240. אל: יהודה שרתוק, עין-חרוד - לונדון, 8/2/1924
שם הספר  ימי לונדון ג'
שם הפרק  240. אל: יהודה שרתוק, עין-חרוד - לונדון, 8/2/1924

 

240

אל: יהודה שרתוק, עין-חרוד

לונדון, 8/2/1924

יהודה אחי,

 

אני מאמין, כי את מכתביך הארוכים והגדושים אלי אתה כותב לא רק מפני שרוחך מציקתך להביע את הנצבר בלב, כי אם גם מתוך רצון שבהכרה לשמור עלי מסכנת התלישות.[1] אחריות זו בעדי, שבעולה אתה נושא זה שנים ואשר לשמה אתה מקריב מעתות השינה והמנוחה המקופחות גם בלא כך - נוטעת בלבי אליך רגש אשר לא יובע במילים, ואף כי בכתב.

איני זוכר אם כתבתי לך זאת פעם - אך תמיד, למקרא מכתביך, עולה על לבי המחשבה, כי מי יודע אם יש בדורנו עוד תנועה אחת, אשר בזכותה יקבל אח מאחיו מכתבים כאלה. התהום העמוקה בין עוצמת המחשבה, הרגש, והייסורים המושקעים ביצירתנו בארץ, דלת המספר וזעומת המידה, ובין השטחיות, הקלות והאדישות השפוכות על פני רחבי העולם, אדיר המפעל ועצום המספרים - ניגוד זה נחרת ביתר חריפות בהכרתי עם כל מכתב ממכתביך, כמו עם כל רשימה יחידת סגולה בקונטרס, עם הד כל ״מעמד״ גדול בחיינו שם.

שאלת העבודה בספרייה ובעין חרוד,[2] וכן שאלת העבודה בכלל והנגינה[3] - אשר איזמל שתיהן חתך בבשרך - דיין לפלץ מוחו של אדם רצין היחס לחיים. בנוגע לראשונה, הרי מהבחינה הציבורית אין כל הצדקה להסתלקותך. אך בריב זה שבין חובך לציבור והרוח שבאנוש - פסקת לטובת האחרון, ואיני רוצה להרהר אחרי פסק אחרון זה. כנגד זה מופיע גורם אישי זה כנושא החובה הציבורית לגבי הדבר שהינו אישי יותר ממנו - הנגינה. וכאן פסקת לטובת החובה הציבורית. הרי שלכאורה הלכת בשביל הזהב. אך הן יכול היית לבחור בשתי הקצוות גם יחד - הספרייה והנגינה - ונמצאת נותן לציבור את אשר לציבור ולך את אשר לך, והכל היה בא בשלום. אלא שזוהי הדרך הקלה, וכנראה אנשים כמוך בדורנו מואסים בדרכים קלות. את העיונים האלה אל תחשוב לי לעוון, כי בעומדי מרחוק ובקולטי תמיד רק סיכומי מאורעות והכללים העולים מפרשות של חבלי החלטה - איני יכול שלא לשקוע בהסתכלות ובחישוב חשבונות הנפש והעולם.

אני רוצה לבקשך כעת שתי בקשות, אחת גדולה ואחת קטנה.

הבקשה הגדולה היא, כי תכתוב לי, מעתה אולי ביתר תדירות, ולו גם ביתר קיצור, הן אם רק לא יכניסוך באיזה עול ציבורי במקום העבודה - ואני מקווה כי לפחות בחודשים הראשונים תישמר מזה - יהיה לך עתה קצת פנאי ותוכל לכתוב לאו דווקא באשמורת השלישית.

