נספח 11. דוד הכהן על אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרת - 1974
שם הספר  ימי לונדון ג'
שם הפרק  נספח 11. דוד הכהן על אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרת - 1974

 

נספח 11

דוד הכהן על אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרת[1]

 


בשנים של שירותי בצבא התורכי וישיבתי בלונדון, שנים שהיוו תקופת התבגרות מכרעת בחיי, פעל גורם רב-משמעות נוסף לגיבוש והעמקת היציבות באופיי ולהכוונת דרכי עם שובי ארצה - כוונתי לידידות עם משה שרתוק, דוב הוז ואליהו גולומב ובני משפחותיהם.

תלאות שנות המלחמה בארץ לפני גיוסנו לצבא התורכי, והאימונים בצוותא בבית הספר לקצינים בקושטא, טשטשו את הבדלי הגילים שבלטו ביני לבין דב ומשה בתקופת הגימנסיה הרצליה, כאשר שתי כיתות הבדילו בינינו. שנים אלו חיזקו, העמיקו והבשילו את הקשר הנפשי אליהם. כאשר חזרתי מתורכיה באונייה ״קליפורניה״ ואיתי אבשלום גיסין[2] וכמה משפחות מהארץ ש״נתקעו״ בקושטא, היה זה דב במדי סרג׳נט-מייג׳ור בגדוד העברי, שעלה על הספינה ביפו לקבל את פני. שעות רבות, ולפעמים, כשהיה פנוי מהשירות, ימים רצופים, ביליתי בחברתו. סיפר לי על הרפתקאותיו, על עריקתו מהצבא התורכי, על פעולתו עם אליהו גולומב, משה סמילנסקי ורחל ינאית לגיוס הגדוד העברי, על תפקידו בגדוד ופעולתו הציבורית המרכזית בשורות המגויסים הארץ-ישראלים. אז גם הציג אותי לראשונה בפני ברל כצנלסון, ששירת כחייל בגדוד. לא הכרתיו לפני זה.

כאורחו של דב בגדוד הבחנתי במעמדו שם, ביוקרה שזכה לה, שהייתה מעל ומעבר לכל שהיה ידוע לי בעבר. כבר בגדוד הוכיח את כושרו הדיפלומטי, כבש לבבות בחינו האישי, בנועם הליכותיו ובחברוּת הטובה ששפעה ממנו ללא שמץ התנשאות. נועז ואמיץ ובו-בזמן נבון וזהיר. בשלב מוקדם זה של פעילותו הציבורית בלטו סגולותיו וכישרונותיו המצוינים, תפיסתו המהירה, כושר המנהיגות שלו והצטיינותו ביצירת יחסי ציבור. ברור היה לי, שכל אלה הועידו אותו לתפקידים אחראיים בעתיד. דב חלק על תוכנית שנרקמה אז, לפיה היה גם עלינו, מספר חברים שחזרו זה עתה מהצבא התורכי, להתגייס לגדוד העברי. הפציר בי שאנצל את האפשרות שנפתחה בפני לנסוע ללונדון ללמוד. ״המלחמה נגמרה״, אמר, ״הגדוד הולך ומתנוון בחוסר פעולה ונמצא בסבך מדיני עם האנגלים לגבי תפקידו ומיקומו. זמנו עבר״.

 

עם משה שרתוק, שהגיע ארצה מתורכיה בדרך היבשה,[3] היו לי מגעים כל עוד שהה ביהודה. אחר-כך, כאשר התבודד בראש פינה כדי ללמוד את השפה האנגלית, ואחיותיו רבקה ועדה ניהלו בית יתומים בצפת, הייתי עולה לצפון ומבקרם שם. משה אף הוא תמך בנסיעתי ללונדון, ונדברנו שכעבור זמן יבוא בעקבותי, ואומנם בא. כעבור שנה בערך הגיעה ללונדון צפורה מאירוב והם באו בברית הנישואים. הייתי העד היחיד לנישואיהם.

