקשקש
ולא ידעו את מלאכת ההיגיון, ״שלשול״ דבר מתוך דבר, מסובב מסיבתו וכו׳ - והוא - ידו
רב לו בזה, בידו ניתן פתחון הפה שלהם.
אחר האסיפה הובאו לידי ליקווידציה גמורה כל
החיל והחוסן של האגודות הקודמות: חותמות, בלנקות,[132] כיסאות, שולחנות, מכתבים ופרטיכלים - כל הכבודה כולה.
והוא הדין באגודת הבנאים. אלה לא רצו לקבל מרות. סגרו בעדם דלת חדר[133] האגודה ופרצה קטטה רבתי, אשר קולה עלה למרחוק בואכה
המשטרה - והיא פיזרה את הנאספים. ומכאן הדיבה כי מועצת פועלי יפו קראה למשטרה לפזר
את האסיפה, ובכוח הזה הרסו את האג. המק. ביפו.
החלה ההרשמה המחודשת. פנקסי חבר ״זמניים מחודשים״.
ונגלה הפרץ. ועדת הארגון. תחילה תחת שם ההסתדרות ואחר כך, אחר שהכחישו כי אין להסתדרות
יד בכל זה - הופיעו כל כרוזיהם ״בדרך העצמית״, ומהא׳[רגון] של האגודות המקצועיות ביפו
הייתה אצלם, כרגיל, תקופת דבקות קצרה. שכרו חדר, העמידו שולחן ומזכיר.
פסוח ועבור.[134] איני יודע גם את פרטי המו״מ שהיה מתחדש מדי פעם בינם
לבין מ.פ.י.. מדי שבוע בשבוע היו מופיעים
כרוזים שונים המדברים גבוהה על הארגון המקצועי (בידם המונופולין על האיגוד המקצועי)
ודברים המכתימים את שם ההסתדרות.
המעשה היחיד אשר עשו - שביתת פועלי האופים[135] - היה למטה מכל ביקורת. חוסר כל ארגון בסידור השביתה
ולא עצרו כוח להביאה לידי גמר. מצד הפועלים החלו תרעומות כי אינם נותנים את ידם לאנשי
ועה״א [ועדת הארגון] ופנו למ.פ.י. כי יבואו להחיש להם עזרה. במת ועה״א נהרסה בימים
הקרובים לפני הוועידה אחר מועצת הצירים של הסת׳ הבניין השנייה, אשר הסיקו מתוכה כי
סו״ס הבינה מועצת הצירים כי דרכם-הדרך והודו בצדקתם. אחר מועצת הצירים הראשונה של הסת׳
הבניין נתכנסה מועצת הצירים של כל פועלי יפו לבחירת מ. פ. יפו מחדש וביסוס תקנותיה.
זו הייתה אסיפה מלאה פלפול יבש. סאת הוויכוחים נגדשה בעיקר בהגיע הדבר לתקנון של מ.פ.י.
למעשה, אין עתה, לאחר הוועידה, גם כל ערך לכל אשר דובר והוחלט אז. הנידון לא היה עניינים
חיוניים, עצם השאלות התובעות את פתרונן - עכ״פ בזה לא נגעו או בכ״א זה ״לא הלהיב״.
״התחממו״ בעיקר כשנכנסו להפשטה ולפלפול שאינו מעלה דבר - אז ניצחו זה את זה ״בשוט לשון״[136] כראוי והפליגו עד כי לא ראו את הנקודה אשר ממנה יצאו,
והנקודה שאליה צריך להגיע. האסיפות היו שתיים.
האחת - שבה נעשה מצד הפוה״צ הפרץ בהסתדרות.
והשנייה - ליישור ההדורים אחר הכרעתו של הוה״פ בדבר הסכסוך הזה.
מ.פ.י., עכ״פ הקודמת, הייתה חסרת כל כוחות אשר
יעמדו לציבור כה גדול של 3,000-2,000 איש. חוסר כל כישרון הדיבור איתן ותקיף, אשר גם הוא
גדול ערך באסיפות-פרצים.
האחד, לוביאניקר,[137] אשר ראשו ורובו, כל כוחותיו
- בעבודה. בחור מסור עד אין קץ, אשר יומם ולילה מתרוצץ מפינה לפינה ״וסוחב״ כאשר יוכל.
אך עם זה הוא כבד-פה מעט, ולא לאל ידו לעמוד בשער.
השני, אשר ירד כבר מעל הבמה לרגל אי-האמון מצד החברים - קינמון[138](מהפוה״צ). הוא אשר מסר את הדו״ח של מ.פ.י. זו הייתה
הרצאה משעממת ומיישנת: ״עשינו כך וכך״, ״פה לא עשינו״ וכו׳ וכו׳ - מעין הקראת פרקי
רשימות.
והאסיפה - מפהקת ומצפה לקץ כי יקיץ עליו, ואת
שְנָתָם. הוקראו שתי הצעות לתקנות.
האחת - רחבה,
השנייה - מצומצמת.
בראשונה הוכנסו עניינים מדיניים נוסף על הראשונים
אשר אותם ״קיימו וקיבלו״, המילה: ״סוציאליות״ [סוציאליסטיות] ו״מלחמת המעמדות״. זו
האחרונה הייתה לציר הוויכוחים, לסלע המחלוקת. בזאת שיקעו את רוב הכוחות. לשאלה זו כיוונו
את מאמצי המחשבה, מתיחות ההקשבה, רוגז עצבים ותאוות ניצוח. מסביב לה - יורה רותחת.
בכל מהלך הוויכוח הזה ניכר חוסר מחשבה רצינית
ומנתחת ומעריכה את הדברים כראוי - הן מצד הפוה״צ והן מצד אחה״ע. מצד הפוה״צ - הכרזות
איומים אולטימטיביים - הן זה דרכם בקודש מפ״ת[139] ועד הנה: באם תקבלו את זאת - לא נשתתף בבחירות למועצה,
אנו יוצאים, וכו׳ וכו׳. הפוה״צ, האוחז בדגלו, לא יסבול את המילים ״מלחמת מעמדות״ -
הדברים גם נאמרו בלשון יותר חריפה ומזלזלת (ורמז נתן תשובה אחת אפיים). עמדו והוכיחו
לפי חוקת חיפה[140] כי אסור לנו לדון בזה. הדברים
כבר ניטשטשו ואיני זוכר את כל סגנוני הסגנונים וטעמי הטעמים ודרישת ההלכות לתִלֵי תִלים.140א ואשר לאחה״ע - מצדה הייתה הסברת ״מלחמת המעמדות״: מלחמת המעמדות אינה
מתבטאת רק בהופעות השביתות במשק הפרטי, אלא זהו פרוצס ארוך ואיטי המתגלה גם בצורות
שונות. הוסבר כי כל העבודה המשקית-העצמית של ההסת׳, שלטון ההסת׳ על העבודה אשר זוהי
הדרך הנמשכת בחיי הפועל בארץ למן היום הראשון ועד הנה ואשר ממנה ייבנה - היא-היא עצמה
״מלחמת המעמדות״ במובן הכי עמוק ורחב של המילה. אך נניח לתוכן גופא. העיקר - צורת הוויכוח,
והאטמוספירה שהושרתה באסיפה - הייתה למטה מכבוד. אם הפוה״צ הרשה לעצמו להקריב עבור
קוצו של יוד את קשרי ההסתדרות, ועשה צעדים מגונים עד לידי ניווּל במובן ידוע - הרי
מצד אחה״ע ודִכְוָתֵיהָ [ארמית: ודוֹמֶיהָ] - היה פלפול ועמידה על המשמר שאינה נותנת כבוד לעומדיה - ״המולדת בסכנה״.[141]
כשהיית נמצא באסיפה, ומוסר את עצמך לגלי הוויכוחים
כי יעברוך, ואתה שוקע בתוכם - כה נכפתה הגיגית[142] עד כי נדמָה כי נסתתמו כל המבואות והמוצָאים[143] וכאן המפתח האחד לפתרון השאלות - מי ינצח את מי בשקלא
וטריא שלו ובכישרון הפלפול הדק שבדק. הבחורים -(כל דְמִתְקְרֵי אחה״ע) היו אחוזי בעתה
ממש. כל עֵרות החושים והמחשבה - הכל נמסַר לזה. חסרה הייתה יד המכוונת ומעמידה את הדברים
על הווייתם. ״הקץ לדברי רוח״.[144] וברור הדבר, כי לו בן-גוריון
היה אז בארץ (זה היה בימי [הקונגרס הציוני ה-12] קרלסבד [ספט׳ 1921]) לא היה נותן ״לנערים לשחק לפנינו״.[145] רמז גם הוא איחר - והבערה כבר הייתה בעצם להבתה. והנה
הועמד למניין: בדבר מדיניים[146] - נתגלה הפרץ באחה״ע גופא.
רמז וכו׳ - בעד. ובן-צבי ועוד - נגד. אגב, רמז חיווה את דֵעוֹ כי הוא נגד הכנסת המילים
על מלחמת מעמדות באותו האופן המנוסח בסעיף, אשר לפי זה יוצא כי צריך לעמוד דווקא על
השקפת מלחמת מעמדות. השקפת עולם - אינה אחת, לא לציבור ולא למפלגה, אלא מסור הדבר לאיש
ואיש. וגם הוא ״הכריז״ כי המשרד כל קיומו וכל היותו - הוא הוא בעצמו ״מלחמת המעמדות״.
רמז העיר, כי כל הוויכוח הזה אינו בין אחה״ע והפוה״צ, אלא צ״צ[147] הימניים והשמאליים. ובפרוגרמה של אחה״ע אינה נזכרת לגמרי
״מלחמת המעמדות״.
אגב, מצד הציבור הרחב הייתה גם ציפייה לביטוי
הזה לרגל מצב העבודה ביפו, ולא רק לרגל זה. נקיבת-שם גלויה ומפורשת לאשר עושה ההסתדרות.
למה להתכחש ולהסתיר? יסוד מוסד הוא בכל תנועת הפועלים וכן גם אצלנו. וביחס לפוה״צ -
הייתה הרגשה מעין זו: הנה בא הרגע, הוא בוא בא. ״צלצלה השעה״[148] להיאסף אוֹרוֹ של הפוה״צ, הנה הנה תפשנו אותו ״ובעל
כורחו יענה אמן״.[149] (אגב, באסיפת אזכרה לרוזה לוקסמבורג[150] וקרל ליבקנכט[151] בירושלים, פותח ציגל[152] ומבקש לכבד בקימה את חברינו, ורמז לוחש למרעהו - ״בעל
כורחו יענה אמן״) ההעמדה למניין ביחס לסעיף זה הייתה בנקיבת שמות מפורשת, וכמובן הפוה״צ
נפל על במותיו חלל.[153] יצא, ולא השתתף בבחירות למועצה
[מועצת ההסת׳]. השאירו עבורו מקומות פנויים.
אחר-כך הביאו את הוה״פ (מכונה זו אינה קלת תנועה ביותר) והוחלט כי עד הוועידה נשארת
ההחלטה כהחלטת מועצת פועלי יפו, והיכנסה לתקנון עומד לאישור הוועידה. מעין זה.
ושוב אסיפה - הן צריך לגמור את הסכסוך. ומקריאים
את החלטת הוה״פ. פרטיכל לא נכתב. מיהרו לנסוע. אלא ישנה ההחלטה חתומה בעצם ידו של בן-צבי.
והנה קמים מערערים, עדה פישמן צועקת:[154] זה לא נכון; זה שקר; זה זיוף
(חברת הוה״פ! ואם גם מצאת כי לא כן הדבר, הן לא תבואי לפני אסיפה רבת חברים לשקץ את
שם הוה״פ. את תביעתך לאמת תעשי בכותלי
הוה״פ. ונוּטע יורה עליה חִצי זעמו
והיא באחת. קופצת בלי הרף). וקם שני (מהפוה״צ) ומערער כי הוא, אשר היה נוכח במו״מ,
זוכר כי היה כתוב לא ״אבל״, כי אם ״גם״ או ״אך״ (הדברים ממש!) והן יש בזה משינוי כל
תוכן ההחלטה.
והתחילה הפרשה. מזה ומזה. הודעה מצד זה שאם
היא כשהיא לעצמה ולפי תוכן דבריה נכונה או לא, אך אין לה שחר במעמד הדברים: אנחנו אשר
מאמינים וכו׳ וכו׳, כי דרך הפועל וכו׳ ביצירה ובמלחמה מעמדית וכו׳. סֻבְּבוּ הדברים
כך, כי המילים ״מלחמת המעמדות״ תשובצנה ותשולבנה שלוש פעמים בתוך משפטים אחדים. והנה
אחדים מהאחדותניקים ״נִפתו״ ומסרו את עצמם למוֹלֶך - הם מסכימים להצביע בעד קבלת החלטת
הוה״פ, וחבריהם ״הנאמנים לעמדה״ עומדים וצועקים: ״אנה אתם הולכים? אינכם מבינים מהו
הדבר! הן בזה אתם״ וכו׳ וכו׳ - והנה בא הפרשנדתא של הפוה״צ ומנמק את התנגדותם לבחור
אך במספר חברים למילואים (היות והפוה״צ לא השתתף קודם בהצבעה בבחירות) ורצונם כי המועצה
תיבָחֵר מחדש. ומצא לו יתדות על מה לסמוך, כי באותה הישיבה הוחלט אך להחליף חברים מאשר
נבחרו, באחרים, ועתה הן מחליטים להוסיף על הקודמים והן זה משנה את כל תוכן השאלה! וע״כ
- אין ההחלטה קיימת, אלא הבחירות טעונות חידוש מעיקרא(?), והצד שכנגד מתמלא חימה ועומד
במריו, ואומנם הדין עמו. והן לא דבר ריק הוא! הן בזה הופכים את הקערה על פיה - נדרנא
לא נדרי ושבועתנא לא שבועי,[155] והאסיפה הקודמת כלא הייתה,
והרי בזה יהיה גם ניצחון הפוה״צ. ביטול הבחירות הקודמות, היות והם פרצו פרץ.[156] היֹה לא תהיה.[157]
וניטשה המלחמה.[158]
והיו״ר, קיציס,[159] איבד את עשתונותיו,[160] עיניו תועות ופיו פעור וידיו מתנופפות פנים ואחור,[161] וגם הוא עצמו אינו בולם את פיו, ובשעת סערת הרוחות הריהו
עומד וצועק: ״שקט! אל תדבר! חכה עד שישתקו!״ והנה אחר התראות על התראות משתתקים, וכאן
לפתע הוא בעצמו, היו״ר, מתפרץ: ״אבל זוהי נבזות ושפלות שאין כמותה״ וכו׳ וכו׳ - ושוב
משתתק ושוב מתפרץ. סביבו נסערה וסביבו נזעמה.[162] כל האסיפה הייתה לִקְצָפָה. ידיו רפו.[163] והוא נותן את רשות הדיבור לכל אשר יצעק. והשיגעון הגיע
עד לידי כך כי חברים נאמנים זה לזה, טרם התחיל עוד האחד להציע את הצעתו, וכבר קופצים
שני חבריו האחרים וצועקים ״מנהמת לבם״[164] ובנחרת גרונם: ״לֵך לך, עם ההצעה שלך, מה אתה בא להציע,
אתה יודע לקלקל, אתה בוגד״ וכו׳ וכו׳, והצעקות הן צעקות. ״ויצעקו״[165] ממש. והנה, לסוף ״כששבה הדממה״,[166] מתברר כי תמימי דעים[167] הם עמו. אך קנצי למלין[168] [קץ לדברים].
ישיבת מועצת הצירים של הסתדרות הבניין השנייה[169] הייתה לאין ערוך[170] חשובה מישיבות הצירים למ.פ.י. האסיפה נתכנסה אחר חודשים
אחדים לקיום הסתדרות הבניין. נוכחו גם גורפינקל[171] ורמז. רוב הזמן של המועצה הוקדש לשאלת היחסים בין המשרד
והקיבוצים. נאמרו דברי מרי. והמרי מרי אמת. גילו פצעים נאמנים.[172] נשמעו תלונות מכמה וכמה חברים על יחס הפקידות במשרד.