והבקשה הקטנה - הנה אתה שואל אם קראתי את החוברת החמודה ״מחיינו״.[4] ובכן - באורח פלא קראתיה, כי נזדמנה לידי בימים שהייתי עם אנשינו בוועידה ובקונגרס. אך לא קראתי, למשל, את החוברת הרצינית שהוציא הגדוד[5] ללמד זכות על עמדתו[6] - שמעתי שהיה גם דבר כזה. ובמשך הימים הארוכים שאני נמצא כאן - יצאו בארץ הרבה חוברות וגיליונות שלא בגושפנקא של שלטון ההסתדרות - ויש גם שבגושפנקא, אבל לא של הוועד הפועל או איזה מוסד אחר מן הלווייתנים - כי אם של אחד מדגי הרקק - מאלה כמעט שלא ראיתי דבר. ופעמים רבות רציתי לבקשך, כי תשמור לשלוח לי כל דבר דפוס הגדל על פני שדה תנועת העבודה - חוץ מההוצאות הקבועות. אולי עכשיו, למרות היותך רחוק מיפו, יקל עליך הדבר, כי תהיה יותר פנוי.

 

ועתה לעתידותינו. קודם כל בנוגע לאימא.[7] ברור לי, כי עם בואי לארץ יבוא התיקון שאיחר זה שנים. לע״ע מוכרח הכל להישאר כשהיה, כי - ״אוזלת יד״. יכול מאוד להיות, כי בשנה הראשונה לשובנו לא נחיה - צפורה ואני - במקום אחד. היא תלך בוודאי לאיזה מקום עבודה ואני נדון לחיי כרך. הרי שאפשר מאוד שאי-נורמליות מצד אחד תביא לידי נורמליות מצד שני. אני אשב עם אימא ופרנסת המשק [של הבית] תהיה עלי. זוהי לע״ע השערה, אך קרובה היא מאוד להתגשמות.

אתה כותב, שהדוד [וולודיה] אמר: ״אין אנו מרוויחים את אשר אנו מוציאים״ - הוא כיוון כמובן לכולנו, לשתי המשפחות, או שלוש המשפחות, לא כן? אגב הדברים האלה, שמא תכתוב לי - עד כמה שנהירים לך הדברים - מה מצב העסקים שם ומה טיבם.

חשבון כספיך ששלחת לי הוא אפוס של עלילות גבורה. כנגד החשבון הזה רוצה גם אני לגלות לפניך את צפונותי. כיום הזה חייב אני לאנשים שונים כ-80 לי״ש (מזה 15 לי״ש לאימא, ז״א לך, 15 לי״ש לדוד הכהן). אין זה הכל. כשהייתי בברלין מצאתי את אליהו מתלבט בשאלת הוצאות הנסיעה [לא״י] לעדה ולשלומית[8] ואת דב ורבקה כורעים תחת משא החובות ומטכסים עצה ואין - במה תיסע רבקה לווינה להיבחן. החלטתי החלטה ומבלי דבר עם איש הלכתי אל רוטנברג, ששכב אז בברלין בבית חולים לאחר ניתוח, ולוויתי ממנו 50 לי״ש לשישה חודשים. הכסף נתחלק שווה בשווה בין אליהו ודב. יום הפירעון חל בראשון למרץ, בעוד שלושה שבועות. והנה אליהו כבר שילם לי 12 לי״ש - הוא סידר שממשכורתו אשר מקבל הוא מ״החלוץ״ ינכו פה, בלונדון, 4 לי״ש מדי חודש וימסרו לי, הרי שאם גם לא יצטרף סכום של 25 לי״ש עד א׳ מרץ, מכל מקום הדבר בטוח. לא כן דב. אין לו תקווה להמציא את הכסף המגיע ממנו, לא רק למועד הדרוש, כ״א אולי בכלל. איני יודע אם מכיר אתה את האיש ואת דרכיו הזרות - לעולם לא יאמר לך דברים ברורים - אך העובדות ברורות: הם מוציאים יותר משהוא משתכר, וכיוון שחייבים הם כבר לא מעט, הרי זה מעשה במערכה, תודה לאל רק אריתמטית - בייחוד עכשיו עם המתרחש לבוא. וכיוון שבכבודי הדבר כי החוב לרוט. ישולם במועדו יום ליום - וכיוון שראיתי את הנולד ובאיצטגנינות שלי חזיתי כי דב הוא משענת קנה רצוץ - לא לגנאי אלא לגילוי האמת נאמר הדבר - הקדמתי רפואה למכה ולקחתי דברים עם אדם גדול אחר המתכבד בידידותי - ד״ר רופין - והסכמתי עמו, שבכל עת ובכל שעה, ובכל אתר שינחת בו, אם אבקש ממנו הלוואה - ימציא לי מייד את הכסף עד 30 לי״ש. וכך היה. וכבר קיבלתי ממנו מאמריקה 30 לי״ש, והכסף מונח כאבן שאין לה הופכין בבנק (חשבון לי בו) עד בו יום השילומים. בינתיים נוצר חוב ישר של דב לי בסך 6 לי״ש, הדבר בא במקרה, אך אני כתבתי לרבקה שאוכל להתקיים לע״ע בלי הכסף הזה. הרי שתבין, כי למעשה גדל חובי ב-30 לי״ש לכה״פ, והריהו עובר את גבול המאה. לרופין עלי לשלם במשך החורף הבא, ואף שַלם אשַלם.

