נספח 16. קטעים ממכתבי גאולה לאחיה משה שרת - 1923
שם הספר  ימי לונדון ג'
שם הפרק  נספח 16. קטעים ממכתבי גאולה לאחיה משה שרת - 1923

 

נספח 16

קטעים ממכתבי גאולה לאחיה משה שרת

 [1923]

משה אחי,

 

עומדת אני עתה בשקיעת שנות הנעורים, שנת העשרים ושתיים, וההכרה ששנות הנוער אשר לא תחזורנה עברו עלי ללא ברכה, מחוץ לשדה החיים, בלא קרקע וניר, פולחת אותי עתה בוודאות ובממשות כזאת כאשר לא חשתיה מעודי. אומנם ברור כי כן נגזרו הדברים, ואחרת לא יכול היה להיות, אך הן יש גם חשבון אחר. יש ונעלמת כל שלשלת הסיבות, ופתע מתייצבת העובדה העירומה במלואה, שאני, בשנותי אלה, ואחר שמונה-עשרה שנה להיותי בארץ, עוד אינני מעוּרה בה, איני יצוקה בבית חייה. הן זהו כאב שאין לו שילומים, ובזמן האחרון כל מה שקרב יום פקודתי מתגבש הכאב ומתגבר, ועמו משתער עלי לפעמים רעב חיים כזה, אשר לא אליו דבר שפתיים.

הלכתי לפתח תקווה [כלומר, לפלוגת הקיבוץ במושבה זו, שלימים הקימה את קיבוץ גבעת ברנר] מתוך איזו אהבה סתומה לגורלה הכבד. כאן היא המכורה של כיבוש העבודה. הרוח החופפת על המקום הזה היא הרת-כאב של חלום אשר לא נפתר. כאן נחתמו וייבּוֹלוּ כוחות עלומיהם של הבאים לפנינו ועתה, אחרי שנות בצורת, אחרי מלחמה עקרה, נתקבצו שוב הנה ובמאמצים חדשים נעשית ההעפלה האחרונה לפריצת חומת העבודה במושבה.

אל לי למהר להוציא משפט על בית-החיים והעבודה אשר בו אֲכַנֵס מעתה את חיי. פלוגה עדיין בלתי מגובשה, מחוסרת ביטוי רציני, אך שום מפח נפש ושום רוח רעה לא באו עלי עקב זאת. כך מתגלמים ובדפוסים אלה מתגבשים חיינו. אל לנו ואוי לנו אם נתעלם מפגעיהם. אחת אדע, כי זהו הקרקע הנאמן אשר בו אשתרש. לכישלונות השתרשות זו וסבליה לא אחרד. העיקר לדעת תמיד למצוא דבר להישָׂגֵב בו ולהחזיק מעמד.

ובהביטי באנשים העובדים איתי ובשווֹתי לנגד עיני את אותם הדפוסים אשר לתוכם היו ניתכים חייהם בדור החולף - הן אין ערוך לגודל הדבר ולחוסנו. כמו מאליה עולה ובוקעת מתוך נבכי העבר המיית הדור החולף, אנקת כאבם שקמלו באִבּם, ערגת מאווייו שנולדו ויחנטו בגווילי התורה, הלא היא שירת הנכאים ל״מתמיד״ אשר את חולייו עלינו לנקום ובעד כאביו עלינו לשלם בעבודת חיינו, ובזאת נתנחם.

 

גאולה

 

העתקת קישור