אין הפועל מרגיש כי המשרד הוא המוסד שלו. מנהלי העבודה יש מהם אשר מתייחסים לפועלים
באופן גרוע מאשר יחסו של בעל הבית הפרטי. השעה הייתה כשעת חשבון נפש. כל אחד שח לתומו
וסיפר על מכאוביו - על מכאובי הכלל. ובעיקר נתגלתה דרך מחשבה זו: האנשים המנהלים את
עבודת המשרד - עמוסים בעבודה. כל נטל הדאגות: כספים, וכו׳ - הוטל עליהם. ומתוך עצם
עבודתם נסחפים הם ממילא לקראת תפישת העבודות, היות והנקודה אשר לפניהם - להיות הקבלן
היחידי. ושלא באשמתם, אלא מתוך התפקיד שהוטל עליהם, אין לפני עיניהם טובת הפועלים.
מתוך כך בא היחס הזה וכו׳.
בחיפה קבעו את היסוד להסתדרות הבניין. קיים
ועד הסניף של הסת׳ הבניין או כאשר ייקרא לו: ״ועד הסניף״. הקשרים בינו ובין המשרד
[לעבו״צ] אינם ברורים ומטושטשים. היש לו ביקורת על קבלת העבודה אם לא? החודשים האחדים
הוכיחו כי יש בלבול ברשויות אלה. מהי העבודה המשותפת והיכן הגבולים? ועצם סידור המשרד,
האם ע״י מרכז אחד אשר הוא שולח את באי כוחו לסניפיו, או הדבר מסור לכל מקום ומקום,
או תחת הביקורת של ביאת-הכוח המקומית. ניסיון העבודה במשך חודשי קיום ההסת׳ דרש פתרון
על סבך שאלות המעיקות על סידור העבודה. עכ״פ, נתגלתה השאיפה ליפות יותר את כוחה של
הרשות המקומית, ורמז גם הוא נטה לזה. רמז דיבר, כי טוב שהדברים ייאמרו בהתגלות לב.
חברי המשרד נחנקים. נשרפים. אין הכוחות. לסוף - הִרצה על ״חברה שיתופית לבניין וחרושת״[173] ועוד טרם הַחילוֹ לדבר (זה היה כבר בערב, אחר יום ארוך
ויגע של ויכוחים) פרץ קיציס בהתנגדות: לא נסכים לכל חברוֹת שמציעים לנו. כל אחד יעשה
לו חנות שלו. ״המשביר״[174] נעשה למשכן חנוונים. וכן יהיה
עם חברה זו. כך יקרעו את ההסת׳ לחברות חברות, חנויות חנויות, וכל הציבור יישאר מחוצה
להן. על כל המוסדות הנמצאים במקום צריכה לשלוט המועצה העירונית - ׳׳המשביר״, המשרד
וכו׳. ורמז הִרצה על החברה. את תוכן הדברים לא אמסור כי הן הִרצה על זה בוועידה.
והכל מצפים לוועידה, את ״כל הצרות״ מורישים
לה: היא תעשה, היא תסדר, היא תפתור ותוציאנו מכל ההתחבטויות. אין ככוחה לעשות ולחייב.
ועניין ארגון הפועלים הערבים והקשרים איתם -
גם זה, נדמה לי, פרי בוסר שלא בשל בציבור בכללו. הדבר קיבל צורה מעשית בהסת׳ פועלי
הרכבת, אולם להעמדת הסעיף הזה באופן רחב, מקיף וכולל - לזה, כמדומני, לא הגיעה ההסתדרות
בדרכה.[175]
הרשימה של נבחרי הבלוק ביפו סודרה בחיפזון,
פשוט מחוסר זמן לשיקול הדעת, והיו תרעומות מצד כמה חברים,
כנהוג.
והנה הגיע יום הבחירות. הקלפי היה בבית ההסתדרות,
במטבח הפועלים, בביה״ס לבנות, בשכונת בורוכוב. איש איש[176] וגיליונותיו למיניהם ורשימות המועמדים - עומדים על המשמר. בָּרחובות לא הורגשה תנועת
הבחירות ומספר הבוחרים הכללי לא עלה כפי ששוער מראש, כ-1,800, הבלוק ציפה למספר בוחרים גדול
הרבה יותר, הן הכללי והן בוחריו הוא. ואם כי למעשה הוא ניצח בבחירות, הורגש כאילו נחל
מפלה. בייחוד בפנים הרגישו כך. ואומנם, לפי מספר הבוחרים שנתנו את קולם לפוה״צ שהיה
יותר מחצי קולות הבלוק הן הגיע לו הרבה יותר כמה וכמה מונים. הפוה״צ, כדרכו, עסק במלאכת
הקודש,[177] כיד הארגון המפלגתי הטובה עליו. הוא לא הזעיק ולא דרש ברבים
ולא הכין את הרוחות לקראת הוועידה, ולא עמד בשער[178] אלא ביום האחרון (ובחדרי חדרים לפניו), היום הנמהר
- עסק בתעמולה ומשך אחריו פקידים ונשיהם, מורים ונשיהם. וברור הדבר, כי לפחות %30-%40 מבוחריהם (אם לא %50, כאשר יאמרו אחרים) היו שלא
משורות הפועלים אלא ״מקרוב ומסביב״[179] להם. והנה באים וטוענים: ״אחה״ע
אינה מאורגנת. לו הייתה מאורגנת, כי אז היו
פנים אחרות לבחירות. בפוה״צ - איש לא נעדר.[180] כל אחד על משמרתו״. ואחרים באים ואומרים: ״הן
רואים אנו בעליל כי אין אחה״ע יכולה להיות מפלגה עם ארגון מפלגתי. המציאות מוכיחה מדי פעם בפעם
כי כן הוא״. ושלבו המסוּבב בסיבתוֹ. רבים
החברים (בהם גם הרבה מחברי אחה״ע) אשר לא הלכו לבחירות מרוב ייאוש, חוסר כל תקווה כי
יקל המצב לעתיד, וגם מאדישות. מלמוד,[181] למשל, לא יצא מפתח ביתו באותו יום. ״פסו אמונים״[182] ותקווה. אגב, הוא עתה אומלל מאוד. סובל מחסור רב.
ואלה המודעות אשר התנוססו ביום הבחירות. עוד
בבוקר הודבקה מודעה גדולה באותיות רבתי: המצאה של בחירות. לא נכון הוא כי האגודות המקצועיות
נכנסו בברית עם הבלוק הסוציאליסטי. לא היו דברים מעולם. וחתום בסוף המודעה ב״כ אגודות
אלה ואלה - כל האגודות ביפו. הדפוס אשר הדפיס את המודעה ״דפוס קואופ׳ הפוה״צ״. ברור, כי מעשה ידיו של הפוה״צ - המודעה הזו.
ושוב צצה מודעה קטנה, הדיוטית וטיפשית, הפוסלת
גם את הבלוק וגם את רשימת הבלתי מפלגתיים. וגם היא, מדפוסו של הפוה״צ. בצהריים מופיעה
מדפוס ״אחדות״ מודעה - ״הכחשה להמצאה״ השמה לאל את כל מה שטפלה מודעת הבוקר. חוץ מזה
היו מודעות של מ.פ.י.: ״חבר! מחר לקלפי״. וכו׳ וכו׳.
תקנות הבחירות נתפרסמו רק בשבת. במשך הלילה
עד שעה מאוחרת לאחר חצות ישבו יושבי על מדין[183] על מדוכת תיבות הקלפי וצירפו פתק לפתק. ולמחרת בבוקר
- נתגלו המספרים. הכל הוכו בתימהון[184] מפאת מיעוט הבוחרים, אם כי עד היום לא התברר אם האחוז
היה גדול או קטן מדי. הדבר היה תלוי במספר הפנקסים שהוצאו. בזמן האחרון החליפו את הפנקסים
בחדשים. פנקסים מחודשים כאלה הוצאו במספר 2,100. ורק לאלה אשר החליפו את פנקסיהם ניתנה רשות הבחירה.
ויש אומרים כי הורשה גם לבעלי הפנקסים הישנים. והנה אם לשפוט לפי המספר הקודם, הרי
השתתפו בבחירות ביפו כ-%82. עכ״פ, אחוז לא קטן ביותר. בוועדת
הבחירות המקומית - תוהו ובוהו. ולולא שניים בחורים - (קניבסקי[185] ועוד אחד) שידעו הלכות בחירות ואחזו ברסן - הייתה מתפוררת
כל המכונה. והנה, אחר ככלות הכל[186]- דחייה לשבוע.
לרגל חוסר הכנה לסידור הבחירות לא נתאסף ונתרכז
בזמנו החומר הדרוש מכל הנקודות, וועדת הבחירות המרכזית לא יכלה לגמור את עבודתה עד
היום אשר נקבע מראש. וכן נדחתה גם הוועידה החקלאית. השבוע הזה היה עת הרת הפנקסים.[187] הכל נעשה בבהלה ובקדחת עצומה. ובדיעבד מוטב שנדחתה.
כי לא היה סיפק גם כך להכין את הכל לפתיחת הוועידה. עכ״פ, את רשימותי הסטטיסטיות לא
הייתי מוציא לאור העולם לדיוק מוחלט של ספרותיהם - ״כולן מתאימות ושַכּוּלה אין בהן״[188] (את הטעויות שנפלו בלוח קטן של חלוקת הספרים לפי
השפות - אין לזקוף על חשבוני).
והנה הגיע היום השלישי, יום לפני הוועידה.
בערב הורגש אוויר הוועידה. הרחובות נזרעו יותר
ויותר נקודים-נקודים.[189] צנֵפוֹת צעירות שנצנפו לוועידה
ובחורים שטולטלו טלטלת גָבֶר[190] מכל קצות הארץ,[191] מהפינות הכי נידחות ורחוקות, גדודאים, חקלאים מהקבוצות,
פועלי עבודות ציבוריות, בניין והכשרה מירושלים ומהעמק, הולכי ברגל, המונים המונים למשפט
הוועידה החרוץ.[192]
בבית ההסתדרות צובאים המון אנשים על חדר ועדת
סידור הוועידה - ועדת הכרטיסים. והכרטיסים - כרטיסי אורח וכרטיסים לישיבות בודדות.
הפתיחה - ביום הרביעי בערב ב[ראינוע] ״עדן״. באותו יום נתאספה הוועדה המתמדת שהורכבה
״אחד - לחמישה״, ובה נקבע שנית סדר היום, בחירת נשיאות, סדר הזמן למתווכחים וכו׳. כל
אשר דובר בה אז - לא ידעתי. כי הייתי טרוד בפִנקוּס.
לפתיחה נהרו ל״עדן״. על יד הפתח צעקות עד ל״סקנדלים״.
מתפרצים ואין נותנים. חברה-טְרַסְק (להבדיל מהטרסק הקודם[193] - התל-אביבי - הפעם טרסק בטהרת הפרולטריות[194]) קיבלה בידה את עניין הסדרנות במשך כל ימי הוועידה,
ועל יד הפתח העמידו בחורים כארזים[195] וביניהם ינקלה מאיילת [השחר]
- קב׳ ברקוביץ. האולם מתמלא עד לאפס מקום.[196] מקום הצירים נבלע בין המון האנשים. החקלאים עוד לא באו.
במשך כל היום המשיכו עוד את ועידתם בפ״ת. הבמה ריקה. הפותחים טרם באו, לעין הקהל מעמידים
את השולחן ומכסים אותו מפה ירוקה. התמונות - הרצל ומרקס מזה ומזה,[197] למעלה בשני האגפים, בורוכוב, [א״ד] גורדון. תמונות ברנר
וטרומפלדור, שהוכנו, נשארו בקרן זווית כי ״לא הספיק הזמן״ לתלותן. לא דאגו גם לתמונת
ברנר מוגדלה, אלא גם התמונה שלא נתלתה הייתה התמונה הקטנה הידועה. הן זה דרכנו.
בינתיים - והועמדו שתי מכונות צילום על הבמה,
ואחר כמה כרכורים וסידורים צילמו את קהל הוועידה לאור בנגלי.[198] האולם לא נח ולא שקט.[199] טיפסו דרך מעל הדלתות, מלמטה ומבעד האשנבים אשר מתחת
התקרה. פתע, והנה בתוך האשנב העליון מציץ בחור, מציץ וחולף. ומשנהו במקומו. אך הבחורים
מציצים ואינם נפגעים,[200] אלא מטים את חלק הגוף הקדמי
לצד האולם וממילא הרגליים משתרבבות מייד. והעומדים על היציע לצד האשנב מקבלים אותו
בזרועות פתוחות וקול הקהל ברֵעוֹ[201] ימחא כף וירנֵן.[202] ואף צעירה זכתה להגיע עד ישיבה של מעלה[203] וחמקה דרך האשנב ליציע. ותרועות הקהל למראה מעשה הגבורה
לא אֲתַנֶה לפניכם.
החקלאים בעמל נכנסו ופרצו בדלת. הופעתם - אחד
אחד ובאין רואה[204] - הייתה כשל אנשים שלא מהעולם הזה. צירקין[205] - פְּנֵי קֵדָר, בן-ציון[206] הכחוש, טבנקין, ברל, לבקוביץ,[207] ברץ,[208] אנשי נהלל: זסלבסקי ודיין,[209] והצעירים מבית-אלפא - כולם כולם. נכנסים בחשאי מיפו, משובת
הוועידה וחותמה על פניהם. עוד טרם פרקו את המשא. את הוועידה עליהם להמשיך כאן
למקוטעין. היום הרת עולם,[210] אך זה קיימו וקיבלו את ״חברת התיישבות העובדים״,[211] ועינם כהה משפע אור ומהרעש וההמולה אשר מסביב. הקהל מריע, מוחא כף. הלזו תיקרא ועידת פועלים,
אשר להן הסכּנו? מעין זה שואל בן-ציון, והשאלה תועה מפנים לפנים. בין הוותיקים, ותיקי
הימים. זמנים וְהַלָכָתָם. גדל הציבור ויפרוץ. וגם ״עדן״ לא יספיק לו עד כדי להשתרע
דיוֹ.
והנה עלו הבמתה חברי הוה״פ: שפרינצק, בן-צבי,
רמז, זכאי, אסף, עדה [פישמן], הרצפלד[212] (בן-גוריון נפקד מקומו. בערב הוועידה נפל למשכב וחומו
עלה כהוגן, וחוששים מה יֵעשה ביום מחר עת ידובר בו?[213]) וכן עלו אז״ר[214] ומגנס.[215] הפתיחה הייתה בלי השראה. הדברים לאים ושחוקים, המִבטאים
שגורים עמומים, בלי הרהור חי ותוסס ביסודם. שפרינצק בשֶלו ובן-צבי בבריטון ההולך למישרים.
המילים מתגבבות זו אחרי זו מאליהן. ״עברו שנתיים״, ושוב ״עברו שנתיים״, ושוב וריאציה
קלה שאינה מוסיפה כלום. באין מחשבה חיה, ניב שפתיים.[216] והקהל אומנם מקשיב. והיו הדברים באולם כאצבעות דוממות
הנמשכות על גבי המיתרים ואינן מדובבות אותם.