 

אבל גם זה אינו הכל. עוד יבוא ההמשך, והוא העיקר. באמצע חודש יוני חלות הבחינות שלי, בחינות הגמר, עניין רציני וקשה מאוד. להיכון לבחינות הרי זה ללמוד, והתורה כולה קב ונקי, הרי שהעבודה כולה שכר ושמץ הפסד אין בה. ואולם מצבי מסוכן, כמעט אנוש, כי איחרתי, שאוֹל איחרתי, להתחיל במלאכה. רק ארבעה חודשים צנומים מפרידים ביני ובין הבחינה - כפשׂע. מדוע איחרתי - פרשה ארוכה ומדאיבה. את הקיץ בזבזתי לחו״ל, קיץ יקר, קיץ זהב - הלך כולו לאיבוד. שאריתו שביליתי בלונדון עלתה כליל באש - על מזבח המשרד לעבו״צ ויתר פורענויות. היה פה דב. היה פה אליהו. אח״כ היה זלמן. אח״כ באו הבחירות. תוך כדי אלה - תחייה בפועלי-ציון, ייסוד כל מיני אגודות, הרצאות, נאומים, אסיפות, מו״מ, עריכת כל מיני מכתבים - מי ימנה.

ולכן, כשנתתי אל לבי להתבונן סביבי ולדעת מה איתי, ראיתי כי אם אין אני נפנה מכל עבודותי החיצוניות ונוקט את הכלל של ״חילך לאורייתא״,[9] רעה וחרפה נגד פני, כלה ונחרצה עלי לנפול חלל על במתי הבחינה.[10] כשהספינה טובעת נוטלים ומשליכים הימה כל דבר מיותר. ואף אני - עמדתי והתפטרתי מעבודתי בהסתדרות הציונית והסתלקתי ממעט השיעורים הפרטיים שהיו לי, ולא נותרה לי מכל פרנסותי בלתי אם עבודת שיעורי הערב - פעמיים בשבוע. פירושו של דבר - כי בידי פרצתי פרץ בחומת התקציב שלי, ועתה מרובה הפרוץ על העומד.

נמצא שצריך אני ללוות כסף כדי לחיות, פשוטו כמשמעו, עד יעבור זעם. ואני חושב ללוות בימים אלה בערך... אל תיבהל... 75 לי״ש. החשבון הוא פשוט - מנעתי מעצמי בערך 15 לי״ש לחודש, הכפל בחמישה חודשים ומצאת. לחבר את שני הסכומים או השלושה, אני מניח לך. בעצמי עוד לא עשיתי זאת מפחד.

