274
אל: גאולה שרתוק,
פתח תקווה
לונדון,
כ״ט ניסן [23/4/1925]
אחות יקרה ונחמדה
שלי,
מה זה היה לך כי שנים כה ארוכות עברו ולא פקדת
את פינת לבי המיוחדת לך, ומדי התכנסי לתוכה לעתות סגולה וראיתיה שוממה, ועצבות העזובה
הולכת ומקדירה אותה, והתחמץ לבי כולו ורוחי הייתה נעכרת.[1] והנה אחרי קבלי את מכתבך מלא הרתת וההתלבטות עם עצמך
ועם חייך ועמי אני, שְטפוני גלי אור וגלי חום ונתחדשה קרבת הרוח וקרבת הנפש, ואותה
האחווה הנאדרת בכוח,[2] אשר הייתה לנו לכולנו תמיד
ועוד תהיה כל חיינו מעין ברכה ומקור גבורה וסוד הנעורים.
על אשר לא אישרתי את קבלת המסילה[3] - שנמסרה לי במועדה, כיצד זה חשדת בכשרים? אל תבואי
עמי בדין. אני למכתב חיכיתי. ואל נא יחרה ואל ימר לך. הן גם אני לא אחת שלחתי לך מכתבים
״ודברים״ וגם באתי לפניך בבקשות, ולא נעניתי. לא הייתי נוגע בזה ומגרה מכאובים נְדַמִים,
אילולא דבריך את.
ואשר איחרה תשובתי כל כך, הנה חלילה לך לחשוב
כי מפני הקושי לרצות בא הדבר. ואם עלה על דעתך כדבר הזה, בערי אחרי החשד. זה לי חודשים
אחדים שחיי וכל הסובב אותי כיורה רותחת. רק שני ימי מנוחה היו לי בימי הפסח, בהם טיילנו
ברגל על גבעות ובתוך חורשות באחד המחוזות היפים ביותר שבאנגליה.
לולא היה זה הדואר האחרון כמעט לפני צאתי לדרך,
חושש אני כי כתיבת המכתב הייתה נדחית לעוד ימים או שבועות. וגם עתה קצר זמני ורק באונס
ובהתאמצות נמרצת עולה בידי לפלס בראשי דרך למחשבתי עליך בינות לכל הטרדות והדאגות וזכרֵי
מעשים שעלי עוד לעשות בטרם אסע, הנדחקים ומתרוצצים בי עד לאפס מקום ומנוחה.
להעמיק כמוך לא אוכל הפעם. בכלל נדמה לי כי
אבדה לי סגולת ההתעמקות, אבדה מתוך רוב הפיזור וההתפשטות על פני שטח רחב ודברים מדברים
שונים, ומחמת קצב החיים המטורף שסיגלתי לעצמי כאן, ואשר בלעדיו אין תקווה לאנוש עלי
אדמות אלו. אולי יעלה בידי להתרכז ולהתכנס יותר לתוך עצמי משאבוא לארץ, ואז אנסה גם
אני לצלול לנבכים ולבדוק אושיות.
איני יכול שלא להשוות את מכתבך, רווה העצב וּכְבַד
הרצינות, עם מכתב שהייתה כותבת נערה מחוננת ורצינה חניכת הארץ שבה אני יושב כעת. היא
הייתה קודם כל מספרת לי בקיצור, אך בדיוק, על הפלוגה והמשק שבו את נמצאת, על סוג האנשים
שבקרבו את עובדת, על עצם העבודה שאת עושה. על חלק הרצאה זה פסחת, או שלא הגעת עדיו
כלל, ומושג אין לי עתה על ספירת הממש ועל עולם העשייה שבהם את שוכנת.
השאלות שמעורר בי מכתבך אינן דווקא אלו שאת
מעוררת. אבל על אלו נדבר, כי בין כה וכה לא יעלה בידי
לנסחן הפעם. העיקר כי את צריכה לנהוג במידת החסד, הרחמים והסבלנות עם עצמך, ולא להביט
יום יום ושעה שעה בראי הנפש ולא להקשיב בכל רגע ורגע לכל הסתום והטמיר המתרחש בקרבך.
וגם במניין השנים עליך להיות ותרנית יותר: שמונה עשרה שנה בארץ! שמעו ושומו! - לאמיתה
של עובדה, הן תשע עשרה שנה ולא שמונה עשרה. אך לעצם העניין - אין כל בסיס מדעי למניין
השנים שלך. לכל היותר עליך למנות את השנים שחלפו מיום שעמדת על דעתך. ואלה - אין בכוח
מספרן להלך עליך ייאוש. ובכן - אנחנו צעירים ואנחנו חזקים. ותמיד ובכל פנינו מועדות
קדימה ואינן מופנות לאחור.
שמעי, אחותי. אינני יכול לכתוב עכשיו. כולי
הומה המיה אחת: אנחנו נוסעים לארץ. צפורה נמלטה לרדינג לשבוע, ושולחת משם ״גבינות״
מעשה ידיה. מחר תבוא. לע״ע כל הריצות והסידורים עלי. אין לך מושג מה רבים וסבוכים הדברים
שניטל עלי לעשות. אנחנו יוצאים מכאן ביום השני, 4 למאי. נפליג מטרייסט ביום השישי, 8 למאי. לפי זה היכונו לנו.
עוד דבר. כתבי הביתה (מכתבי זה יעבור דרך הבית אבל בוודאי לא ייפתח) ובקשים לסדר, שבבואי
לאלכסנדרייה אדע אם טוב לי לאחוז דרכי הלאה בים או לרדת ולנסוע ברכבת. הנימוקים הם:
לנסוע ברכבת הרי זה קימוץ יום אחד לכה״פ. כנגד זה זוהי הוצאה עודפת של 5 לי״ש בערך (שני אנשים וחפצים)
- כי כרטיס האונייה שאנו קונים בטרייסט כוחו יפה עד יפו, ואם נרד באלכסנדריה לא ינכּוּ
לנו. כמו כן מספרים, כי תנאי הירידה ביפו לנוסעים ברביעית קשים הם מפאת הבדיקה הרפואית
וההסגר וכו'. אני מציע שיכתבו לפנינה לבונטין[4] באלכסנדרייה (שמה עכשיו הורביץ). איני יודע
את מענה עדיין, אבל איוודע.
אני נושק לך פעמים אין מספר ומחכה בקוצר רוח
וברטט גדול לפגישת האחים שלנו.
משה
כן, שכחתי. באמת אוכל לסדר את הובלת החפצים
בים עד אלכסנדריה, גם אם באמת אסע ברכבת, כי איתי נוסע בחור אחד מכאן, תלמיד שלי, והוא
ירד ביפו. ואשר לספרי הרבים, בין כה וכה שולח אני אותם בארגזים לחוד, ישר מכאן ליפו.
הערות
