יום ד',  4.9.46

פואה יקרה,

 

אני כותב רק שלא להחסיר יום, כי אמש עד אחרי חצות כתבתי ארוכות למפלגה (ודאי תראי) - עפ"י הזמנת ק. שנמסרה באמצעותך, בשביל המתמדת בלבד - הבוקר עוד צריך הייתי לעיין ולתקן.

אני מצפה בקוצר רוח לדוח שלך על האָח - גופו, רוחו, כוונותיו, תשובתו לשאלות.

נשיקות לכולכם,

 

מ.

                                               _______________________

 

א-ן,  יום ד',  4.9.1946[1]

פואה נשמתי,

 

אַל תִכַּסִי עלי! אסור לכעוס עלי. השבעתיך. כשראיתי את הפנייה "שלום, משה" - כאילו סילון מי קרח שטף את לבי. ואח"כ, הרוגז הכבוש והיובש! עד שלאט לאט, בהמשך המכתב הארוך, כאילו הפשיר הקיפאון.

מדוע לא תביני לרוחי? אני מטבעי קפדן ומדקדק כחוט השערה. פה נתחדדה תכונה זו. הן תמצית חיי כאן קבלת מכתבים וכתיבתם. כל שורה, כל מילה, כל אות גדול ערכם פי שבעה מבימים כתיקונם. בכל יממה שלוש נקודות מוקד: בבוקר, עת קבלת העיתונים; אחה"צ - קבלת הדואר; ובערב - חדשות ברדיו. בין נקודה לנקודה – שפל. אך שיא השיאים היא הנקודה האמצעית. אני מקבל יום יום 12, 13, 14 פיתקאות או מעטפות. אך כמה שתגדל הערימה המוּרֶקת אל שולחני - אני מבחין בה מייד את פיתקתך, לפי לובן הנייר ודקוּת הכתב, ועָט קודם כל עליה: קורע את העטיפה ופורש את הגיליונות. אינני קורא - אני שותה ומגמא את השורות ואח"כ חוזר ומוצץ את עסיסה ולשדה של כל מילה ומילה. וכשיש מילה סתומה הריני מתעַנה ומתייסר. העצבנות עולה למעלה ראש. אני קופץ, מתהלך, מתיישב הצידה, מתחיל לקרוא שדר אחר, מפסיק וחוזר למכתב וכך בלי סוף. יש שאני צולח ויש שאני נכנע - אין עצה: תיקו!

הנה במקרה המסוים, הביני לנפשי. כתבתי להזז מתוך התעוררות רבה, אולי מופרזת, מעוצם המתח הפנימי ההולך וגובר ללא מוצא תקין. שימי לב מה קרה לי: איש תנועה ותנופה כמוני נדון לקיפאון ולשיתוק! ואת יודעת שגם בימים כתיקונם אני עלול לשכוח עצמי ולעלות על גדותַי: לספר יותר מדי בחברה, או להתפעל יותר מדי ממישהו. ואח"כ יש ייסורי חרטה וכאילו אני בוש בפני עצמי ובפניך. ובכן גם הפעם, כששלחתי לך המכתב הרגשתי שאני עומד למשפט לפניך ומי יודע אם לא תחרצי שעברתי על המידה בהשתפכות הנפש לפניו. סוף סוף אדם זר - והוא עוד יַראה את המכתב לסימה מ'.[2] כאשר נתקבל מכתבך ובו ההערה - אמרתי: זהו! ובכן מה היא אומרת? איזו מילה מסובכת ואין להבין. מה זה: מתחנף? הוא אשר יגורתי, היא סבורה שאני מתרפק עליו יותר מדי. אך אולי לא. כיצד אפשר להניח נקודה כזאת ללא בירור? הוכיחיני, יסריני - אינני מסוגל לכך. לא אוכל להקהות את חושי ולטמטם את נפשי. אַל תדרשי זאת ממני. ואַל, אַל, אַל תִכַּסִי עלי!

ובכן, מתברר שההערה הייתה מכוונת לחלקו הראשון של המכתב ולא לשני, ז"א לביקורת ולא להתפעלות, והרושם שלך היה שדווקא בביקורת החמרתי למעלה מן המידה. נחה דעתי, שקטה רוחי. אני סבור שהמתקתי מאוד מאוד את סעיפי הביקורת - הוא ראוי להצלפה רבתי על אותם הליקויים. ודווקא משום שאני מעריצו ומביע זאת מותר לי להתריע על הפגמים. את הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל?[3] אין דבר!

אפשר אחת מסיבות עצבנותי הפנימית - היא אינה מתגלה כאן כלפי חוץ - נעוצה באורח חיי המשונה: אני מאחר בנשף ומשכים לקום. הערבים קודש לכתיבה, כי רק לעת ערב מתגבשים הסיכומים של קושיות ותגובות, קצירי יום תמים. אך אין הערב מספיק להרקת כל שנצטבר והעודף גולש לבוקר ודווקא בהשכמה, כי הדואר דוחק. נמצא שאני שורף את נרי משני הקצוות לילה לילה. בשעות היום עדיין השרב בתוקפו והתנומה ממני והלאה. ובכן איני ישן די וזה בתמידות.

                                               _______________________

 

ביחס להווארט באמת צדקת. דומני שחזרתי וכתבתי לך להמתיק דיני.

הדו"ח שלך על אבירוּת[4] שופע עניין. יש להעיר או להוסיף ולשאול על כל שורה ושורה, אך לא אוכל לעשות זאת עכשיו. אני ממעיט מאוד בקריאה ומרבה בכתיבה בימים אלה.

תמול ערכתי איגרת ארוכה לוועידה,[5] היום כתבתי מעין מאמר לפ"פ (סוד כמוס!)[6] והמון שדרים, בכללם אחד לפזית, שביקשתיה להראותו לך בת"א (הן תסעי!).

חוששני שהטעית את אחיך בשאלת הברירה בין מעצר ל[גלות ל]חו"ל. היא אינה קיימת כלל! כל הבלבול הזה בשל מוחה המבולבל של גולדי. אבל היה יום שהיא הודיעה לברני כדבר ודאי, שמתכוננים לגזור עלינו משהו אשר ברני פירשו כמתן ברירה כזו. מובן שמייד התחיל הראש עובד והצגתי לך את השאלה. אך עד מהרה התברר כי כל העניין עורבא פרח! אני מקווה לראותך עם הילדים בעוד עשרה ימים. כבר חצות. למזלי האריכו בשבועות האחרונים את ההארה. בכ"ז די.

נשיקות לך,

 

מ.