אומנם, צריך אני להוסיף כי יש לי עוד תקווה, רופפת מאוד, לקבל עבודה הדורשת מעט זמן ואשר שכרה הוא עצום - אך קרוב מאוד לוודאי שאעלה חרס בעניין זה, וע״כ אין כדאי להביא זאת בחשבון. ואולם כמעט ברור, כי לעתיד לבוא אוכל לקבל עבודה זו. המילים ״לעתיד לבוא״ מחרידות, לא כן? בייחוד אחרי הפרשה שכתבת בלהט כזה על אסון הריחוק והתלישות. אך הסכת ושמע. שום אדם בר דעת ובעל אחריות לא ייסע לארץ כשקופת שרצים כזו של חובות כרוכה לו מאחוריו. לזה תסכים. אני מוכרח לבוא לארץ נקי מחובות. אדיר חלומותי הוא - לבוא עם כסף, לפחות עשרות אחדות. אבל נניח את החלומות. העיקר - לפרוע את החובות בטרם אשוב.

כאן מקום לברר לך את עניין קה״י.[11] כל העניין הוא בטל ומבוטל. אך האוויר שכולנו נושמים אותו הריהו רְווֵה עצבנות במידה כזו, עד כי לא ייתפש האיש על כל מיני מחשבות זרות ומשונות שתעלינה על דעתו בשעת מועקה.

פה, בלונדון, מעיקה בייחוד הכרת אפיסות כוחותינו לגבי התעודה של המצאת כספים לארץ. ויש רגעים, כשאני משרה את עצמי ומתעמק בהכרת חולשתנו זו - נדמה לי, כי זה עתה העיקר, ומהכרה זו להחלטה לקיים את הדבר - רק צעד אחד. האסון הוא כי ברגע כזה של מחשבה קדחתנית, חולנית והחלטות פזיזות לא שקולות, אשר לידתן ומותן במצב רוח חולף, ברגע זה יש שמזדמן לי לכתוב מכתב לאיש קרוב, והמכתב נרצף מהרהורי לבך בשעת הכתיבה. ובכן - כמדומני שמיום כותבי את המכתב ההוא לא שבה התוכנית של עבודה לקה״י להטרידני, ואל נדון יותר בעניין זה.

אני שב לצורך לפרוע את החובות בעודי פה. שמא תמצא לומר, כי גם בארץ אפשר לעשות את הדבר? והראיה, תאמר, שבידך עלה לפרוע חובות גדולים מהשכר הדל שהשתכרת? ובכך אין הדברים דומים. מהחשבון שלך עולה, כי לצורכי פרנסת יום-יום הוצאת במשך 31 חודש רק 50 לי״ש, בערך 160 ג״מ לחודש, עצם התוכנית שלי, ליצור משק אחד עם אימא - אולי גם עם גאולה - ולשאת בהוצאותיו לבדי (אולי רק בלי הוצאות דירה) - שוללת כל אפשרות של חיסכון לשם תשלום חובות. משכורתי - באיזה עניין שאעסוק - תהיה הסתדרותית, ו״לרווחים״ מן הצד כמעט שאין תקווה. לא יהיה זמן לכך. אני בא אל המסקנה המובנת לך כבר. אנחנו נישאר פה עד אם שילמנו את חובותינו.

שכחתי לברר לך עוד פרט. אני רוצה שתדע, כי מאז הלכה צפורה לרדינג, מקבלים אנו, או מקבלת היא, מהוריה 5 לי״ש לחודש. הם שולחים את השיעורים בדיוק, בראש כל חודש. רק נערה כצפורה יכולה להתחכם ולחיות באנגליה ב-5 לי״ש לחודש - היא הוכיחה כי הדבר אפשרי. היא מוציאה לדירה, לאוכל ולהוצאות זעירות לא יותר מסכום זה. אך לא על אלה בלבד היא חיה. שכר הלימוד לבדו עולה עוד כהנה - ז״א עוד כ-5 לי״ש לחודש! ואֵי הוצאות נסיעה העירה מדי פעם לפעם, וההוצאות בעיר, וענייני ׳׳כסוּת׳׳ וכל מיני? - את כל אלה נותן אני.