גרנו בצוותא בדירה צנועה וניהלנו משק משותף. אישיותו של משה כה מוכרת לרבים עד שדומה שאין טעם להסביר מדוע נכבשתי לרעוּת ולאהבה אליו. הקשרים האמיצים והעמוקים בינינו לא נותקו עד יום מותו. תוך כדי יחסי חברות שנמשכו שעה שעה, יום יום, שנים על גבי שנים - תקופה שהשתרעה על-פני כחמישים שנה - הבחנתי בטוהר מידותיו וחשתי בהשראה שקרנה מדמותו. הערכתי את כישרונותיו וכושר העבודה שלו, את חריצותו ואת הספקיו בלימודים, שבאו לו כבהיסח הדעת, ולא פסקתי מלהשתאות לפשטות הליכותיו, ליחסו אלי, הנחוּת ממנו לאין ערוך בכישרונות ובהישגים, כשווה אל שווה. כבר בתקופת לונדון, וייתכן שעוד בהשפעת ההערצה אליו מימי הנעורים בגימנסיה, היה לי משה החבר מופת להגינות, לצלילות דעת ולרמה מוסרית היודעת להתעלות על יריבות וחילוקי דעות. אף לא אחד מאותם אנשי ציבור מבוגרים, מקובלים ומפורסמים במנהיגות הציונית, שאיתם נפגשתי אותם ימים בלונדון, לא היה עשיר במצבר תכונות כזה של משה. מאז, פעמים רבות, משך עשרות שנים, התלוויתי אליו בתפקידיו השונים ובשליחויותיו הרבות ויחסי אליו הפך לקשר נפשי ללא פגם עד יום מותו ועד סוף הימים.

 

קרבתי לאליהו באה מאוחר יותר. בתחילתם לא היו המגעים איתו דוגמת אלה שביני לבין דב ומשה. בתקופת הגימנסיה היה הוא מבוגר, אף לגבי משה ודב בני מחלקתו, גם בגיל וגם בניסיון חיים שהביא עמו מרוסיה. אליהו שלל את ההתגייסות לצבא התורכי. הוא שלח אלי את חברי הקרוב לי בכיתה, את יצחק יפה (אחד הנערים המחוננים בכיתתי, ששלח יד בנפשו בזמן שירותי בצבא התורכי[4]) שהיה תמים-דעים איתו, כדי שישפיע עלי להתחמק מן הגיוס ולהצטרף אליו לעבודה בכנרת או במגדל. עם שובי לארץ שמעתי על מעללי אליהו בתקופת המלחמה, על מעמדו במנהיגות בגדוד העברי ועל רוח המרי שהפיח באנשי הגדוד כאשר נצטווה לצאת את הארץ מצרימה. ידעתי על אומץ לבו שהתגלה בהוצאת נשק מהמחנה הצבאי לצורכי ה״הגנה״, מעשה שהיה כרוך בסכנת נפש. ועוד ידעתי, שאליהו התנגד לנטייה לצאת לחוץ-לארץ למטרת לימודים אקדמיים; חרד היה, שבינתיים תתרופף הזיקה לארץ ולצורכיה היומיומיים, שהעושים בארצות שמעבר לים ייסחפו במערבולות חיים זרים, ייגרפו על-ידי הרפתקאה של פיתיון ״להסתדר״, וינותקו מן האידיאלים הכרוכים בהגשמת הציונות ובניין הארץ.

לאחר שנסעתי ללונדון וחייתי בכפיפתו של משה, נשמר הקשר עם אליהו. הארץ געשה. מאורעות באו בזה אחר זה: תל חי, מותו של טרומפלדור, מאורעות 1921 ורצח י״ח ברנר. ממכתבים שקיבלנו מידידינו וממשפחותינו בארץ, מן ה״קונטרס״ ומפרסומים אחרים שהיינו מקבלים בלונדון, וכמובן ממגעינו בלונדון עצמה, נצטיירה תמונה ברורה של עימות עם הערבים מזה ושל תחילת הידרדרות היחסים עם ממשלת המנדט מזה. ידענו על חלקו של אליהו בפעולות הקשורות בארגון היישוב אל מול פני המצב ועל מקומה של ה״הגנה״ כמשענת הצבאית במחתרת. התחלנו במעין מגבית לרכישת נשק בין מכרינו בעלי האמצעים בלונדון.