רמז, האחד ״אשר לא יעמוד מלדת״,[217] והוא אשר אם כי היה סיפק בידו להוציא את כל שאר רוחו[218] עד הוועידה בנאומים על נאומים - צרר במיליו רְגָשים
חיים. הן תדעוהו, עומד וידו עוברת את קודקוד ראשו כמה מונים עדֵי ימצא שנית את המסילה
אשר בה ילך. אתה חש עמו את חיפושי הביטוי הקולע, המדבר. הדברים, אם גם ישנים, הרי חופף
עליהם זוהר מחודש ועקלקלוֹת-הביטוי עדי יעלה זה רמז ויגיד לבסוף אחר כל כרכורי-ההרהורים:
״מצוקת הגידול״; ואחר שנית - כנוכח כי הוא-הוא אשר חפץ היה למצוא, ושש על כי מצא -
״מצוקת הגידול״ - ואת ראשו הוא מניע מצפון לדרום - הן כל זה פי כמה עולה על חלקלקוּת-השפה
של הראשונים. והן היה פעם רמז עמוד המשרד לעבו״צ, המשורר דרבקין,[219] בכ״ז. אין להוציא מדברי - כי נשבה רוח חיים[220] בקהל בדַבֵּר רמז. דבריו ויתר הדברים - הלא הם כתובים
ב״פנקס״ אשר יצא בימים הראשונים של הוועידה בדפוס ״אחדות״ ע״י עריכתם של שפיגלמן[221] וזכאי. אגב, דברי הזקן אז״ר לא נמסרו כלשונם. במקום
על נהרות בבל ועוד על נהרות רבים - הוא מנה ונקב את שמות נהרות לפי ארצות הגולה: הוולגה
וכו׳.
בתוך דבריו של מגנס, שהיה בהם לא מעט מגמגום
בשפה, נצצו ביטויים שנפלאו בזרותם ועם זה היו בנויים ברוח השפה ועל יסוד עברי, ובמבטאו
היה מעורה משהו מן היסוד של הברה ספרדית טהורה אם כי היה מעולף בכמה קליפות של זרויות
ונֶכֶר, אך באוזן-בֹּחַן אפשר היה לדלות מתוך הברותיו המופקות רטט רענן של מבטא טהור
אשר בלשוננו-אנו, ״האשכנזים״ יושבי ״ארץ העברים״[222] כביכול - לא ידבק. זאת מניין לו, לבן מדינת הים [ארה״ב]
- לאלוהי השפה פתרונים.[223] אך הנה ננעצתי בחקירת מבטאו
של מגנס. וגם לא עלה בדעתי הדבר. במקרה - צץ לפני. ושמא טעיתי בעיקרו של דבר? עכ״פ,
מניח אני את ״השאלה החמורה״ לשיקול של משה בלמדו עברית את דוברי האנגלית שמא נוצרת
סינתזה מיוחדת ע״י הרכבת הלשונות האלה זו בזו.
ואח״כ מקריא אסף מכתבי ברכה מהוועד הלאומי,
מההנהלה הציונית (חתום: אוסישקין) מהסתדרות המורים, מ״ההתאחדות״[224] (העירייה שלנו, הכבודה, לא מצאה לנחוץ להשפיל ממרום
שבתה ולברך את הוועידה), ומכתב ברכה מהסתדרות תלמידי הגימנסיה (מתי נולדה ברייה זו
- לא ברור) בתכלית ההדיוטיות. הם מקווים הזאטוטים, ומבקשים כי הוועידה תעמוד על הגובה.
בפתיחה לא נבחרה הנשיאות וכו׳ - כנהוג, אלא
פתיחה לשמה. ברחובות - צהלה ושמחה.[225] הבחורים יצאו חוצץ[226] בלילה וכן בשאר הלילות שורות שורות זו אחר זו ופוצחים
רנה[227] ברחובות.
ועתה, מעט פירורים על הוועידה החקלאית. לא הייתי
בה וגם לא נכחתי באף אחת מישיבותיה המקוטעות ביפו בראשית ימי הוועידה הכללית. מפי השמועה:
בראשיתה לא הייתה חשובה ואלה אשר הלכו לפ״ת ושבו אחר יום - היו חפויי ראש.[228] אך ימיה האחרונים בפ״ת העלוה. כל החלטותיה - ידו של
ברל הייתה בהן, בהעברתן, בניסוחן ובוויתורים אשר ווּתר בהם. אגב, החלטות אלה שימשו
גם למצע ל״חברת העובדים״. אם לנסח את הדבר קצרות, ייאמר: צֶלֶם בן-גוריון, אשר ידי
ברל עיצבוהו ועשוהו - רבות נלחם בוועדת ניסוח ההחלטות של חברת התיישבות העובדים. זסלבסקי
היה בה, והדברים לָאֲטוּ עמו,[229] ולא נקל היה להכריעו תחת עקת
התקנות. הוכנסו ע״י הפוה״צ אלה שינויים. כגון ההערה: ״מכשירי העבודה יכולים להימסר
למתיישבים״ וכו׳ (אגב, בזה התחבטו לא מעט בישיבות הבלוק בזמן הוועידה הכללית - בקשר
לשאלת ״חברת העובדים״ וכן בדבר המילים ״סניף אבטונומי של הסתדרות העובדים המתאשרת אף
היא״, ולא נאמר מפורש כי הוא חלק, פלג של חברת העובדים האחת. דרשו וחיטטו תלי תלים
על כל תג ותג, ותקוף תקפו את ברל, כי הן עליו לתת את הדין על כל אשר ״שיחֵת״).[230] נגד ההוספה הזו הצביעו חברי הגדוד, הקיבוץ וגן-שמואל.
בפ״ת יסדוהָ, ובתל אביב הציבו תקנותיה[231] (את חברת התיישבות העובדים).
אגב, הייתה מחלוקת בדבר אישור לבקוביץ כציר
לוועידה. בגדוד [העבודה] הייתה גם רשימת מועמדים של אחה״ע הן לוועידה החקלאית ולוועידה
הכללית - ״בחירות המיעוט״ - והנה היה שוויון קולות ללבקוביץ ולויכמן[232] (מי שהיה בב״ש). הגדוד דרש כי תהיינה בחירות שניות
בעין חרוד גופא, ואז יוכרע. הבחורים שנתנו את קולם ללבקוביץ כמובן לא הסכימו, כי ע״י
כך ינחלו מפלה ושלא בצדק תשֻלַל מהם האפשרות להשמיע את דעתם (שאינה כדעת אנשי המונופולין
על הגדוד) בוועידה, ודרשו כי הוועידה החקלאית תשפוט בעניין זה. היו בעניין זה, כמובן,
גילויים שלא כהלכה. אחר דין-ודברים אישרה הוועידה את המועמדות של לבקוביץ.
בקשר לזה אציין עוד דבר, כאשר יעלה בזיכרוני:
קליפטא,[233] שמואליק,[234] ומניה שוחט[235] היו רשומים ברשימת המועמדים של הגדוד. אחה״ע הודיעה
להם מפורש כי באם יישארו ברשימה - הרי בזה הם מוּצאים מאחה״ע, או אם חושבים הם את עצמם
לחברי אחה״ע, והישאר יישארו ברשימה, הרי הם עומדים לפני משפט אחה״ע. הם השאירו את שמם
ואח״כ נצטרפו לבלוק בהשראת הגדוד (כמדומני, שמניה שוחט מחקה את שמה ברשימה עוד קודם).
ועוד דבר אחד עלה בזיכרוני, ואשר שכחתי לקבוע
אותו במקומו: באסיפות שנערכו לפני הוועידה עלה גם יהודה קופילביץ[236] פעמיים על הבמה. הוא אמר, כי אין הוא בא כאן לעשות תעמולה
בעד רשימת המועמדים של הגדוד, את זאת יעשו המפלגות, אם כי ביפו נמצאים הרבה חברים שהיו
תחילה בגדוד, ודרך אגב העיר - ולא כבש את יצרו[237] - כי אם יימצאו חברים אשר יתנו את קולם בעד רשימת הגדוד
- נא ונא ומה טוב. הגדוד כורע עתה תחת מצוקותיו, שאכפו עליו, וע״כ אינו יכול לקרוא
איתן כאשר לולא היה המצב כך. הוא דיבר על דרישת הגדוד: קומונה כללית של פועלי א״י.
לדבר על צדק ויושר - נוח הדבר מאוד - אך בחיים צריך להגשים את זה, והן זה לא כ״כ קל.
והקריא את יתר הסעיפים של מצע הגדוד לוועידה וביניהם: כי ההסתדרות מסתלקת מייסוד מושבי
עובדים. אלה אשר ישנם - צריך לבססם ולהעמידם ויותר - אל להוסיף.
הוועידה החקלאית כהגיעה אל קִצה וניגשה לבחירות
- ירדה ממרומה לתוך סבך חשבונות מפלגתיים, אשר גזלו את ״מנוחתה״ הרבה זמן ולא מעט אכלו
איש בשר רעהו.[238] סלע המחלוקת[239] היה אחד ״דגול״ מטעם הפוה״צ, אשר ״החרו החזיקו״[240] בו ולא הרפו ממנו על אף ההתנגדות החזקה שהתעוררה נגדו
- והוא לֶבְיָטוֹב[241] מקריית ענבים )דילְבְּ).[242] אנשי אחה״ע לא הסכימו בשום
אופן כי ייכנס למרכז (הרצפלד וקולר[243] יודעים אותו מניסיונם בעבודתם יחד איתו - ואינם יכולים
לעבוד איתו) - והפוה״צ עמד במריו, וכך היה הבחור הזה ל״אישיות היסטורית״, כביכול, והיה
לציר הוויכוחים והחיכוכים.
הפוה״צ העלה שנית את שאלת הבחירות הפרופורציונליות,
ושפרינצק יצא בנאום ארוך ״ויסודי״, והודיע שאין הוא מדבר כחבר הוה״פ אלא כחבר הפוה״צ.
הרצפלד שפך מררתו.[244] את הדברים לעצמם - איני יודע בוודאות. עכ״פ, היו שעות קשות, מרות
ויגעות. התוצאה מפרשת הסכסוכים הייתה
- ככתוב בהחלטות הוועידה החקלאית - כי החבר העשירי ייבחר ע״י חברי המרכז. זהו הביטוי הרשמי לכל מרי
השיח[245] שהיה שם. הבחירות למרכז היו חשאיות. ברוב דעות נבחר ברץ (כמדומני
51 קול), ואחריו זסלבסקי ושקולניק,[246] אחריהם הרצפלד וקולר, ברל בשורות האחרונות! ברור כאור
- כי חברי הפוה״צ לא רשמו את שמו. כי מספר הקולות אשר היו חסרים לו היה כמספר חברי
הפוה״צ. אנשי אחה״ע כתבו את שמות כולם ובחרו ברשימה המלאה, ובזה מתבארת תוצאת הבחירות.
זו הייתה, כפי הנראה, נקמת הפוה״צ, תשלום-גמול לאחה״ע חלף התנגדותם ללביטוב; לא חמדו
להם אלא את ברל להעלותו כליל על מזבחם. וכבר ריננו אז, כי ברל לא ייכנס למרכז באשר
לא הובע לו האמון השלם של הציבור. אך אין הדברים כן. הוא לא הסתלק. ליכטינגר[247] - הפרצוף החדש במרכז החקלאי - הוא מהקיבוץ. לא מאנשי
השוה״צ גופא אלא פועל ישן שנספח אליהם בבית-אלפא.
יום ה׳ שלאחר הפתיחה הוקדש לישיבות הוועדה המתמדת
להכנת הוועידה ולא היו בו כל ישיבות הוועידה. ״פנקס״ קופת חולים חולק בערב הפתיחה.
״פנקס״ ועה״ת יצא למחרת לפני הצהרים וחולק בין הצירים ביום ו׳. וכן מדי פעם בפעם, יום
אחר יום היה צץ שוב ״פנקס״ ומציף את הוועידה - ציריה ואורחיה. ״הַי, מה אצלך? תרבות?
המשרד?״ - ״ומעוּטפת צחורים ולבנים תתכסה אף תתגל הוועידה״[248] ויש שבזמן ישיבות הוועידה היה צף צל ה״פנקס״, רַחֵף
ושוּט מלמעלה - ועמד, כי שפרינצק ממרום שבתו יכה בפטישו וירעם בקולו היוצא חוצץ מבעד
לשפמיו המפושקים ומתפשטים לצדדים: ״להפסיק
את חלוקת הספרות בבקשה״, או ״לסגור את הדלת, אמרתי״ - ועטו הצירים, בכל זאת, על ״פנקסים״
ומושכים אותם מידי מחלקם וכל הוועידה כקצפה (כי הרי לבנים ״הפנקסים״ - הערה זו היא
כבר בנוסח אידיליות של טשרניחובסקי) והלבנוּנית אל הנשיאות זעומת המראה שופעת ומפעפעת.
ואני גם אָני צרור הפנקסים עמי וחנוטי אותיותַי
שׂפוּנֵי מאוויי,[249] כביכול, בקרביו - צרור עמלי.
רבות מרֵרות שבעתי עד כי הוצאתים לאוויר העולם, כמה הררים ותלי תלים של הלכות[250] תלויים בכל תג ותג - ואין דורש אותם - ומתוך כמה ערמות-מקק
ועִיֵי גיליונות של תוכניות למיניהן העליתי את נקובֵי הספרות[251] אשר סו״ס יצאו מסוּבְכָם[252] וכמה הרהורי יום ולילה תיקוני חצות ושחר שיקעתי בצפונותיהם
- והנה ״לא זע העולם ולא חרד״[253] ונשאר כשהיה והצירים, צירים לא יאחזום,[254] מדפדפים להם את הדפים ברשלנות ובשלווה המיוחדות לך כנהנים
מההפקר ועל קיפולי רשימותי ישׂטו ועבֹר[255] באין איש אשר יגוללם - ״הוי אותיותי המחכימות התבינו
למבוכתי״.[256]
ביום שישי בבוקר הוחל לקרוא בדו״ח של הוועד
הפועל. בן-גוריון קם מחוליו אך המחלה עודנה בעצמותיו. הכרת פניו תענה בו.[257] חזיית-צמר לחזהו [מילה לא ברורה] עונד את צווארו ויורד
על פי מידותיו[258] וגטראות חושקות את שוקיו ועבר בעל ״המוסף״[259] לפני התיבה וקרא את ״חזרת הש״ץ״[260] של ההסתדרות, פעולותיה ומוסדותיה. וכבתפילת זקן ורגיל
אשר כוחותיו לא יעמדו לו ויעזבוהו באמצע ״המוסף״ - כרע על כיסאו והפסיק עדי יאזור חלציו[261] שנית. אך החל לשאת את מִדַבְּרוֹתיו[262] - והנה נכנסו לאולם [אלברט] איינשטיין וזוגתו
(וצ׳רנייבסקי[263] מחזֵר
אחריהם) ועולים הבמתה לקול תרועות הנאספים ומח״כ
[מחיאות כפיים]. פני איינשטיין – אצילות, רוממות וטוהר. כולו הוד. מפיק אור ומבהיק.
אחר לחיצות ידיים זה לזה מדבר הוגו ברגמן[264] את דבריו וּמְכַתֵר [וממתין] עד כי כּילה בן-צבי את
תרגומו בהפנותו את ראשו לצד איינשטיין ומשקפיו - נִכְחוֹ[265], אל הקהל, ועיני איינשטיין מישירות אל הנאספים אותם סקר מבלי הטות ראשו לצדדים
ואליהם ימָשך. ואך מדי גמוֹר בן-צבי את דברי החשאי - יטה בראשו. וקולו החיוור של ברגמן
המקלח את קילוחו הדקיק, ״הברגמני״, הלאה. כולו זיע ורתת. אז יקום איינשטיין ויאמר את
דבריו גרמנית, שקוֹל מילה ומילה לא יחטיא.[266] בידכם die Zukunft unserer Rasse [גרמנית: עתיד הגזע שלנו]. נוכחתי לדעת כי המילה Rasse שהופקה ובוטאה בקול מלוטש ובמבטא הגרמני הטהור-החד הייתה
נֶאֱדָרָה. ע״כ אני שותק. לוּ למד ממנו מקצת הלכה זו חבר דניאל.
והמרצה שלנו בן-גוריון, בהמשיכו את דבריו עמד
ליד השולחן שלא כדת וכנימוס, גבו מופנה אל הגב׳ איינשטיין ומסתירה מעין הקהל. ולא עמד
על טעותו אלא עד אם נשלחה לו פתקה משולחן הנשיאות ואז ניתר ממקומו וביקש את סליחת הגברת-הפרופסורית.