ובכן - עתידנו בערך הוא כזה: ביוני אני נפטר מבחינותי. חודשי הקיץ יהיו קשים מאוד במובן החומרי. יש רגליים לשער, כי לא אשוב לעבוד בהסתדרות הצ'. עכ״פ לא תתחדש העבודה בקיץ, עת בטלה מצד אחד והוועידה השנתית - מן השני. שיעורים פרטיים אף הם דוללים בקיץ. כנגד זה תבוא העלייה עם ראשית הסתיו. צפורה תשוב אז ללונדון, הוצאות המשק תרדנה עד לחצי (סכום הוצאות שנינו עכשיו), ושנינו נירתם בעגלת ההשתכרות. אני יכול להגביה את סכום השתכרותי כמעט בלי גבול, ואני חושב שנוכל לשלם כ-20 לי״ש לחודש. אני פשוט פוחד לחשב ולמצוא מתי אוכל לפי זה לשוב לארץ. אולי יקרה איזה נס במשך הזמן. זהו המצב, ואני מבקשך להבין שכך מוכרח הדבר להיות. אדרבה, הורה על מוצא אחר.

על דבריך שכבר הזכרתי לעיל - על השנים העוברות וכו׳ - על אלה איני רוצה להרחיב את הדיבור. אי-אפשר לעולם ואי-אפשר לאדם בלי רע הכרחי.

 

בערך אמרתי כל מה שרציתי לומר לך הפעם. נשאר רק פרק אחד, יחיד ומיוחד. והפרק הזה - שמו גאולה. אתה יודע - אפשר שאתה יודע - כי במשך שלוש השנים הארוכות האלו קיבלתי ממנה גלויה אחת. גלויה, ואחת. מן העובדה הזאת תוצאות לשני דברים, וכנגד שני הדברים - שתי בקשות לי אליך.

ראשית - אין לי מושג ממנה כיום הזה. פשוטו כמשמעו. אין אני יודע אם היא חושבת, אני בטוח כי כן, אך אינני יודע, ומה היא חושבת. מאז חדלה אימא לכתוב בפרוטרוט - כנראה חייב אני תודה לזה לחברה דקלה - אינני יודע בדיוק גם מה היא עושה. תוכניותיה לעתיד - שוב, אם יש תוכניות ומַהֵןֵ - ספר חתום. והיא עצמה, כולה, בתור סכום כל אותם הדברים שבני האדם נוהגים לכנות בשם אישיות - גן נעול. זאת ראשית.

והשנית - הדבר הזה גורם לי כאב, כאב נוסס, ממושך. יש בלבי נקודה שכולה מכאוב - גאולה. אי אפשר לאדם בלי פצעים בלב, ובמשך השנים האחרונות נגוע הייתי לא פעם. אך פצע מגליד והולך, ופצע בא ואף הוא מגליד. רק אחד בעינו עומד - גאולה. האם האשָם רק בה או שגם אני אשם? האין לה צורך בי, או שחבלי הביטוי גוברים וחונקים את הביטוי, וההזנחה שארכה שנים יצרה קרום קשה וקרוש, קרום ההולך ומתקשה ונקרש ואין בכוח המבוע המפכה במעמקים לפרוץ ולהבקיע דרכו? או שיש בלבה טינה עלי - טינה מאהבה, אולי אינה מרוצה ממני? אני זוכר מכתבים אחדים שכתבתי לה, מכתבים לך ולה, ומכתבים לה לחוד - ואין תשובה. כמה הזדמנויות היו - היה שכתבתי לה על איזו צעירות שנסעו לארץ, לכאורה תבעו המכתבים תשובה, הבעת יחס - כלום. שלחתי לה איזה דברים - פעם שלחתי גרב - ואימא, אימא האנושית שלנו, כתבה והודתה ואמרה שגאולה לבשה מייד את הגרב ושהגרב התאימה - הן מעניין היה לדעת אם התאימה הגרב, עסק די יקר, ומגאולה אין מילה. הדברים עוברים כל גבול של יחסי אנוש, הם עברו זה כבר את כל הגבולים.

ובכן, מה אני שואל ממך.

ראשית - כתוב לי, ואל תחסוך מילים, על גאולה. כתוב כל מה שיש לך לאמר עליה.

