א-ן,  יום ב',  2.9.1946

פואה, חמדת לבי -

מכתבך ה"מיוחד" - יקר מכל יקר: חם ואיתן! לז"ש המיסכן "סוּכְרה"[1] מיוחדת לדאוג להשכלתך, אך חזקה עליו שיוסיף שאת בעול זה. ממנו תשמעי איך הרחקתי בימים האחרונים עד קצה הגבול ויצאתי דופן לגמרי.[2]

אני חושש שקיפחתי את עתידי בעיני רבים. אך מה אעשה, ולאחר שהתלבטתי בייסורים נוראים בין כותלי לבי הגעתי למחצב עמוק וממנו העליתי מה שהעליתי. ודאי, הייתי פָּרוש ממרכזי השיקול וההתנגשות הפנימית ויצא שדרכתי בשביל בודד ומתרחק. אולי הייתי צריך להביא יותר בחשבון את העובדות שכבר נוצרו, ושאין לשנותן מבחינת החלטות שנתקבלו ועמדות שנקבעו ונתפרסמו,[3] ולקיתי בזה שהמשכתי את הקו שלי מתוך חופש מחשבה פנימי. ואני חרד עכשיו מאוד שמא גרמתי לאיזה סבך מיותר, כי עכשיו רגע כזה שאחדוּת, גם אם יסודה במישגה לדעת מישהו, צריכה להיות יותר חשובה לאותו מישהו מהדרך הנכונה בעיניו. ואחרי הכל - עוד חזון למועד. ואחרי ככלות הכל - אולי היה חוש יותר בריא לעומדים במערכה ממש מלשבוי במרחקים (נפשיים), כי זוהי השעה להתעקש.

כיתבי לי כל תגובה שתקלטי.

ברני וגרינ' מתהלכים בהרגשה, כי "אותנו שכחו", "דחקו אותנו הצידה" וכו'.

שכחתי להוסיף כי פני לגמרי כשורה והכל חלף-עבר,. נראה שהייתה עקיצה עם תגובה חריפה מאוד בפנים. חוששני שהתצלום ב"הארץ" מציג את לחיי הנפוחה לראווה.

מה תאמרי להשתפכות של הווארט הקטן ב"דבר"?[4] איזו איוולת לתת מאמר כזה - מלונדון! מה טעם יש בכתיבתו לעיתון עברי על נושאים כאלה. ינסה לדחוק חומר כזה לעיתונות האנגלית! והקוראים חושבים שזה איזה אנגלי חשוב כותב, הן הוא פקיד שלנו עכשיו! תבקשי את אריה שיעיר לעיתון.

מ.