יום תמים דיבר בן-גוריון את דברי הדו״ח. במשך
כל דבריו לא היו כמעט לא עליות ולא ירידות. קצב אחד וגוֹבה קול אחד. לֵאוּת המחלה שרתה
בדבריו. הלהבה לא פרצה אלא הבליחה אט אט. גחלים עוממות. אך הכוח המחשמל היה ״עצור בעצמותיו״[267] עד הסיפא. מהדיבור המתחיל: ״מה היא הסתדרותנו״ (״פנקס״
כרך ב׳ ב׳) המשפטים רדפו זה אחר זה, הקצב השתנה והוחש כשטף מים אדירים,[268] משברי ים,[269] וכל האולם עם נאספיו - מפה לפה - כהר עַשֵן.[270] היום העריב. האפלולית כובשת את האור. יעלה הרצאתנו מבוקר
ויראה סיומנו עם ערב[271] ויהי ביום השישי בהיות הערב ויהי קולות וברקים וענן
כבד[272] על האסיפה וקול שופר חזק מאוד
ויחרד כל העם במחנה,[273] את הדברים האלה (עיין ״פנקס״) דיבר בן-גוריון אל כל
קהלכם בהר מתוך האש, הענן והערפל קול גדול ולא יסף.[274] הוא ירה זיקים אשר פגעו וחִשמלו את לב כל איש ואיש.
בבת אחת נאלם האולם דומייה[275] והיה לנשימה עצורה אחת. כהברֵק הברק פתע ובן רגע יחלוף
- כן היו דבריו קצרים ונוקבים, התפרצות אחת קצרה, מרוכזת-כוח המחשבה והביטוי. את כל
הפִּסקה הזו וכן הדומות לה אני מעלה לפניכם
אך למען הַחיוֹת לפניכם את ״מעמדי הר סיני״ אשר בוועידה, ומבלי להפריז בערך הדברים
ובצורת הֵאמרם ולחשוב כי נאום מוצלח זה או זה היה מרכז הוועידה. לו היה ביכולתי צריך
הייתי לרשום בתווים - במקום כל הביטויים הספרותיים אשר אני נתקל בהם שלא מרצוני - את
המעלות והמורדות וכל גוני הגוונים אשר בדברי המדבר ואשר מחוצה לו אם מסביבו נסערה,
אם מסביבו נִשְקָטָה, ותגים אלה היו קולעים ונאמנים יותר מכל גיבוב מילים. עכ״פ, אחלַי,
כי תשְׂטו על כל ״הכחל והשרק״[276] הספרותיים אשר אני נכשל בהם לרגל המלאכה אשר לפני.
אגב, ב״לב״ של בן-גוריון משמשו ובדקו כמה ידיים
מבין המתווכחים.[277] לא נתנו לו מנוח. פשוט, היה הדבר לצחוק. וכאילו הייתה כבר חזקה, כי
כל מתווכח ״מרגלא בפומיה״[278] לאחוֹז בלב ולהביע את דעתו על דוֹפקו. ״הלב שעליו מדבר
בן-גוריון - לא ראינו אותו״ (וכאלה, כגון יצחק לוי[279] ועוד היו פונים אל בן-גוריון ישר ומניעים בידם הפשוטה
לעומתו: חבר בן-גוריון ... ״לא ראינו״. תנועות אלה מעל הבמה אל בן-גוריון הלכו ונשנו
זה כמה). ובכל פעם היזָכר ״הלב״ - והריע הקהל לקראת הדברים. מובן, כי המזכירים אותו
- השתמשו בו כאמצעי להראות על השלילה וחוסר יכולתה של ההסתדרות. אך עצם ההופעה גרֵידה
מוכיחה עד כמה נקבו הדברים את מוח איש ואיש עד כי לא יכול לפטור את עצמו מלמלא את חובתו
למען סתור את דברי בן-גוריון בדבר ״הלב״ ההיסטורי.
פרשת הוויכוחים. באותו היום, יום ו׳ לאחר תום
הדו״ח [של ב״ג], דיברו אלקינד, קיציס, קופילביץ, רוזנברג,[280] אבישר.[281] את הדברים הלא רשמתי, כאשר רשמתי את דברי המתווכחים
בכל זמן הוועידה. דבריהם של הנ״ל בלבד כבר נדפסו ב״פנקס״ צרוף לדו״ח. אלקינד, כדרכו, דיבר כה פיאניסימו
עד כי לא יכולתי להקשיב לרחשיו.
קיציס, בין יתר דבריו, אמר כפי זיכרוני: ״היחס
במשרד לפועל - זוהי הלא חרפה״. אגב, הוא עתה תפס עמדה ביפו. לפני שנה וחצי גר בראשון
והיה נד בסביבה לבקש אחר עבודה. עבד למקוטעים בסרפנד ועוד עד כי טולטל כרבים אחרים
ליפו - בעונת חוסר עבודה, בתקופת הציפייה הממושכת לתור כי יצא בו לעבודה. הוא קיבל
אח״כ שמירה על שפת הים לרגל סלילת הכביש מרחוב אלנבי אל הים - יציקת בטון. ולאט לאט
נכנס לעבודה סידורית מטעם המשרד, וזה מכבר אשר מנת חלקו בוועד הסניף של הס. פ.ע.צ.וב.
[הסת׳ פועלי עבודות ציבוריות ובניין], קשרים עם המשרד, חלוקת העבודה וכל הכרוך בזה:
ענייני הקיבוצים והאגודות וכו׳. שאלת הארגון הנקודה המרכזית. נטל המצוקה בשעת חוסר
העבודה ומקור החיכוכים. הוא רכש לו את אהדת הציבור והכל משבחים אותו: ״קיציס בחור טוב״.
עתה, לעת התאסף כמה חקלאים ישנים והיו רואים אותם בישיבות הבלוק וכו׳ - היו משתוממים
למראה עיניהם: ״הזהו קיציס אשר ידענוהו מכבר? הליכותיו במגדל[282] וכו׳״ (את עצם הדברים אז - לא אדע). עכ״פ, עתה עבודתו
לברכה. בזה אין ספק, אם כי יש מצדו יציאות דופן (ויחַדְקי [רוסית: תעלולים]) פרועות
והריהו כדבר-מה מסורבל ומגודל פֶּרַע[283] שלא הוטבע בדפוס ולא קבע לו את המסגרת בה יצטמצם, ללא
חוק וגבול (כזה היה מעמדו על במת ישיבת המועצה של ההסתדרות הראשונה שהייתה לא מכבר).
לבחירות לוועידה הלך עם אחה״ע בבלוק, אם כי איננו במפלגה, וצועק כי אנחנו נשבור את
הראש לשתי המפלגות גם יחד. הוא דרש כי הבחירות תעשינה ע״י אגודות מקצועיות לפי ההרכב
ההסתדרותי. ולכשלא יצא הדבר לפועל, נספח אל אחה״ע וטעֹן טען: כי לא עם המפלגה אנו מתאחדים
כי אם עם העמדה. וכיום - זוהי העמדה. כל מה שהוא אחרת - זהו אבסורד.
ובישיבה מצומצמת אחת, בערב הבחירות של הבלוק
לארגון הבחירות, ודוּבר על הצורך כי כל המועמדים להיבחר חייבים לחתום על סעיפי ״העמדה״
כי מקבלים הם על עצמם לעמוד עליהם - שאל בחור תם: ״ומה נעשה לרמז, אשר כל הימים נלחם
בעד ׳החברה השיתופית׳ וקורא הרצאות ברבים זה עידן, ועתה - אם גם לא פורשה ההצעה ׳בסעיפי
העמדה׳ - האומנם ייכנע ויבלום את פיו ולא ילך לשיטתו? לא אתאר לעצמי כי יוכל כה במהרה
לשנות את הכרתו״. ובא נוּטע וטוען ״כי בפירוש יכול יוכל להציע את הצעתו וגם אני אציע
אותה״. על זה יצא קיציס מסוּבכו והכריז: ״כל אשר לא כתוב בעמדה - לא ייזכר ולא ייפקד.
אם הוא יבוא שמה לדבר על החברה השיתופית - נשבור לו את הראש״. רוזנברג, גם הוא מהבלתי
מפלגתיים, נגר, עובד בנגרייה בקבוצת ״דרור״ של המשרד לע.צ.וב., איננו ריבוצקאי. ובהיקרע
הקרע של ועדת הארגון לא נספח אליהם ונשאר בתוך ההסתדרות (בעל מקצוע!) שלא מן ה״בנגוריונים״
- הסתדרות פועלים בלי חוכמות יתרות ופרובלמות ״פוליטיות״, הגנת ענייני העובד במשק הפרטי
והטבת מצבו הכלכלי של הפועל מתוך ״שפופרת״ זו. זה לערך רוח הדברים. הדברים של קיציס
ורוזנברג ברובם כנים בדבר מצב הפועל במשק הפרטי וכו׳ אך לא בוה״פ תלוי הקולר בלבד.
הלך הרוח הזה, כי לא בפעולה העצמית-המשקית יש
להסתפק ורק בה להשקיע את כל הכוחות לחיזוק הפועל, כי אם גם בפעולה ארגונית חזקה מחוץ
למשק ההסתדרות, ולא לקיים בלבד הלכה זו ומתוכה לבוא להסקת מסקנותיה: כי תפיסת העבודה
בידי ההסת׳ (כגון המשרד לעבו״צ) היא היא המשען הבטוח בלבד לחיזוק הפועל, אלא מחוץ לכר
הזה יש עוד קרקע בתולה שאין לפטור את עצמנו מלשומרה ולעובדה[284] ולבל להפקירה לכל גידולי-נזק באין כל השגחה ועין מפקחת
- הלך הרוח הזה שורר בחוגים רחבים של ציבור נאמני ההסתדרות, בהם גם הקיבוצים העובדים
בעבודות המשרד מבלי כל ״כחל ושרק״ של התיאוריות של אנשי ריבוצקי - וכבר זכינו עתה למפלגה
מפוֹרשת: ״מפלגת סוציאל-דמוקרטים (פועלי ציון)״. ודַבָּרָה הראשי: [זאב] אברמוביץ.
ואומנם גלוי וידוע היה במשך הוועידה כי עוּבַּר זה יצא ממעיה וכי תצמח לנו ישועה זו
בקרוב - אשר להן טנדנציה מיוחדת ופוליטיקה אנטי-הסתדרותית. וכמדומני, לזה לא נמצא ביטוי
מלא בוועידה.
המדבר האחרון, [דוד] אבישר, מטה את הוויכוח
לשאלת ״קנה המידה הארצי-ישראלי והאירופי״ בבניין הארץ. ובתוכן הדברים ובצורתם - ההברה
הספרדית ממש - נשמע כקול במדבר.
בזה תמו ויכוחים ביום שישי עם ערב. יום שבת
הוקדש לישיבות חלקיות למיניהן ובהן גם ישיבות הפרקציות. הבלוק לעצמו היה גוף מורכב
ואיתן כאחד. הוא היה בוועידה החוֹמָה האחת, האיתנה והנישאת אל על. אך לא מקסם חָלָק[285] הייתה, לא אבני גזית מהוקצעים הייתה בנויה, אלא חומה
רבת הפרצים והבקעים - ובכ״ז חומה איתנה על אושיותיה.
יש כי בישיבות הבלוק הסוערות, בהתחולל הוויכוח,
ורבו הדעות השונות הסותרות זו את זו, והניגודים הולכים ורבים וקוצר הסבלנות לשמוע איש
את שיח רעהו ופקעת הוויכוחים הולכת ומסתבכת עד לאין תִכְלָה[286] ללא ראשית וללא אחרית[287] ו״בשפת אלים חרישית יש לא הוד ולא הברה לה אלא גַוְנֵי
גְוָנים״[288] ייאמר: הלל דן[289]- פני להבים,[290] צח ואדום דגול[291] מחב׳ העמק;[292] קיציס - פַרְעות קולו;[293] שמואליק - עיניים משוטטות מחרכי ראשו הקדוֹרני; רמז
- ההולך לשיטתו ולמישרים בדרך ההיגיון וההסברה; וברל - התפרצויות פִתעיות לסדר היום,
לקריאה לשקט, לאורך-רוח; ובן-צבי הבריטון ״הלירי״ שלנו - כל אלה ועוד כמה וכמה - גם
דוד כהן,[294] בעל הפתוס - וכל אלה, לערך,
״ראשי משמרות״[295] (איש לקודשי אלוהיו) ונדמה אז כי הבלוק אינו בלוק אלא
מבוּלָק. בוקה ומבוקה, ומבולקה[296]- איש ינצח את רעהו, הכזו פרקציה תיקרא אשר מגלה
את בקעיה היא גופא? ובכ״ז בלוק.
לא הייתה שביעת הרצון הכללית על איש מרעהו ופינה
חמה לסגנון, אלא דין ודברים ומשפטים בשער הוועידה, בדיקת דופק הוועידה מוקדמת טרם יתחיל
לפעוֹם בכל מלוא-כוחו. התוקף והשגב לא בהסכמה כללית היה יסודם, ולא בשקיטה על שִמְרֵי-האחדות
הנוחה והקלה, כאשר אולי היה בפרקציות אחרות, אלא הם התבטאו בסער, בפרץ - מתוך הבקיעים
מבית [מילה לא ברורה] בבדק הוועידה מבחוץ. הוא הכין את ישיבות הוועידה. ובו, בבלוק,
הן היו שלוִחוֹת אחדות: שלוחה משל האחדותאים הוותיקים כטבנקין וכו׳, קיציס העומד ואצבעותיו
מורות על כל הכתוב בספר דברי הפלטפורמה שביפו: ״אלה הדרישות, על אלה התחייבנו״. ושמואליק
- על משמר הגדוד (מני אחה״ע שורשו בגדוד[297]) ואחריו קליפטא יחרה יחזיק[298] ולעומת רמז יצריח,[299] ישׂטין ויקטרג. ומי ימנה את מספר גווני הגוונים וחילופי
חילוקי הדעות למיניהם בכל שאלה ושאלה. בכל סעיף וסעיף - צצות עמדות שונות.
נוסף על ״השלוחות״ הנ״ל יש לציין את חב׳ העמק
ורוזנברג (שאגב, אם למתוח קו בין שתי נקודות אלה - הרי ישנם חילוקי דעות יסודיים בשאלת
השוואת המחירים, הקיבוצים ועוד). ישיבת הבלוק בשבת הוקדשה (עד כמה שהספקתי לשמוע, בהתחלת
הדברים לא הייתי) לבירור דברים וחילופי-דעות. מי ומה? בחינת הדופק. אחר שקלא וטריא
ארוכה: על מה אנו עומדים? על אלה סעיפים? ופתחו את ספרי הזיכרונות הפלטפורמה של יפו,
חיפה, ירושלים והתחילו להקיש מזה על זה עד כי יצא ברל ושם קץ למשחק הלהטים, בהדגישו
בעיקר על פעולתו המאחדת של הבלוק כגוף שלם בוועידה. זה הֶחָשוב. לא כל אשר נכתב בפלטפורמה
מקודש עד כדי לבלי נגוע בו. לא פחות חשוב הוויתור בשעת הצורך וכן תכסיסים שונים בזמן
הוועידה. ובזה צריכה להתבטא פעולת הבלוק אשר יהיה כגוף חי ואחד בתוך הוועידה והפועל
תחת משמעת אחת. פורקי העול היו שמואליק וקליפטא (אגב, למניה [שוחט] לפי ראות עיני לא
הייתה עמדה קבועה בהרבה שאלות. פסֹח על שני השׂעיפים.[300] ולא לתקוע יתד) ורוזנברג וכו׳.