ושנית - כתוב, בגילוי לב, את דעתך - מדוע אינה כותבת לי.

אני רציתי זה כבר לכתוב לה מכתב אחד שיהא מוכרח לזעזע אותה. לא קשות, חלילה. אך תמיד עצרני הפחד, המורא ממש, מה יהיה אם גם עליו לא תענה - הן אז יכבה שביב התקווה הראשון. אני יודע, כי עלבון קשה, על לא עוול, אינו נשכח מלבי הרבה הרבה שנים. וכי אם יקרה כדבר הזה - ייתן אותותיו בפגישתנו, ועל זה איני רוצה גם לחשוב. על כן כתוב לי אם כדאי שאנסה לדבר איתה, או מוטב להתפשר עם המצב הזה, מצב אשר מלבד הצער והכאב שהוא גורם אין בו פשוט כל טעם ושחר, ובלבד שלא להרע עוד יותר.

ואותך עלי להעציב - דע לך, כי במשך ארבעת החודשים הקרובים, אם אכתוב אליך - הרי רק קצרות וחטופות. תבין ותסלח. המכתב הזה פירושו 2 וחצי שעות. ואתה אינך יודע מהן בשבילי בימים אלה 2 וחצי שעות.

אל תשלח את מכתבי זה הביתה. אם תראה את עדה - תראה לה.

שלום לך, ילד יקר ואהוב שלי,

 

משה

 

 

הערות



[1] מכתב יהודה, שעליו משיב מ"ש, לא אותר.

[2] יהודה עזב ב-1922 את בית המשפחה ויצא לעבודה. תחילה במושבה כנרת ואח"כ בעין טבעון (כפר יחזקאל) ובעין חרוד.

[3] יהודה ניגן בכינור מנעוריו. ר׳ צור, עמ׳ 15, 36, 37.

[4] עיתון גדוד העבודה.

[5] הוצאה מיוחדת של "מחיינו" (גיליון מ׳, 11/6/1923). בגיליון זה הובא תזכיר הגדוד למזכירות הוה"פ של הסת׳ העובדים, ובו תלונה על יחסה המתנכל של ההסת׳ לגדוד.

[6] בגדוד העבודה, שפעל כקומונה של פלוגות העבודה שנמנו עמו ופעלו במקומות שונים בארץ, התחולל קרע כאשר חלק חברי פלוגת עין חרוד ובראשם י׳ טבנקין וש׳ לביא, התנגדו לשימוש שעשה הגדוד בכספים שהכניסה עין חרוד לקופה המשותפת ודרשו הפרדת קופת המשק מקופת הגדוד. קרע זה הסתיים בפילוג - חסידי הגדוד שבעין חרוד (שני שלישים) פרשו והצטרפו לפלוגת הגדוד שבתל יוסף.

[7] התעוררה שאלה מי יישא בפרנסת המשפחה בצאת יהודה לעבודה בעין חרוד.

[8] שלומית אשל, אחות א"ג (ר׳ עליה יל"ב, עמ׳ 111), עשתה כשנתיים בברלין יחד עם יהושע אשל בעלה. אחרי מאורעות 1921 החליט "הקיבוץ", גוף מחתרתי בתוך "ההגנה" שהקים "השומר" אחרי התפרקותו, לשגר לברלין את חבריו ירחמיאל לוקַצֶַ׳ר ובנימין ביכמן, ואת יהושע אשל שהיה מקורב ל"קיבוץ", ללמוד שם באקדמיה צבאית. השלושה לא התקבלו לאקדמיה בשל היותם אזרחים זרים, אך כמה ממדריכיה הסכימו ללמדם כקבוצה מיוחדת. בתוך כך למד י׳ אשל בבית ספר לאמנות (עדות נמרוד אשל, 2006, ור׳ גם סת"ה ב-1, עמ׳ 231-230).

[9] בבא מציעא פד.

[10] לפי "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים", שמואל ב, א 19.

[11] עבודה בתפקיד מלא במסגרת קרן היסוד בבריטניה.

 

העתקת קישור