ולפתע קיבלתי מאליהו מכתב ארוך, בן כאלפיים וחמש מאות מילים, בו הפציר בי להפסיק את לימודי, לצאת לווינה ולהצטרף למספר חברים, והוא ביניהם, שעסקו ברכישת נשק למשלוח לארץ. [---] בפתיחה של מכתב היסטורי זה אמר אליהו שהוא כותב ״בעניין העלול לקבוע את דרך חייך (חיי) בעתיד״; שהוא בא לבקש ממני לעבוד איתו לא כפי שבאים אל איש זר או אל איש אשר יש רצון לנסותו בעבודה; כי עבודתנו, כך כתב, צריכה להיהפך לתנועה ולתוכן חיינו. בקריאה זו היה הד ותשובה לכל שהתרחש בלבי, בפנייה להינתק מהלימודים לתקופה מסוימת ראיתי שלב של ניסיון שאין לדחותו לקראת העתיד. נעתרתי לבקשתו. נוסף לכל השיקולים הרציונליים היה משהו קוסם ומפתה בעבודה עם אליהו בכפיפה אחת, במגע היומיומי שהיה מחויב המציאות בעיר זרה כווינה. היו אלה חודשי עבודה באריזת נשק, אקדחים ותחמושת. ארזנו במכונות חקלאיות ובמכבש כבישים; יצקנו אבני ריחיים נבובות ומילאנו אותן בתחמושת; עבדנו בסתר במרתף בית מגורים - אליהו גולומב, לוי שקולניק ועוד שני חברים שהגיעו מהארץ. כעבור כמה שבועות נתגלינו, נתפסנו ונאסרנו.

בתקופה זו של חודשי עבודה ומאסר הכרתי מקרוב את אישיותו של אליהו, את עמקות דעותיו ואת האמונה בצדקת כל שהיה מטיף לו; את קנאותו לרעיונות שהגה לארגון ה״הגנה״ ואת עקביותו; את החברות ללא רבב של התנשאות, את כוח השכנוע לעורר לפעולות בלי להזדקק להוראות ופקודות, ומעל לכל, את פשטות הליכותיו עם חבריו. אצלי התמזגה יישותו של אליהו עם זו של דב ומשה והשלימה בשבילי את האידיאל של שלישייה לדוגמה ולמופת, שכבשה אותי למסגרת חיים ועבודה בכפיפתם, ואני כבר במלוא הכרתי ובעצם שיקולי לגבי עתידי.

 

כל פעילותם של דב, אליהו ומשה הייתה במסגרת מפלגתית סוציאליסטית-ציונית, אבל מסגרת זו לא הקשיחה אותם ולא עיוותה את צלמם האנושי. היו מוכנים לפשרות עם יריבים ולא היו כפותים לאידיאולוגיות לשמן, או לעקרונות שתנאי הזמן פגמו בהם. כאנשי ציבור וחברי מפלגה לא התעלמו מן הכבלים שמשמעת מפלגתית מטילה על חבריה, אולם מעולם לא נקטו דרך של גמישות מוסרית וּויתור על האמת הפנימית שלהם, לא שאפו לשחות על גלי ההצלחה שהאירה להם פנים בעבודתם הציבורית ולא הפגינו את עליונותם, בחינת ״אני ואפסי עוד ואין לחלוק על דעתי״.

לחיות ולפעול במחיצת שלישייה יקרה זו, במסגרת צרה או רחבה כפי שיחייבו התנאים והמציאות, אך איתם, איתם בחברות הדוקה בבית ובחוץ - שאיפה זו, והידיעה שאף הם רוצים בכך, הן-הן שהשלימו והמריצו עם שובי ארצה את ההכוונות שנצטברו ביישותי משך שנים אלה. ואכן, עולמו של כל אחד מהם הטביע חותמו בתשתית חיי.

דב ואליהו ומשה, כולם, אחד אחד, הסתלקו לעולם האמת.[5] אני חי בתוגת יתמות בלעדיהם. זיכרונם אינו מרפה ממני. אני יוצא ובא בבית העלמין [הישן של תל אביב, ברחוב טרומפלדור], עומד מול שורת קבריהם הסדורים זה ליד זה, נוקב בעיני את אבני המצבות, קורא שמותיהם, ממלמל מילים לעצמי ומבכה אותם כל הימים, עד סוף הימים.

 

הערות



[1] קטעים מספר זיכרונותיו של דוד הכהן עת לספר, 1974, עמ׳ 23-19.

[2] על אבשלום גיסין ר׳ יל״א.

[3] על פרשת שובו של מ״ש מחלב, מקום שירותו האחרון, לראש פינה, ר׳ נתראה, עמ' 372-361.

[4] על יצחק יפה ר' שם, עמ' 251, 390.

[5] דב הוז נספה בתאונת דרכים ב-1940; אליהו גולומב מת ב-1945, משה שרת מת ב-1965.

 

העתקת קישור