לסוף, אחר סבך ויכוחים שהלכו ונסתעפו הסתעפויות
דקות שבדקות, נתגלגלו הדברים ודוּבר בשאלת השוואת המחירים.[301] הוּער על אשר אין בפלטפורמה כל הצעה וכל עמדה ביחס לשאלה
הזו ובכלל, בעלות השאלה הזו מדי פעם בפעם היו אנשי חב׳ העמק והגדוד מתעוררים ועומדים
בכל תוקף על פתרונה. בכל השאלות לא הייתה חב׳ העמק, כמובן, תמימת דעים עם הגדוד. בקשר
לזה דיבר טבנקין על הכוונה של אחדים מאנשי הגדוד הדורשים ברבים ומפיצים שמועות כוזבות
על כי ועידת אחה״ע הצהירה כי היא מתנגדת להשוואת המחירים, ובזה רוצים במתכוון להבאיש
את ריחה של אחה״ע בציבור אשר בגדוד. אומרים וחוזרים ואומרים, כי רמז הוא האיש אשר חותר
תחת היסוד הזה ומוצאים סימוכים מסירוסי דבריו. רמז אמר, כי אם כי העלה השאלה הזו על
הפרק בכמה ועידות, ולמרות ההתאמצות למצוא את הפתרון הרצוי, בכ״ז לא הצלחנו עד עתה להגשימה
ואך הכוונה הרעה היא הממריצה את אותם האנשים לסדר את התעמולה הזאת אשר בשקר יסודה.
על זה קפץ עליו שמואליק והתריס דברים לעומתו, כי לא כן. מניה וישראל שוחט אף הם רגשו.
ישראל שוחט[302] במלוא כובד רעמתו הסוככת על
דבריו (אך זה עתה הגיע לארץ וכבר הספיק לכוון מייד את מיתריו ל״לַה״[303] הנוכחי של הגדוד) הצהיר: זוהי השפלה לדבר על ציבור שלם
כעל בוגד וכעל משקר. ״ובכן - אני מוחה נגד זה״ (אח״כ העיר שווייגר כי טבנקין לא התכוון
אל הציבור בכללו, כי אם אל אותם מנהלי הגדוד היחידים אשר עושים את מעשיהם אלה. ואומנם,
גם אני מעיד כי המעשים האלה נעשים והדברים נאמרים מבלי כל חקירה ובדיקה אלא בכוונה
רעה). ובן-צבי אף הוא החרה החזיק. אין כל פלא, כי היה יסוד לחשוב כי ועידת אחה״ע עמדה
בניגוד להשוואת המחירים. רמז אמר (״מה רמז אמר?״ [קולות] מהנאספים) כי השוואת המחירים
לא הצליחה (ברל: ״ובכן? ואם יגיד מישהו מאיתנו כי החקלאות בא״י לא הצליחה, הרי בזה
הוא נותן את ידו להילחם נגד העבודה החקלאית?״), וסובב- סובב[304] הוויכוח סחור-סחור. לסוף נתקבלה ההחלטה כי הבלוק
פועל בוועידה כגוף מאוחד בעל משמעת, ובעת היות חילוקי דעות יכולה ועדת הפרקציה - אם
תמצא לנחוץ - להרשות להצביע באופן נפרד.
אגב, כמדומני, שלא הזכרתי את הדברים במקומם
ובשעתם - בדבר הקואופורציה - עבודת המשרד. אנשי ״הארגון״ טענו: הפרדה מוחלטת בין הפעולה
הקואופ.[רטיבית] והמקצ.[ועית]. הפוה״צ טען: קואופ.[רציה] סגורה. התבססות הקיבוצים.
ולפיכך, אין העבודה יכולה לשמש לכלי קיבול לחוסר עבודה סתם, כמשק אשר עליו להתבסס.
הרי בזה הפרדה מצד אחר. ואחה״ע מכחישה את שני הכתובים גם יחד, גם מזה ומזה לא תנח ידה.[305] גם אגודות מקצועיות גם קואופ. מי ימצא את הנתיב?
מוצ״ש. מתחדשת הישיבה של הוועידה בגימנסיה.
בדרך כלל היו הישיבות במשך היום בראינוע ״עדן״ (חוץ מישיבת הפתיחה) ובמשך הלילה בגימנסיה.
על הפרק: המשך הוויכוחים על הדו״ח של הוה״פ. הוויכוחים די יגעים. נמשכים ונמשכים. מתוך
דברי המתווכחים עולים וצצים אומנם כמה פינות וצדדים. ו״ההתקפה״ על הוה״פ לא ״עומדת תמיד על הגובה״. בזמן דַבֵּר יצחק לוי, ״בפרקים״ אחדים אשר בדבריו, נדמה
לרגע כאילו ״משחק הנער לפנינו״
- ״אני במקרה עמדתי ע״י החלון ושמעתי״.[306]
מוועידה לוועידה חוזרים וגוזרים אֹמֶר, כי זוהי
הפעם האחרונה אשר פותחים אנו בדו״ח אשר הוא וּויכוחיו בולעים את מיטב הזמן. אך אין
לנטות מהדרך הכבושה. צריך לשלם מס. וכל אחד היוצא מהוועידה רוטן כנגד חברו ״מדברים
ומדברים ואל עצם העניינים טרם הגיעו, למי נחוצים כל הדיבורים האלה?״ ולוּ, למשל, סתמו
גולל על הוויכוחים הרי הייתה הזעקה רבה יותר, כי ״אין נותנים להביע בגלוי את דעת הציבור
וכו׳ וכו׳. אין עצה ואין תבונה - ישפוך הציבור את שיחו[307] לפני החלו בסידור העבודה.
יום א׳ בבוקר. המתחיל בנארי.[308] היום זיכתה את הוועידה ״פ.[רקציית] הפועלים״ בדַבָּרַה-מְדַבְּרָהּ
החבר דניאל. מקצת דבריו עלה בידי להרשים [לגרום שהדברים יירשמו] ע״י מרדכי[309] (עם-הארץ שני) שנזדמן לי ליד כיסאי. מרדכי הכנרתי[310] עתה בקב׳ גבע. את דברי הוגו ברגמן רשמתי כמעט במלואם.
מספרים, כי בעונת התעמולה לפני הוועידה יצא הוגו ברגמן ברוב עם ועדה (באסיפת הבלוק
הסוציאליסטי) וטפח על האידיאולוגיה של הפוה״צ. ועם כל הכבוד אשר הוא רוחש לעֲברו וכו׳
וכו׳ (והזכיר גם את גורדון) - דרכו נוֹשְנָה [התיישנה]. דיבר בהתרגשות ובהתלהבות, שלא
מטבעו, יוצאת מהכלל. לא הכירו אותו. והיה הנאום, אשר יצא חוצץ,[311] לשיח יום המחרת מִפֶּה לפֶה בירושלים. בדבריו בוועידה
היו ניואנסים של שמאליות הרחק והלאה מאחה״ע (אם להשתמש במילה המקובלת ״שמאל״, לכל נטייה
הצדה אשר מגמתה תכוּנה ״שמאל״). אגב, ברגמן היה היחידי בין כל המדברים בוועידה אשר
הזכיר את ה״פנקס״ ושפך מררתו[312] (כמובן, במסגרת הברגמנית) על ״מה עלובה זו המראה״.[313]
אחר דברי ברגמן - מתחו קו. ועל גבנו נֵטל של
70 נואם. הוצע כי יבחרו הנואמים
מביניהם מרצים ראשיים לפי הזרמים (אין כמילה זו המפרשת וסותמת כאחד). אחר שקלא וטריא
- הפסקה ל-5 רגעים לשם קביעת ראשי המדברים
בכל פרקציה ופרקציה. בצד הימני לבמה, באולם, מתכנסים אנשי הבלוק ועָטים על שווייגר
העומד בטבורם ועפרונו רושם בנייר - והוא מנצח עליהם. מטכסים עצה ומחשבים קצים, מצרפים
שעות ושמות, מסכמים את סה״כ של הזמן פן יסיגו את גבול השעות שעלה בחלקו של הבלוק. ואם
העדיפו - על מי יטילו את גורל הקיצוץ?
מיהר מרן בן-גוריון למקום המעשה והוגשה לפניו
הרשימה ערוכה כדת, ודין עליה מתח.
טבנקין יישא אמריו. הן תדעו את דרכי מִדְבָּרוֹ.
״זה האיש״ יצחק טבנקין וברל - ״לא יש כוח״ לכתוב את דבריהם.
״מצד אחד״ - שטף הלשון (הסתעפות השבילים למרחקים בייחוד אצל טבנקין) ושע״כ אין יכולת
טכנית לכתוב את הדברים במלואם,
ומצד שני - עצם הדברים מסבים את תשומת הלב.
ומפאת שני הטעמים האלה נשמט העט לאט לאט מכָּנוֹ.
טופח על דברי ברגמן. וכדרכו, בדברו מאז, בחוֹר יבחר לו נקודה בציבור, אלה פנים שהם,
ואליו חִציו יוֹר[314] - הרי לך שיחה ביניהם. ואנו
שומעים. הפעם כיוון את מבטו והפניית הגוף והפנים מדי פעם בפעם להוגו ברגמן: ״זה לא
ניסיון, לא תחנת ניסיונות״ - פאוזה גנרלית - פנים מקומטי ומכווצי מחשבה כאומר: תפשת
את העניין מכל צדדיו? או טעון הדבר עוד בירור - אין הדבר ניסיון כשם שאין הדבר ניסיון
כל מעשֵי הפועלים בעולם בכלל: תפישת השלטון וכו׳ - באשר בהילחם הפועלים את מלחמתם בעד
המפעל וביוצרם את יצירתם, הרי באותו הזמן אשר הם לחמו ופעלו לא חשבו את יצירתם לניסיון.
ע״כ אין הדבר תחנת ניסיון - ומכאן עבר אל ״תחנות הניסיון״ של א״י. מדבר על האסון אשר
בסגירת הקיבוץ ובסגירת האגודות המקצועיות.[315] החטא לעלייה. ובאשר חוסר העבודה הריהו מתמיד. ״יש עלייה או יציאה. אין עמידה״ - כך יצאה הגזירה
מפיו. אגב, דניאל אח״כ טען וחזר
וטען כי ״טבנקין אמר כי ׳א״י איז א לאנד פון יציאה׳״ [יידיש: א״י היא ארץ של יציאה]
- כך תפס את הדברים. דברי טבנקין נאמרו ב״להט הלשון המתהפכת״,[316] כדרכו.
י, גולדין מפועלי הרכבת טופח דברים לעומת הוה״פ
על אשר לא עמד על המשמר ביחסים עם הממשלה והטיל עליו האשמות גדולות. בן-צבי ענה אח״כ.
שקולניק מדבר בשטף. הפעם - בלי חבלי הביטוי
אשר רגיל הוא בהם.
גולדה מאירסון. יעלת חן (גאולה,[317] בקוראה את הדברים כמנהגה לקרוא כל גיליון לאחר ״צאתו
ממכבש הדפוס״, בוודאי תאמר לי: ״אה, יודקה, כך. התפתחת. אין דבר, יודקה. ככה. לאט-לאט״) ועל אחה״ע תפארתה. תלבושתה שלא כחיותה בוּסל[318] או רחל ינאית[319] אשר סוּדָרָה המרושל יורד לאורך מידותיה בדברה מן הבמה
״לשאלת העובדת״. אומנם, פשוטות. אך בכ״ז - מעשה רקמה לצווארה. שֶפי תעמוד (ולטשרניחובסקי
בעל ״כי ידעך שפי אוֹר היום״ ולביאליק בעל ה״שפי - ופגשתיה״ - פתרונים[320]) ושפתיה נעות וקולה יישמע[321] ועיניה צופיות נִכחה למישרים. הַשְפֵּל המבט למרגלותיה
ושוב הָצֵף אותו אל פני הקהל. באולם הושלך הס. אגב, העיתון ההיתולי שנערך ונקרא למחרת
היום בערב, בנשף שערכה ועה״ת-יפו לכבוד סיום הוועידה, כינה אותה, בין יתר הכינויים
לנואמים, בשם: זמרת. טבנקין שופע נחת ונהנה מזיווה אלא… כבר מאוחר. הן נשואה היא.
כן יֵאָמר. ומרדכי קושניר יענה לעומתו: ״אישה חשובה״. ומניע בראשו ושפתיו דא לדא נקשן[322] ועיניו נעצמות ונפקחות כאומרות: אמן. אך נראה בוועידה
הבאה: התלמד האחדותנִיצָה הלזו עברית במשך הזמן? ומה יֵעָשֶה לאחותנו בעת שידובר בה[323] שנית יידיש?
רפטור[324] מהסבלים אשר בחיפה. רגליו מוּכנסות בתוך מגפיו.
בחור שחרחר ובעל קומה. רגלו האחת קדימה, על סף הבמה. הוא מדבר כאילו נכון להסתער על
הקהל.
יוסף רבינוביץ.[325] בין יתר דבריו נכנס לפרטי פרטים. עניין החותמת בירושלים,
אשר לא כתבו את המילה ״עברים״, וכן איזה עניין בבית מלאכה אחד בירושלים - פיטורי ״פועל
מזרחי״ באשר הוא דווקא מזרחי. ואח״כ מבקש בנארי לענות לו ומכחיש את דבריו ושוב מבקש
רבינוביץ לתקוף שנית.
דניאל. כמשחק על הבמה. פונה לכאן ולכאן כמסתובב
על צירו וידיו פשוטות אל הקהל ותנועות להטים להן. הכל לפי רוח הדברים. כל עמדתו הייתה
כאומרת: ״לכו ונִשָפטה״:[326] מיר זענען [יידיש: האם אנו] נגד קבוצות? מיר קמפפען
געגען די אידיאולוגיה פון קבוצות [יידיש: אנו לוחמים נגד האידיאולוגיה של הקבוצות]
(הקהל צוחק לעומתו) די אידיאולוגיה מוס פלאצען. מיר זענען געגען איין פיקציע: דער גרוי-סער
לי-גען [יידיש: האידיאולוגיה חייבת להתפוצץ. אנו מתנגדים לפיקציה אחת: השקר הגדול]
(כאן קולו הולך ונעשה יותר ויותר בַּסִי, מדגיש כל הברה והברה) המתפשט בכל א״י - דער
נאציאנאלע בעגריף פון קניין הארץ [יידיש: המושג הלאומי של קניין הארץ]. ועוד ועוד.
כל אשר עלה בידי להציל - רשמתי בפרטיכל. כל דבריו משובצים באמרות קצרות וקולעות: כפתור
ופרח,[327] ממש. בחור בעל היגיון.
מהרשק[328] - מי שהיה במזכירות מ. פועלי יפו ועבר אח״כ עם חלק מחב׳
״אחדות״ לירושלים - לעבודה.
את ישיבת הערב, יום א׳, מתחיל קניבסקי. מתמרמר
על הוויכוחים הבלתי פוריים שנמשכים עד עתה. אלבינגר.[329] אברמוביץ מדבר וקורא חמס[330] על אשר נִשְבּוּ חברי ההסתדרות לבין המנהלים אשר כפו
עליהם את דרכיהם. מדבר נגד אותה הסוציאליות שנבנית באמצעים לא פרולטריים אלא בורגניים.
ואם כן - צריך להסתלק ממנה. סוקר מנקודת מבט היסטורית את פעולת ועדת הארגון. על האגודות
שקיימות על הנייר. ״אל לכם להיות שבעי רצון מעצמכם ולחשוב כי הדרך לדבר גבוהה על הסוציאליזם
ולהיות תלוי בבורגנים היא האחת. אפשר שוועידה זו לא תקבל את הצעתנו, אך בכ״ז לדרכנו
תבואו אם לא עתה, אח״כ - כי זוהי דרך הפרולטריון בארץ כאשר בכל העולם״ (מבטאו רוסי
טהור והוא מבצבץ ברורות מתחת למעטה המילים של שפת עבר. קולו עובר מבס לטנור. בחור בעל
צורה. זכוכיות המשקפיים גדולות ביותר. ובהגיעו לסוף הפרשה דיבר ״מנהמת לבו״ כי זוהי...
וה״רי״שים״ שב״פרולטריון״ חרקו במסגרותיהם.[331] על המילה ״בכל״ הניע בידו ״אחת למעלה ואחת למטה כמצליף״
בפיסת הנייר שאחז בידו כאומר: תמות נפשי עם פלשתים אך ממקומי לא אזוז).
