265. אל: צפורה שרת, רדינג - 1924
שם הספר  ימי לונדון ג'
שם הפרק  265. אל: צפורה שרת, רדינג - 1924

 

265

אל: צפורה שרת, רדינג[1]

 [1924]

צי,

 

לפני כשעה שלחתי לך מכתב.[2] עכשיו קיבלתי את מכתבך. בינתיים באתי הביתה, חלצתי נעלי, פשטתי את הצווארון והעניבה, התרחצתי וישבתי ללמוד. עתה עלי להפסיק כדי לכתוב, והרע מזה - לנעול שוב את הנעליים, לענוד צווארון ולצאת לזרוק את המכתב. ועוד נורא מזה - בול אין לי ובוודאי גם לבעל הבית אין - הרי שאצטרך לכתת רגלי לצבי [שוורץ], וכיוון שאבוא שמה - לא אוכל להסתלק מייד, את רואה לכמה תקלות גרמת בטיפשותך.

ועתה לעניין.

אחרי כל הניסיונות הקשים והמרים שהיו לך איתי עדיין אינך מכירה אותי. אינך מעריכה כראוי את עקביותי ועקשנותי. אם אני חושב פעם על דבר ומקבל החלטה - איני זז ממנה בשום אופן, אלא אם כן מחשבתי משתנה.

אני אמרתי לך עוד לפני כמה שבועות שאני רוצה כי תדברי בהזדמנות זו [של בואך ללונדון]. את הסכמת. את לא דיברת על שום ״לחץ״ ועוד שטויות כאלו, שבושה פשוט לדבר עליהן. על זה עוד להלן. לפני שבוע כתבתי לך שאם תבואי באותה שבת - שעברה - תדעי כי תצטרכי לבוא גם בזו שלאחריה. וכשליוויתיך בפעם האחרונה - אמרתי כי אחכה לך בשבת זו. ואחרי כל אלה - ״שחרר אותי״.

אין אני בא לשעבד אותך ואין אני בא לשחרר אותך. אך אני רוצה לעורר בך את רגש החובה והאחריות, ולדבר עליו. אם הוא ישחרר אותך אחרי דברי - אל תבואי, ואני לא אומר לך דבר. אך את תרדי אז בעיני - את זאת אני אומר לך.

הימים שחיית איתי באנגליה - איתי, ובאנגליה - הכריחו אותך להעביר תחת שבט הביקורת הרבה מושגים ומסורות שהיו מקובלים ומושרשים אצלך. לא כולם עמדו במבחן - מוכרחה היית להיווכח ולהודות כי רבים מהם מוטעים ומופרכים בהחלט, ואחדים מהם - פשוט איוולת ובושה להחזיק בהם.

בין יתר הדברים נוכחת, כי חובה מוסרית היא המוטלת על אנשינו בהימצאם בחו״ל - להודיע ברבים את אשר הם יודעים ואשר טוב כי אחרים ידעוהו. ומילוי חובה זו הוא צורך כל כך נמרץ עד כי נימוקים כבושה, חוסר מצב רוח או השראה וכו׳ - בטלים ומבוטלים. מאליהם.[3]

ועתה - אחת משתי אלה, או יותר נכון משלוש אלה: או שכל ״העבודה״ הזאת היא הבל הבלים - אזי לא אני ולא צבי ולא איש אחר מחבריך אינם צריכים לבלבל את מוחם ולבזבז עליה את זמנם ומרצם; או שזוהי עבודה נחוצה, כי אז אַת ככולנו חייבת לשאת בעולה במידת יכולתך. היכולת, ולא מצב הרוח - אשר את קוראת לו לחץ והכרח הדיבור - היא קנה המידה כאן, ובמקרה זה היא תלויה רק ברצון, או שתאמרי לי כי בתור אדם העומד מן הצד מוצאת את כי הדברים שאנו עושים פה הם נחוצים ומועילים, אלא שלך אין הדבר נוגע, ואת מתייחסת אליהם ואלינו, בתור העוסקים בהם, באדישות גמורה.

מובן, שלבוא לשם זה מרדינג זהו קורבן. אך האם הרבה קורבנות הקרבת לטובת עניין ציבורי? - אמרתי לך את אשר היה עם לבי לומר לך.

 

מ.

 

הערות



[1] מכתב זה, שנתגלה בשלב מאוחר, ממוקם פה בשל אילוצים טכניים אף כי נכתב בתקופת לימודי מ״ש, שהסתיימו ב-20 ביוני 1924. מן המכתב עולה שהתקיימה תכתובת בין משה וצפורה בתקופת לימודיה ברדינג. תכתובת זו לא שרדה למעט המכתב הנוכחי.

[2] נראה כי במכתב זה ביקש מ"ש מצפורה להרצות באנגלית על נושא ארץ-ישראלי לפני ציבור יהודי בלונדון.

[3] על תחושת השליחות שפיעמה במ"ש מלמד הקטע הבא מזיכרונות דויד זכאי:

ערב צאתו של משה לאנגליה ללימודיו (1920) נאספו בדירתנו בתל אביב ידידים מחבורת ה"קונטרס" - זכורים לי מבין הרבים ברל כצנלסון, יצחק יציב, מרדכי שניר. באה גם האם וייבדל לחיים האח יהודה. דירה עלובה. תקרובת דלה בנוסח הימים ההם, אך הייתה חמימות טובה, משפחתית, היה אור רב. לא "נאמו". הושר הרבה כרגיל אז, והדברים המעטים שנאמרו כוונו לשליחות שיש ביציאתו של משה לחוץ לארץ. כל השנים זכורים לי דברים שאמר משה: מברך אני עצמי, ואתם ודאי מצטרפים עמי, כי אשיב לארץ-ישראל גזילת השנים שאיעדר ממנה בכפל כפליים ("קווים אחדים לדמותו", "דבר" 6/8/1965).

 

העתקת קישור