מוצאי שבת,  [1]31.8.1946

מויסיצ'יק אהובי, משוררי שלי,

 

במה אענה למכתבך הנפלא, לברכתך העצובה? מי יתנני ראשך בידי ואכסנו נשיקותי וארטיבנו דמעותי. יהא בעיניך כאילו כתבתי פתק זה בדם לבי.

אני מוכנה, יקירי, אני מחכה ואחכה לך.

אני איתך אל תדאג. אל תצטדק לפני. אותי לא הכשלת. ייתכן שאני סייעתי לכישלונך בזה שלא הבינותי כי יש לעמוד על המשמר יותר. בטחנו בצידקת דרכנו וביושר כוונתנו. לא חיכינו לחוסר הבנה ורשעות מאלה שרצינו לראות בהם ידידים. יחד הננו רתומים לאותה העגלה הצולעת של המלחמה לעצמאותנו ונתמוך איש ברעהו כל כמה שכוחותינו יספיקו. ואני מאמינה שסופנו לנצח. הייתי מוכנה להפתעות שונות, אך לא לאבסורדים, ואבסורד גדול מזה שאתה עצור לא יכול היה לעלות על דעתי.

אני אוהבת אותך ולבי יוצא אליך. אני מאמינה בכוחות נפשך ובטוהר לבך. הזוכר אתה איך היית מדבר אל המעפילים בעתלית שישמרו על כוחותיהם וסוף שיחרורם לבוא. הנה עכשיו אתה במצב דומה לשלהם - לכן שמור על כוחותיך ועל עצביך וסוף הניצחון לבוא.

תודות לך בעד החגורה ולדוד בעד הנשיקה וההצעה לכחד שנים, בשעת דחק אשתמש בה.

שלך תמיד בנשיקה,

  

                                                                                                                       מוצאי שבת,  31.8.1946

משה יקירי,

 

אחרי הארוחה הלכו הילדים לחבריהם ואני נשארתי לבדי. עוד לפני כן התקשרתי עם זאב והוא בא לאחר שהילדים הלכו וקרא לפני את מכתבך הארוך על הסיבוכים שאתה נתון בהם.[2] לבי לך! לו יכולתי לפחות להיות איתך!

צילצלתי לאברהם ק' כי חשבתי שהוא ביקר אצלכם היום. והנה ממנו שמעתי לראשונה על בוא אחי. עכשיו אני מתחילה להבין ולהאמין שהעניינים מסתבכים באמת וכי צפויה לך ישיבה ממושכת. חזק, משה, חזק ואמץ, וזכור שבכל אני איתך. כמה ימים התהלכתי בהתרגשות שמא באמת יחול מפנה שיאפשר שיחרור, אך נראה שנגזר אחרת. רק אל ייפול רוחך ושמור על בריאותך. מה עם הנפוח בפניך? העבר? היה שלום נשיקות חמות לך.

ושוב חזק.

 

צ.

 

שכחתי לספר לך, שהעיתונאי ההוא שאל אם יש לך חוש הומור, ואם אתה הכרת את [אליעזר] בן-יהודה.