ברל. זו הראשונה לדבריו. במשך כל הזמן היה לפעמים
״קופץ״ לסדר-היום או לאיזו הצעה מעשית, אך נאלם קולו במשך כל העת. אך הנה עלה הבמתה
בזריזות ובחופזה וּבִמְריצוּת (כאשר ייאמר ברשימת קיציס ב״קונטרס״ השני. ואיני יודע
אם נתחדשה המילה במזל. והשאירו את המילה עֶרְיָה בלא נקודות. ובטוח אני כי כמה מהחברים
קראו מְריצוֹת). עלייה הנעשית כחִישָה להציל מהשריפה, לחשוף את התוהו להוציא מתעלומה
- אור.[332] והנה כבר התחיל לערוף את לקחו[333] - והטון כבר ניתן ונמשך, בכל האולם יצא קולו ובקצה
האסיפה - מיליו.[334] יש אומר ויש דברים וכן נשמע
קולו.[335] מדבר על הוועידות והפגישות
אשר תוכנן וצורתן היו שיחת רעים, פגישת חברים, והדבר נהפך עתה לוויכוח כללי כאילו לא
ועידת פועלי א״י כי אם [מילה לא ברורה]. ״ואומנם, בכ״ז, אם כי אין לדברים כל קשר במציאות,
אך מכיוון שנכשלנו אין אנו פטורים מלעמוד עליהם. אני משתדל לקבל את הדברים כרציניים
ויהיו כרציניים ואני רוצה לברר״.
הקדמה זו, שלא עלה בידי לגמרי למסרה כראוי,
הייתה כשני משפטים אחוזים ודבוקים אך רחוקים ובלתי מתאחים בשמיעה ראשונה - והמבריח
[המחברם ע״י בריח] אותם: שינוי הגַמַה[336] - כשני שבילים נבדלי-מגמות נפגשים פתע ועליך מייד
להפנות את המהלך מהמגמה הרגילה, הקודמת. ואחר סובבך את המעגל אתה משיג את פשר דבר הזווית.
היא הובילתך אל מפלש אור.
התחיל ברל בשלילה ואח״כ חבק את העניין בזרועו
השנייה ואמר: אני רוצה לברר. והרי ידֹע ידעו מה טעם ״לברר״ זה כשיוצא מפורש מפיו. ידבר
בשטף ולפעמים עוקץ-רוגז נעוץ במילים. קו פולמוס מתוח על הדברים. אנו נזכרים בכל חבריהם
[אנשי השמאל]. ובכ״ז - הנאומים כבר משתנים. לא כהיום - כן אז. מדבר על השריד של חיבת
ציון בצורה מעוקמת אשר לא בידיעתם. אוחז בציצית ראשם[337] ומביאם הנה. ואצלם - קהות וטמטום וחוסר הבנה בכוח הזה.
בארץ אחרת לא היו מעזים להוציא מילה אחת לפני קוראם את השורה האחרונה של הברוֹשוּרה
[חוברת] הכי אחרונה, וכאן אינם מוצאים חובה לעצמם לדעת את כל הספרות שלנו בארץ. ״אך
מי יציג דרישות כאלה בשעה שבאים לדבר אל פועלי א״י?״ (הדברים האלה נאמרו בגַמַה יורדת
ככל אשר יִקָרֵב אל סימן השאלה וברוח סטירה) וכו׳ וכו׳ כאשר רשמתי בפרטיכל, כל אשר
עלה בידי לדלות בעפרוני. ״אני הגבר נקרה לפני לראות ולהבחין את ניצוצות הנשמה היהודית
מתחת לכל מעטה שהוא, ואני מחשיב את הרגשים אשר עומדים ועוד חיים בתוך החומר העכור״
(כאן יש מקום לאותו הנוסח המיוחד של ברנר בהערותיו לדרכי הביטוי של ביאליק במאמר ״הנאמן״:[338] ״׳בעזובת החורש נערם רקב הרבה תקופות של חורף, שלכת
וקָרחה של הרבה שָבוּעִים ויובלים׳[339]- חֹרש ולא יער, שָבועים ולא שבועות. דווקא חֹרש!
דווקא שבועים! היש הוכחה בלשנית, כי כך צריך להאמר דווקא? כולנו חשים כי אחרת אי-אפשר
- ו׳כחורף משכים נשקפו אל אשנבו הנעורים׳ - אל אשנבו, לא אל חלונו אשר הוא פותח בשעה
שצריך ׳לפתוח חלון׳ לאור, או כאשר ׳יכְלֶה לבו לחלון ולאורה׳ - כי כך גוזרת הלשון העברית
מיום אשר נשקפה אם סיסרא מבעד האשנב ותייבב״.[340]
״אני
מחשיב את הרגשים״. רגשים ולא רגשות. דווקא רגשות! בי ניעורה לרגל מילה זו וכל האופף
אותה - הנימה הרוטטת הברדיצ׳בסקאית.[341] דבריו היו כהליכה בהר. עליות על עליות ובסערה.
עדה פישמן. אַ חצופֶה. תיכף ומייד חומדת לה
את הטון התגרני. הרי עזוּת מצח אישה:[342] ״כשדיבר הח׳ ברל כצנלסון - הפוה״צ דיבר מתוך גרונו,
אך בשעה שלא יימצאו חברי ׳פרקציית הפועלים׳ (ר״ל: ותימצא אחה״ע עם הפוה״צ בלבד) הח׳
דניאל אז מדבר מתוך גרונו״. עוד דברי תככים מדברת נטוית-גרון[343] זו על ״המזכירות אשר לא עשתה כלום״. ״אם כי גם אני חברה
בוה״פ, אבקר פעולות החברים חוץ ממני״ - תמימת נפש זו! אך ע״ז באה על שכרה מנחת זרועו
של בן-גוריון. והניחה לדברי התוך ועברה לתוך הדברים. תוכן הדברים אשר הדפיסה הפוה״צ
לפני הוועידה. שופכת את מרי שיחה[344] על ההפרשים העצומים אשר במשכורת לחברי הקואופרטיבים,
ואשר אין לבינם לבין בית חרושת פרטי ולא כלום. ההפרש - פנקסי חבר ותו לא. ועל החבר
אשר בהיכנסו למוסד ההסת׳ הריהו מרגע זה מופלה מיתר חבריו, אשר עד עתה עבד איתם יחד
בחבורה, ע״י היכנסו לתוך השיטה של דרגת המשכורת. ועל הדפיציט בעבודה אשר צריך לנפול
גם על העובדים במוסד - מסדרי העבודה. כי השגגה היא שגגתם הם, עכ״פ לא פחות משגגת הפועלים
העובדים. אלה לא ידעו את העבודה ואלה
- את הנהלת העבודה. אם להעלים עין מכל הליכותיה אשר אינן בתכלית הטוהר
- היא עובדת אקטיבית מאוד. ועבודתה, במשך כל הזמן, במועצת הפועלות, הביאה ברכה,
עשתה ועזרה הרבה. בוה״פ הייתה לפח יקוש.[345] עתה - פרשה לנהלל, לביה״ס החדש של חנה מייזל אשר נוסד
שם.
רמז. מדבר קצרות וקלוּעוֹת, מתובלות בחידודי
רמז. טופח על הריבוצקאים. הוא הופך את פני דבריהם כי הפועל במשרד [לעבו״צ] מרוויח פחות
מאשר אצל קבלנים פרטיים. ואח״כ טופח על פני הגדוד בדבר השוואת המחירים. הלא הם כתובים
על דפי הפרטיכל. הוא מדבר במרי רב הן ברישא והן בסיפא - על הגדוד.
את פניני טביב[346] לא עלה בידי לחרוֹז. שבח[347] - מדבר על המושבה, על המצב העלוב של הפועלים. שבח
זה הוא נ. שבח שכתב ב״האדמה״ חוברת א׳ את הרשימה ״בוקר של פועל״ (היה בגדוד העברי).
היה בראשל״צ ואח״כ בהתחדש המושב בעין חי[348] (אגב, ב״רַזְסְוֶט״[349] אשר ממנו שואבת אימא את הידיעות מהנעשה בארץ, ומוצאת
לה עונג מיוחד בהקריאה לפני קטעים משם ושואלת: ״הידעת על זה?״, נאמר: כי המתיישבים
חזרו לעין חי אחר ההתנפלות ואחר הריגתו של טרומפלדור). שם פרץ אחר עבור זמן מה ריב
אחים. הוא התגלע בצורת קשה ומכאיבה. נחלקו לשני בתים עוינים זה לזה. בא הרצפלד מטעם המרכז [החקלאי]
וזכאי מטעם הוה״פ - ולא נמצאה כל דרך אלא בעזוב כמה וכמה חברים, בחורים טובים, את המקום.
ובכן - ויהי בחצי הלילה. אז רוב קולות הפלאת
בלילה.[350] הגיעה שעת נעילה. בן-גוריון
״יחתום את צרור הפשעים״.[351] קודם - תשובה למתווכחים על טענותיהם וסקירה על הוויכוחים
בכלל. ואחר - דברי משפטים למ.פ.ס. ולריבוצקאים. ״רד כי שיחֵת עמך״.[352] זו הייתה התקפה היסטורית (בין אם הייתה צודקת באופן
הֵאמר הדברים ובין אם לא הייתה במקומה, לדעת אחרים), אשר אותותיה לא יימחו במהרה. פתיחת
אש במלוא הטמפו. רַפיד פַיֶר [rapid fire - אש מהירה] (כאשר אזכור מימי
ירייתי בפלוגת הצבא שחנתה ע״י ת״א). ״אנו לא ניתן (כאן רקיעת רגל) כי תטמאו את הבמה
הזו (כאן הוראת אצבע בתנופה אל הבמה), כי אלמנטים פרובוקטוריים לא יימצאו בתוכנו״.
ומסביב: אולם הגימנסיה מלא מפה על פה. באולם
הקטן עד לסופו - חומה וּמִגדלות.[353] ועל הבמה - מסביב לנשיאות בשלושת הכנפות צובאים עשרות
עשרות בחורים, מהם יושבים וראשיהם בידיהם ומהם עומדים זקופי גו מהבמה עד לתקרה (ספסלי
המקהלה מדרגות מדרגות - שיר המעלות).[354]
ההתפרצות של בן-גוריון בסוף הדו״ח לעומת זו
הריהי צנועה שבצנועות, וגם נושאת אופי אחר לגמרי. כאן הייתה תערובת של מעין ״אש זרה״.[355] לא נר תמיד[356] כי אם יצאה לַבַּה מפי הלוע והציפה את כל אשר בדרכה
- פיח, אש וגופרית.[357] שריפה פרצה ואחזה בפינות האסיפה. הוא דרך את לשונו[358] לטושה כחרב ויור חיציו ממוֹרטים. והיכה ארץ בשבט פיו
וברוח פיו ימית רשע[359] (מוסנזון[360] היה מסרס: ארץ-עריץ). גופו היה למערכת עצבים בלבד -
כולה זיע ורתת ״תגע עדיה ותיכָּווֶה״.[361] הוא הלך ונישא על כנפי ההתקפה, ידיו מתנופפות לצדדים,
רגליו הולכות ומתקדמות, ראשו ניתַר מעל צווארו, עיניו נעצמות ומתכווצות לפי כוח הביטוי
הנמתח עליהן ומותחן ושפתיו מצטמקות ובקשיותן מְנַגְדוֹת כל מילה ומילה הנחלצת מהן,
והראש ההולך סובב לצדדין ועָג את עוגותיו[362] במרחב - הוא כולו הדגשה אחת מסועפת ומורכבת לקול אדיר-האיֻמָה.
בעלוֹת החום, הוסבה מגמת פניו אל צד המ.פ.ס. והריבוצקאים, ורחוק המקום כאילו נעלם ונדמה
כאילו הוא מכריעם תחתיו. ובאולם - אבק שריפה. חֲרָדוֹת.[363] הביטוי הטבוע בדפוס [בחוקת ההסתדרות] הוא: ״חבר מוּצא
מן ההסתדרות אם פגע והפריע בזדון וכו׳״. ואשר לדבר ההתקפה - זו לא הייתה רוח בת חלוף.
שורשיה נעוצים ומשורגים בדברי ימי תהפוכות ההסתדרות זה עידן, ובייחוד בחודשים האחרונים.
הציבור הנאמן להסתדרותו, שחיכה לוועידה - ציפה לרגע הזה ותלה תקוות בוועידה כי היא
תחרוץ משפט[364] ותשים קץ למחזה התופת ההולך
ונשנה מאסיפה לאסיפה, מפעולה לפעולה, ושם לאל ופורץ את העבודה ההסתדרותית. היו כאלה
שמצאו את ההתפרצות ודרכי הביטוי לחריפים יותר מדי, וכי היה בדברים עד כדי לשסות את
הקהל למכות ומהלומות, וכי בן-גוריון לא שלט בעצמו. בין הפועלצוֹרניקים היו כאלה שקיבלו
את הדברים כ״עסק מפלגתי״ בין אחה״ע והמ.פ.ס. (בקשר עם דברי בן-גוריון על הפצת הדיבות[365] בחו״ל - ״פוליטיקה זו אינה שייכת לנו״. וכן העלילה כי
אחה״ע ערכה פרעות בערבים), וקיבלו את הדברים לא כשל איש הסתדרות המגן על כבוד ההסתדרות,
אלא חשבונות מפלגתיים עולים מתוך גרונו.
תכף ומייד לאחר כְּלוֹת משא בן-גוריון - סגר
בן-צבי (יו״ר) את הישיבה. הסגירה התכופה הזו הייתה ״תכסיס״ לבל תתלקח האש שנית, כאשר
מסר למחרת אברמוביץ בשם בן-צבי, שאמר לו כך כי סגר את הישיבה מפאת החשש פן תפרוצנה
מכות.
למחרת הבוקר, אחרי ליל התעתועים, לפני החל סדר
היום כרגיל, הוקדש זמן מה לענייני בירור עניין-אמש. אברמוביץ, המדבר כרגיל עברית, מדבר
יידיש לבל יכבד עליו קשי הביטוי. והנה הייתה השערורייה אשר לא ציפו לה.
יצחקי מבקש רשות הדיבור אחר אברמוביץ ואומר
לבן-גוריון במפורש: ״אתה, בן-גוריון, אתה פרובוקטור נבזה״. ה״עדן״ הפך לגיהינום. קם
רעש נורא. שוללים ממנו את רשות הדיבור. וּכְדוּן הוועדה המתמדת אח״כ בעניין זה הוחלט,
כי שוללים ממנו את רשות הדיבור למשך שתי ישיבות. ואז עלה שפרינצק ונשא את משלו[366] ״בטקטיות רבה״. את דבריו דווקא לא שמעתי, כי היה עלי
ללכת. דבריו היו מבישים ומחפירים. אחר דברי יצחקי ודניאל יצא בנאום ארוך על ״הרוב המקרי״
של הבלוק, על צאצאוּת אחה״ע עצמה מחלצי הריבוצקאים, ועל דברי ב״ג שהם עשיית חשבונות
מפלגתיים.[367] אחריו קם בן-צבי ונושא את
נאום הסנגוריה שלו. ואחריו בן-גוריון: ״לא אזוז ממקומי, ממקומי לא [חסרה מילה] וסוף
יהיה לדבר וקץ יהיה לדבר״. את התשובה הניצחת לשפרינצק והבעיטה בו על מעשהו חשב לאי-טקטי
לעשות בוועידה ונתן את מנתו לו בוועדה המתמדת. ״אני אמרתי, כל מה שאמרתי, רק בתור חבר
הסתדרות ולא הייתה רשות לשפרינצק לתת צורה כזו לדברים״. ושפרינצק נדם כי נָטַל עליו.[368]
הנה עברו כבר ארבעה ימים למן יום החל הוועידה
וכאילו בכל העת הלכו סחור-סחור ולעצם העניינים טרם נגעו והכל הרי עוד לפנינו. מחר מתחילה
שורה שלמה של הרצאות.
בשאלת החקלאות: הרצאת וילקנסקי[369] [על ההתיישבות בכפר ובעיר] - מיעוטה נרשם. הרצאת
הרצפלד [על מצב החקלאות במשקים]
יום ב׳ אחה״צ הוקדש לישיבת אבל לזכר א.ד. גורדון.
פתח הזקן אז״ר, מעֵין הדברים אשר כתב ברשימתו
בפוה״צ.[370] לא חשוב ביותר. הרי לכם דִרוּש:
״בצוואתו״ כתב ״וכעבור שנה, אם תרצו תזכרוני כשלג דאשתקד״ ומכאן - השלג זהו סמל. הוא
היה טהור כשלג וכו׳ וכו׳. דיברו חיותה, זסלבסקי, לבקוביץ, שמואליק הפטר, חנה צ׳יז׳יק[371] וברץ. כל אחד ואחד אמר לפי חיתוך דיבורו. ולסוף דיבר גם י. רבינוביץ וקשר את הדברים בקשר
למצב הדברים בוועידה והתריס לעומת אנשי המ.פ.ס,, אשר אינם יודעים כי כאן בארץ נוספו ״4 ספרים״ (״ספר הטבע״ ועוד שלושה
שאיני זוכר) וע״כ אינם מבינים איך מרקס והרצל ידורו כאן בכפיפה אחת. לאזכרה הוציא הפוה״צ חוברת
״העבודה״ של א.ד. גורדון בצירוף מודעה שבאה
בה על הוצאת כתביו. אחר האזכרה, כתמיד, אין נחת בשֹבַע הנאומים; אם כי, אומנם, לא היו
אלה כמעט נאומים לשמם אלא קטעי דברים וזיכרונות מהימים הראשונים. לבקוביץ סיפר על רחובות.[372] שמואליק על תל עדש.[373] אז״ר בדבריו הראשונים הזכיר גם את ברנר וגעה בבכי ולא
עמד בו כמעט כוח להמשיך את דבריו. והזכיר את יהושע ברזילי.[374] הוכנה רשימה ארוכה של החברים שמתו ובמקרה לא הוקראה.
יום ג׳ בבוקר: הרצאת רמז על ההתיישבות העירונית.[375]
שווייגר, יו״ר הוועדה המתמדת, מודיע את תוצאות
אישור המנדטים. בירור קבוצות בוחרים אחדות
וביניהן עניין הנבחרים מצד פ.[רקציית] הפועלים (מ.פ.ס.). הם כאילו ״על צלחות״[376] העמידו שני קנדידטים שהוצאו מההסתדרות והם על דבריהם:
בן-מנחם (עליו סיפרתי קודם) ובן-יעקב (הוא נשא את אחות אֶווה טבנקין[377]). בית מקדשו עתה בירושלים. ואחר שקלא וטריא שהייתה
בוועידה (הערוכה בפרטיכל שלי) הוחלט להעמיד במקומם קנדידטים אחרים.[378] אח״כ מתחילה פרשת ההודעה של הח׳ אברמוביץ, הודעה שהיא
מעין הרצאה והסברה מפורטת. את כל החתחתים שהיו במשך דבריו - העליתי בפרטיכל. ההתנשאות
של בן-צבי ובן-גוריון ממקומם בצוותא חדא באמרו: ״קבוצת פוע״צ סוצ. דמוק. בא״י נשארו
בא״י שלא בגדו בדגל ובמפלגת פוע״צ״ - הייתה דרמטית מאוד.[379] וגם אי השוויון בקומתם שיווה להם לוויית-חן.
הרצאת רמז על עבודות הבניין ועבודות ציבוריות
וחרושת שיתופית (דבר החברה וכו׳) הלא היא כתובה. נמשכה עד הצהריים.
יום ג׳ אחה״צ. בגימנסיה. יו״ר שפרינצק.
לבקוביץ מציע וחוזר ודורש להתווכח בשאלת החקלאות
כי העצם של וילקנסקי עדיין תקועה בגרונו. ושוב - נפל.[380] בן-גוריון מרצה על שאלת ההספקה, ״חברת העובדים״. רשמתי
את ההרצאה כמעט בשלמותה. אין להוסיף עוד כלום. אֲצַלֵםֵ לפניכם רק תמונות אחדות.
האסיפות אחה״צ נערכו בגימנסיה, באשר היות והיו
מסיגות גם את גבול הערב - והן בערב הצגה ב״עדן״ - ולפיכך ישיבות הבוקר היו פתוחות לפני
כל בא והסדרנים לא הקפידו על כרטיסי כניסה, כי רחב המקום להשתרע.[381] אחה״צ, ודווקא אז לעת הערב - רבו הצמאים לדבר הוועידה
והנה - צר המקום. ״המשטר״ שהונהג ע״י הסדרנים היה חמור עד מאוד. כשהיה מגיע נחשול אל
דלת האולם מייד היו חשים אברהמ׳לה איכר ועוד רתוחי-דם אחדים (מקבוצת ״טרסק״) - גב לדלת
והדוף אחורנית ״והדלת ברעש נפתָחָה נסגָרָה״[382] (בהרב[383] לא ״הואיל״ לכבד את הוועידה בבואו אלא, כמדומני, בישיבה
אחת בלבד. הוא בוודאי יתרץ כי עסוק הוא וכו׳ וכו׳ - אך אין רחמים בדין. ומה פשר האסוציאציה
הזו הן תזכרו). ע״י הפתיחות והסגירות האלה שנמשכו רצופות היו מוֹפרעוֹתֹ בהרבה הישיבות.
ותמיד היו אוחזים בשיטה זו: תחילה - צו מהנשיאות אל הסדרנים. סידור הצווים מהנשיאות
אל הצירים ומהצירים לנשיאות, משלוח פתקאות וכו׳, גם הוא היה מסודר בתכלית השכלול.
על במת ״עדן״, למשל, יושב לו אחד מחברי טרסק,
עפי״ר קרפ,[384] פנים זועפים ומִתְרַצְנים
- הרי ליד הנשיאות מושבו! - ולמטה, באולם, על המעקה של הבמה התחתונה - של פורטר[385] ״הכנר הידוע לקהל הארצישראלי המתענג על מנגינותיו״ כאשר
יכתוב עליו ״עדן״ - שוב בחור ״איווה לו מושב״[386] ואחד - הרץ הדחוף המשוטט בין שורות הצירים) לבלי לפתוח. ומאחורי הדלת קול ההמון ברֵעוֹ.
ושוב - ״לסגור הדלת!״ עד כי האזהרות היו הולכות
תמס[387] מרוב החזרות עליהן, וניתנת
פקודה בלתי מפורשת המובנת מ״מהלך העניינים״, או שבן-צבי הרם[388] (כן שמו גם ב״האוניות האחרונות״ של א. ראובני[389]). היה יורד ממרום כיסאו[390] והיה מנהל מו״מ עם הצובאים. ולע״ע - עובר זמן, ואין
להשיב. ובהיפתח הדלת - מייד אצים-רצים דחופים ומבוהלים[391] וסחופים האנוֹשוֹנים המסכנים הללו ומגמתם – הבמתה. אחר
למעלה - עלה! וכוסתה כל הבמה בחורי חמד[392] המתיישבים במעלות הספסלים שבעי-נחת מכל הבוקה הזו ועל
כי הגיעו סו״ס אל המנוחה והנחלה.[393]
ועוד להג מעט על תנועותיו של בן-גוריון: למשל,
דוגמאות של משפטים אחדים: ״הסתדרות״ (במבטאו: הסתדרוּוּוּת ו״התו״ רכה) שהיא (על ה״היא״
- טון גבוה מודגש) ״היחידה״ (כאן צעד אחד הצדה, ושוב רגל לרגל - ״איתן עמדתו״), ״השליטה״
(ה״ט״ - סְטַקַטוֹ, ושוב צעד שני חזרה). התנועות האלה הן על ציר ה-xים. בה בשעה גם על ציר ה-y׳ים
״מתרחש דבר״.[394] כאן באות תנועות היד: הרם
והורד - בזמן ה״שליטה״ וה״יחידה״ (באופן מאונך), ״על העבודה״, ״משקיפה״, וכו׳ וכו׳.
ובדברו ״על הגזע״ שלו, בהרצאתו על תנועת הפועלים
(״הפועלים״ - נגמר כלפני קיר ברזל. קשת הכינור היא מיודעת השְטְריכים[395] המקוטעים האלה). ״חברת העובדים: כגזע אחד איתן היונק
ממעבה האדמה וגומע בשורשיו את כל החומרים הכימיים״ וכו׳ וכו׳ (כאן באים ספירלים ועיגולים
המשיקים זה את זה ע״י סיבובי שתי הידיים. והגוף יורד יחד עמן - לצדי הרצפה) ואח״כ:
״המצמיח ענפים מסתעפים״ וכו׳ (כאן שוב אותן התנועות אל על, במלוא המרחב, אשר יש בידי
הזרועות לחבק).
את ״המלאכה״ הזו תפסתי, משום מה, בין רגע, ואחר
ישיבה-שהיא הייתי מעמיד את ״החבר׳ה״ ומציג לפניהם אחד אחד:
שפרינצק (תנועות שפתיו ושפמו, כמדומני תיארתי),
בן-צבי: מעמד הפועלים המאוחד (קול בַּסי, אַבְני),
ברץ שעמד וחזר בלי הרף בפתיחה: ״ארבעה ימים, ארבעה ימים טיפלנו במשק שלנו״,
ובאותה שעה היד האחת עגה בציווי עגול מהחזה ולמעלה והצדה.
אצל ברל תפשתי רק את הגירוד בשערות הראש
המהיר, ואח״כ ה״ככה״ המובלע.
סברדלוב.[396] מדבר בהסברה ובתוקף. רשמתי גם את הרצאתו במילואה.
אחר ההרצאה - מספר הוועידות. קביעת מספר החברים.
שמות חברי הוועדות כבר נקבעו. למחרת איחרתי לבוא לרגל עבודתי, ולא שמעתי את דברי ציזלינג
וכמעט את כל דברי רוטברג.[397] [דוד] בריאנסקי (פועלי הרכבת - בלוק). לבקוביץ:
נגד. מדבר בקושי הביטוי ובהרגשה שאין הוא דולה את כל אשר צפון בו. שמואליק. דוד הורוביץ.[398] לא מיציתי את עומק הדברים. שקולניק. בן-ציון: בין משפט
למשפט: ״ככה״. זה הבריח. הזמן מוגבל. זמנו תם. והוא יורד באמצע המשפט. אך ניתנה לו
ארכה והוא עולה שנית (אגב, סדר המתווכחים הוא לפי מספר השעות שניתן לכל פרקציה ופרקציה
מפני צמצום הזמן.
יצחקי (״שב לתחייה״ אחר שהוסר ממנו ״החרם״).[399] טבנקין. זסלבסקי. גולדה מאירסון. תרגום הדברים עיין
בפרטיכל. קיציס. מדי פעם מזכירים את בדר,[400] שנשא את נאומו בפתוס מופרז כמוכיח מֵפיח.[401] הרצאות חיותה ורחל ינאית על שאלת העובדת.
יום ו׳. אלקינד, בלינקי,[402] טובה יפה.[403] זו הקטנה תלמידת הגימנסיה ממחלקתה של גאולה ועזבה לפני
סוף השמינית. וכבר יוצאת חוצץ, מעורבת בין הבריות ומדברת בשער, לא מן השתקניות הנאלמות.
עובדת בבניין ביפו ועסקנית וכו׳ וכו׳. גם נוטה או חברה בפוה״צ. ועלתה ליד השולחן וסמכה
את עצמה לצדו ״בוטחת לא תחפוז״[404] והפליטה בלחישה את הברותיה בלא כל מורא וּרעדה בפני
הוועידה.
בן-צבי. אברמוביץ. עדה פישמן. לופט.[405] ארדשטיין.[406] [הלל] דן (חב׳ העמק) גורוכובסקי. עתה צריכות לבוא
תשובות של אנשי ההרצאות. תשובות למתווכחים שנשאו ונתנו על כל השאלות יחד. בלילה הקודם
הייתה ישיבת הוועד הלאומי והוחלט לפי הצעת אחה״ע לשלוח משלחת לנציב בדרישה אולטימטיבית
בדבר אישור הקהילות.[407]
יום ו׳ אחה״צ.
בן-צבי ובן-גוריון חסרו, כי נָסְעו. למחרת בשבת
בבוקר שבו. מפני צמצום הזמן ומפני ריכוז המרץ בוועדות, אשר עליהן שומה לעבד את כל החומר
אשר על הוועידה להחליט, קיצצו בתשובות. ורק רמז הספיק להשיב (הדו״ח של המשרד יצא בדפוס,
כמדומני, אך ביום ה׳ או ד׳ לשבוע השני של הוועידה). אחריו בא שפרינצק והפך את הקערה.[408] ואז הגיח ברל וטפח לו על דבריו.[409]
הודעת פרקציית הפועלים על כי ״אינם מקבלים על
עצמם את האחריות בעד תוצאות הוועידה״. הבחור מקריא יידיש ואחר ההודעה מתחילה ההסברה
כיד הלשון הטובה עליהם[410] דברי שיקוצים על ההסתדרות. שפרינצק (יו״ר) מפסיק. באולם
מהומה ורעש. הבחור יורד. ושפרינצק מקריא מתוך הכתב את תוכן ההודעה עברית ומוסיף מצדו
הֶאָרָה להופעה ״היסטורית״ זו (שפרינצק מדבר בטון קצת שבע מעצמו ועומד ומתנועע, מנותק
כל כבלים וכאילו בלי נטל).
בוודאי תתפלאו על כי במשך כל הוויכוחים בוועידה
לא נגלתה לפניכם אִשוֹ של יבנאלי. ואומנם, הוא נמנה בין מספר הצירים, אך לא בא לוועידה
מטעם בריאותו הרופפת. והן עבורו ועידה כזו, עם כל הרוגז הכרוך בה בייחוד לאדם ער וניצָת
(סְפּילְצ׳יבי [רוסית: נוח להתלקח]) כמוהו, עולה בדמים ויכולה לרופף את בריאותו, ריאותיו
החלשות עד דכא.[411] בהגיע הוועידה עד תומה שלחו
לקרוא לו לשאת את דיברתו לפחות על הפעולה התרבותית. והוא בא. מעיל כהה עליו והוא מחזיק
כל העת את כנפות הצווארון ומהדקם לצווארו. הוא עלה לדוכן ביום ו׳ אחה״צ עם אפלולית
- לפנות הערב באולם. וכמעט ברור, כי לולא בא כי אז היו דוחקים גם את ההרצאה הזו (על
אסף היה להרצות ע״ז) כי בולמוס הצמצומים והסגת הגבולות גברו לאין קץ. רמז היה יו״ר
זמני (בן-גוריון ובן-צבי - הן חסרו) והיות והתחילה תנועה רבה בקהל, יצוֹא ושוֹב,[412] מהאולם ״עדן״ למסדרון וחזרה והדלתות סובבות על צירן[413] - עמד רמז והקיש בפטיש וגזר: ״כל החפץ לצאת - יצא.
בזמן ההרצאה - לא תינתן כל רשות להיכנס ולצאת״. וכך עמד וקרא וחזר וקרא עד השתתק האולם.
והסדרנים עומדים על משמרם ומקיימים אחר דברו. ואחרי התראות רבות ניתן האות. ויבנאלי
החל מדבר. תפש רמז את העניין וטוב עשה. יבנאלי דיבר בלהט לשונו המיוחד לו. הקולות עלו-עלו
ובקעו חדים ושנונים ואחוזי אש. ובעלות הקול במעלות הגבוהות נקֹב ועלֹה נשמע באותה שעה
מתחתיו כאילו המיתר עומד להתפקע ואת הקול הצלול והעז ליוותה צרידות אשר שורשיה במעמקים,
הנה-הנה ויתפקע שם בפנים דבר-מה והכל יתמוטט ויתכופף. בנות קול אלה היו בנות רגע כהדים
קלושים ממרחקים, אך אוזן קשבת[414] גנבתן לתוכה וחרוד חרדה להן. לרשום - כה קשה היה עלי,
אך בכ״ז מילטתי אלה כידודי-אש.[415] בשעה שהקול המריא ונקב - ציינתי בתו גבוה.
ולעצם הדברים - הדברים היו מקריים. הבריק הברק.
ועצם השאלה התרבותית במלוא היקפה וחָמרוּתה לא הועמדה בוועידה וגם לו יכול יבנאלי למוסרה
- לא היה כדי סיפֵּק לזה. היום כבר העריב. ליל שישי. ושופָרָה של משמרת שבת תוקע ולעומת
הוועידה יצריח.[416] וכצאת יבנאלי וראני, אמר:
״עליכם (ז״א על עבודת הספרייה המרכזית) לא דיברתי כראוי. והיה בתוכניתי לדבר״.
במשך הימים האחרונים, בעת ההפסקות בין ישיבה
לישיבה, היו אסיפות הבלוק כאסיפות הפוה״צ. באלה האחרונות לא נוכחתי אף פעם. ציר הוויכוחים
היה דבר חברת העובדים והחברות הבנות. היו אחדים שנישאו על כנפי הדמיון באין אחיזה מציאותית.
ברל היה תמיד עוצר כוח[417] לקרוֹב לעולם המעשה והמציאות ולדרך החיים. אחר צלחו
את מעברת החברה בפ״ת[418] היה עליו לתת את הדין על כל סעיף וסעיף, וממילא נעשה
לציר הוויכוחים ואת כל הסתום עליו לפרש.
חברת העובדים - מושכל ראשון אצל כולם. אך יש
התובעים את ״חברת העובדים״ בלי שמות לוואי (בייחוד חברת חרושת שיתופית ובראש - קיציס)
ואחרים - חברת העובדים, אך עמה חברות בנות. בכל הוויכוחים המעניינים האלה - אשר אין בכוחי עתה להעלותם
- היה גם בליל לשונות (לא במובן לשונות ממש). בשבת ישיבת הבלוק בשאלות הניסוח. בן-גוריון
הביא עמו את החומר אשר חציו התקבל וחציו עומד להתקבל והוא מוסר על מצב העניינים. כאן
״מעמד״ [מילה לא ברורה]. וכאן ״מלחמת המגן והתנופה״, במקום ״תנופה״ - ״שחרור״.[419] וכו׳ וכו׳. והולך סובב הוויכוח. אין כדקדוקי לשון אלה
המשמשים חומר לכל עקמומיות המוח. וכן עמדה השאלה בדבר הבחירות למועצה [הפועלים] העירונית.
הסכימו ל״יחסיות״. הכיצד? קמה צעקה. ולוביאניקר הכריע: יחסיות בתוך האגודות. והשני מוסיף: ״בתוך ומתוך״,
לאמור לבל יאונה כי הנבחר של האגודה יהיה בעל מקצוע אחר לגמרי.
ומסביב הוועדות. מתרשלות בעבודתן. הוועידה צריכה
להיפתח ביום א׳ אחה״צ ונדחית ל-12 בלילה. באים, כניעורים ל״סליחות״, נדחקים ליד השער של
הגימנסיה בצינת הלילה והנה - נסתם חזון.[420] הוועידה נפתחת אך ביום שני לפנות ערב. ישיבות הוועדות
כגון אורגניזציונית, יישובית, ניסוח - היו מהן דרמטיות מאוד, כאשר שמעתי. עניין חברת
העובדים - להכריע את טברסקי[421] אחר שעות רצופות - את אותו טברסקי שכתב אך זה לא כבר
מאמר בפוה״צ כנגדה.[422] וברל אומר, כי הפעם עשו כבר - למעלה מן היכולת ומן הצורך
- כליה בפוה״צ.
צעד אחורנית: שכחתי. במוצ״ש האחרון הייתה ישיבת
הוועידה. על הפרק: הגנת העובד, קשרים עם חו״ל, הקפא״י. כאשר יאמר קיציס: אחה״ע סידרה
בערב זה ועידה משלה. המרצים י. בן-צבי, ברל, ושוב בן-צבי. בסוף דברי בן-צבי ובמשך כל
דברי ברל היה נוכח אוסישקין. עלה הבמתה וישב לשמאלו של בן-גוריון (שני תאומי צביה)[423] ועיני זעמו סוקרות את הקהל.
בישיבה האחרונה. יום שישי בערב. בן-גוריון פותח
ב״הרצאת״ האיגוד המקצועי וההחלטות תוכפות. בעד המילה ״מדיניים״ הצביעו חלק לא קטן מהבלוק,
הגדוד והשוה״צ. ונפלה.[424] בוועדה המתמדת הייתה גם הצעה להכניס ״גם מדיניים״. ואומנם זוהי הדרך. היה ״גם לתרבותיים״ ועתה הסר
משֻכָּתוֹ[425] וכן גורל ה״גם״ הזה.[426] אך התעקשו האחדותניקים: או מדיניים או בלי גם. הכל הלך כמעט למישרים בשאלות
קלות ובירורים קצרים לפני ההצבעה עד אשר הגיעו לשאלת מלחמת המעמדות.
והנה את אשר הווה: אחר כרכורים רבים והצעות
שונות-סגנון מצד מישהו מהבלוק ואח״כ [מקבוצת] ״ארגון״ מזה ומזה:
״ההסתדרות נלחמת את״ (נוסח א.) "מלחמת
המעמד"; (נוסח ב.) ״מלחמת הפועל״; ״מלחמת הפועל״; (נוסח ג.) בהוספת
״נגד מנצלה״, ״ההסתדרות מתארגנת על בסיס מלחמת מעמדות״ (נוסח ד.).
בן-גוריון מעיר, כי זהו אחד הסעיפים מפעולתה
של ההסתדרות המעשית ולא הבסיס האידיאולוגי שלה.
מעמידים למניין את ההצעה:
א. ״ההסתדרות נלחמת את מלחמת המעמדות במשק הפרטי״;
ב. של הוועדה המתמדת: ״ההסתדרות נלחמת מלחמת המגן והשחרור במשק הפרטי״.
והנה והנה שערורייה:
כמה וכמה מחברי הבלוק הצביעו בעד ההצעה הראשונה.
וכאן צריך להבין, כי מצב הדברים לא הרשה להצביע כאשר יעלה על לבבו ורצונו של איש ואיש,[427] כי ע״כ בלוק הוא. וכיצד מצביעים ככה אנשים אשר
שלחו את חבריהם ובאי כוחם לוועדה המתמדת? הן צריך להבין, כי אם באו להצעה זו הרי לא
הייתה דרך אחרת.
והורגש מייד בין אותם הצירים אשר פרצו פרץ כעין
הרגשת ניצחון. ובנפול בכ״ז ההצעה, לוביאניקר ביקש להצביע בנקיבת שם! הבוקה והמבולקה
שבבלוק נגולה! מייד - מציע שווייגר כי תהיה הפסקה וכמדומני שהיא לא עברה, וע״כ הוא
מודיע בשם ועדת הפרקציה כי על צירי הבלוק להתאסף. ויוצאים הם לחדר מיוחד במסדרון. ברל
היה כל העת סגור בחדר ויושב על מדוכת סעיפי הניסוח אשר עדיין לא ניסחם. נתכנסו לחדר
אחוזי בעתה[428] ממש.
בן-גוריון וברל התהלכו כהלומי רעם. מה היה להם?
מעשה חסר אחריות כזה! בגרות פוליטית, כביכול! ובין המצביעים - בנארי (ברודסקי) חבר
הוועד הפועל. בן-גוריון וברל ממש אחזו את ראשיהם בידיהם. והתחילה סדרת הוויכוח. מי
יְתַנֶה את מצב הרוחות היגע והלֵאֶה והמתח באותו הלילה בחדר ובישיבה ההיא. התחילה אח״כ
פלוגתה ע״ד ״תנופה״ ו״שחרור״. ואלה - קצרי רוח. דוחקים - לגמור. ורמז מושך בעול, ורוצה
כי יבררו את העניינים בכ״ז. לבוא לידי החלטה. ופתאום חמדו להם קולר והרצפלד מידת בלשנות
ועמלו להוכיח כי דווקא ״תנופה״ ולא ״שחרור״. ״שחרור״ - הרי זה שחרור העם העברי (דברי
קולר). ויצא רמז לעומתם והוכיח, כי לפי רוח השפה ולפי תוכן העניין דווקא ״שחרור״ היא
מילה קולעת ואקטיבית יותר מ״תנופה״. לו באותו רגע היה נכנס זר, היה חושב כי עוסקים
כאן תלמידי חכמים בתורה לשם שמים. והזמן עובר - כבר שעה כמעט עברה - והקהל מחכה. הן
הישיבה נפסקה. וכמובן - חזר הדין.[429] אגב, דנו בישיבת הבלוק על הסעיפים אשר יבואו והכל בחופזה. נכנס הבלוק. בן-גוריון עולה ומקריא דקלרציה
על פירוש ״מלחמת המעמדות״ כאשר נכתב בהחלטות ועידת אחה״ע בהצבעה. עתה: כל הבלוק נגד
ההצעה שבה מפורשות המילים ״מלחמת המעמדות״ וההצעה נפלה לגמרי. השגיאה הייתה כי לא סידרו
לפני ישיבת הוועידה בשאלת הניסוח עם ישיבת הבלוק לבל תארע תקלה כזו.
בשאלת ה״אינטרנציונל״:[430] הפוה״צ נמנע כולו והודיע הצהרה ע״י ציגל כי הוא נמנע
ומשאיר לעצמו את חופש הפעולה. ההצבעה הייתה בנקיבת שם. נמנעו גם חברי הקיבוץ (בנמקם
שאינם מתנגדים לקשרים אינטרנציונליים, אך לאלה אינם נותנים את ידם) ומהבלוק - קיציס
האחד אשר נמנע. מהפוה״צ, כמדומני, היה וילקנסקי אשר הצביע בעד.
ודבר ההחלטה על העיתון היומי[431] לא עברה בכבוד אשר ראוי היה שיהלך לפניה. אסף הקריא את ההצעות: עיתון
יומי, ספרות מקצועית, ״פנקס״ 1 או 2 בשבוע (היו עוד שרצו פעמיים, וגם פעם אינו יוצא וחשוב
כמת. אוי, ה״קונטרס״, ה״קונטרס״. אך על זה עוד מכתב יבוא.[432] מה עשה שפרינצק? הבליע בנעימה את הצעת העיתון היומי,
שהיא פעולה כשהיא לעצמה, בין יתר ההצעות של ועדת התרבות וכך ניסח את ההצעה. ההצבעה עברה ברוב גדול. הפוה״צ נמנע. קופת חולים, אשר לא נגעו בה
כמלוא נימה, הקריאו בחטיפה את ההחלטות וקיבלון אחת ושתיים. אם כי העייפות הייתה רבה מאוד,
עמדו והתעכבו טרדנים על כל קוצו של יוד ואת ״מצודם עליו הקיפו״[433] לפני היבחר המועצה. עם הנץ השחר שוב הפסקה: ישיבות
הפרקציות. הפוה״צ, כנראה, הכין לו מכבר. שם העניינים יותר חלקים בלא
פרץ, ולא להתכנס להמתיק סוד. הוקראה הרשימה [של חברים במועצת ההסתדרות]. מקום אחד השאירו פנוי לאגודה
מקצועית מאוחדת ירושלים, ורשימת פועלי חיפה, למען יבחרו ביניהן אח״כ. והנבחר - יצחק לוי זכור לטוב.
הוועידה תמה בדברים קצרים של שפרינצק... בתקווה
״כי לוועידה השנייה,[434] תקיף הסתדרותנו את כל פועלי א״י. 12 יום ישבנו ועבדנו ברצון שלם״ וכו׳ וכו׳. הושר ה״אינטרנציונל״ למקוטעים
בלא אחדות הטקסט, מעט ״תחזקנה״[435] ו״התקווה״, ורגעים אחדים לפני החל הלימודים [בג״ה] ירדה
כל הכבודה (עשרות עשרות אורחים ישבו כל הלילה) למטה ובפרשת רחוב הרצל ואחד העם נתהווה
מייד מעגל והתחיל הריקוד. פתע - נכנס תימני עם את-הסיד בידו לתוך המעגל. האת מורם
למעלה והוא רוקד במלוא כוחו ו״מתפשט״.[436] אח״כ המריצו את שמואליק ונכנס לתוך העוגה ועשה ״פנטזייה״[437] כמשפט תנועות [מילה לא ברורה], כפיפת ראש ומחיאת כף,
כאומר לעומדים במעגל: ״מחאו, עיזרו לי!״ והמטפחת מתנופפת. וכעבור חצי שעה התפזרו.
*
משה, גמרתי את הפרשה הארוכה שלי קצוצת כנפיים.
בעוד שעתיים עלי לצאת לדרך לנוד.[438] עתה השעה 4 בלילה. לולא העבודה אשר עלי עוד לעשות עד צאתי לתחנת
הרכבת הייתי מאריך יותר ומתנה לך את צרותי. איני יודע אם יעמוד לך הרוח לקרוא. ואם
תאמר כי בטלן הנני, באשר לא שלחתי את החומר הגולמי - הפרטיכל מייד, אומנם כנים דבריך.
אבל אז לא הייתי שולח את מכתבי זה. חלק גדול מהדברים, בייחוד מאלה שקדמו הרבה לוועידה,
כתבתי עבורך - לשלם לך מס אשר חשתי כל העת כי עלי לסלק לך. ואם בטלנות הייתה כי לא
שלחתי מייד ועיכבתי את הפדות לאליהו - עכ״פ לכתוב עתה אחר כמה חודשים מובטחני כי לא
יימצא עוד בטלן כמוני אשר יכריע את עצמו תחת רצון ברזל ועבודת-חובה. הקפד נא על גיליונות
הפרטיכל לבל יבולבלו הגיליונות. את האחרונים מפני קוצר הזמן לא היגהתי ולא סימנתי את
העמודים. אל נא תשהה אותם בידך זמן רב וכן את המכתב. אחר כלותך לקרוא ואחר כלות צפורה
לקרוא - שַלְחֵנו נא מייד לאליהו.
אבקשך לבלי הקרא את הדברים לאחרים. הן שיוויתי
את פניך לנגדי תמיד[439] ויֵצָר לי מאוד אם תצאנה הברותי
חוצה. התשמע לי? התבין לי?
אם יעלה בידי אכתוב לך מהדרך [לעין טבעון].
נסיעתי נדחתה זה שבועות. וזה ימים אשר איני יכול להיחלץ מעקת הטרדות בקשר עוזבי את
העבודה כאן והזדיינות בכל הרשימות ורשימות-רשימות לדרך ועוד המלאכה לפני לגמור. אשוב
כעבור חודש וחצי-חודשיים. אשהה בספרייה עוד חודש ואחר - חסל.
מתיירא אני שמא אין הרמוניה בדברים. הפסקאות
האחרונות כתבתי בתנופת עט ולא אדע מה נצפן לך בהן.
שלב את הפרטיכל עם המכתב ועל מצות ומרורים יאכלוהו.[440]
צפורה, נא עִמְדי לימיני ואל תתני למשה להוציא
את דברי לראווה. נכנס אלי לספרייה בן-ציון קאהן[441] (טיפש ללא תקנה) וסיפר על משה ועל המכתבים אשר
היה מקריא לו מאחיו יהודה. הככה ייעשה?
שלום לך ולצפורה.
אתם בחו״ל ואני חותר עתה לפנים הארץ ואוי לי
מ״חתירה״ זו.
יהודה
[1]
ישיבת הנעילה נפתחה אור ליום ג' 20/2/1923, בשעה 3 לפנות בוקר בבניין ג"ה
בת"א.