238
אל: רבקה הוז, ברלין
לונדון יום
הולדתך, 13/12/1923
רבצ'קה יקרה,
איתך קרה לי הפעם
עניין רע מאוד. זמן כה רב עבר אשר לא כתבתי לך - נקפני לבי ולא כתבתי, כאב לבי ולא
כתבתי, עד שארכו הימים והייתי כמעט בטוח שחזרת כבר לברלין.[1] ובהיות שגם לדב חייב
אני מכתב - לא עפ"י דין: גם הוא אינו כותב לי - כ"א סתם, עפ"י
יושר, הרי שנצטרפו שני החובות לחשבון אחד לוחץ ומדכא. והנה הבוקר פקדני דב בפקודה
תלגרפית לשלוח לך 6 פונטים. זאת אני עושה, ואגב מילוי פקודה
זו - זכיתי והגעתי סוף סוף לכתיבת מכתבי אליך.
יקרה ואהובה שלי,
קשה לי השנה הזאת, קשה מאוד - עוד לא הייתה לי שנה כמוה בחו"ל. את כולה
מקדירה עננה גדולה וכבדה: זוהי שנתי האחרונה כאן, כך לפחות אני מקווה, ובסופה
הבחינות, ואלו תובעות הרבה לימוד ושפע קריאה, ממש כך ולא לשם מליצה, אוּן ווּ נֵעמְט
מֵען [יידיש: מאין לקחת] את הזמן והפנאי!?
מראשית השנה עד
עכשיו לא הונח לי מאורחים חביבים ויקרים - ואולם זמני נופץ לרסיסים ואף אני לא
ריחמתיו. והקיץ היקר שעבר לבלי שוב ואשר בזבזתיו בזבוז גמור - שערורייה ממש. הנה
רק היום נוסע סוף סוף זלמן, אשר בא לשלושה ימים ויתמהמה יותר משלושה שבועות - עלי
ועל צווארי. את הבחינות הקדימו השנה מאוקטובר הבא ליוני זה, ז"א שללו מאיתנו
את חודשי הקיץ. זאת ידעתי - הנבל, ידעתי עוד בקיץ שעבר, וידעתי כי אסור לי לנסוע
לקיץ מאנגליה, ואעפי"כ לא עמדה בי הרוח להישאר. אך את הנעשה אין להשיב. והנה
דווקא השנה נסעה צפורה לרדינג. אילו ולוּ, אילו היה לנו שכל להינשא שנה אחת קודם,
ואילו הייתה צפורה הולכת לרדינג בשנה שעברה, והשנה הייתה איתי, והייתה משתכרת -
הכל היה אחרת. ועתה עלי להשתכר כקודם (מהבית שולחים לצפורה 5 פונט לחודש, ולה
נחוץ לכה"פ עוד כסכום הזה) ועוד לחיות ברווקות, הקָשה עלי לבלי נשוא. אני גר
עוד בבית הסוקולובים - זוהי כמובן קוּלה גדולה במובן הכספי, אך במובן ניחות החיים
- חומרה מאין כמוה. לכל צריך לדאוג, לאוכל, להסקה, לכביסה לשירות, לצורכי משק הבית
וכו' וכו'. איתי אולשן - אך אנחנו שונים מאוד ומה שלא אכפת לו - הוא ליטווַק[2] ממאיר - אכפת מאוד
לי, ואת תביני.
מחשבה אחת מעסיקה
אותי עכשיו - עם ראשית חודש מרץ להשתחרר מרוב עבודות הפרנסה שלי, ללוות כסף ולשבת
אל הלימודים. זאת אפשר יהיה
להוציא לפועל, אך זה יכריח אותי להישאר באנגליה עוד לחודשים רבים אחרי הגמר. כי גם
עכשיו עומד "החוב הלאומי" שלי בקירוב בסכום של 80 פונט (עד היום הן לא
שילמתי 9 פונט לטישלר!) הרי
שבסוף שנת הלימודים יעלה עד 130 בערך, עם חוב כזה לא אסע לא"י.
כיוון שהעליתי את
הנושא המר הזה איני יכול שלא לנגוע במצבכם אתם. עסקיו של דב היו חידה מאז ומעולם וַיהיו
לחידה. האומנם יש תקציב ממש לא"י האובדת? ומה החובות? מה תעשו לפולק[3] ביום שידובר בכם?[4] כמדומני שהיום הזה
הריהו כבר מאחורי כותלנו. ובמרץ חל התשלום לרוטנברג.
רבצ'קה, למרות כל
זאת, אני רוצה שתבטיחי לי, כי אם בשובך לברלין תרגישי את עצמך עייפה ורפויה, ואם
תרצי להיות בלונדון, ואם תתברר שאלת הסוקולובים - סברה שעוד חודשים רבים נשב בביתם
- אזי שתבואי אלינו לימי החופש מחצי דצמבר עד חצי ינואר. צפורה תהיה בלונדון,
ואנחנו נאכילך ונשקך מכל טוב הארץ. ובכלל, את מוכרחה לראות פעם את לונדון,
ודב בוודאי שירצה כי את תהיי פה. ביקורו של דב פה היה מוצלח דווקא, הוא
ראה לא מעט, וראה בהצלחה, עלי נחה קצת הרוח וידעתי מה ואיך להראות.
רבצ'קה, יקרה, אל
תכעסי עלי וכיתבי לי תכף. לא רק לשם אישור קבלת הכסף - כי אם כיתבי בכלל. איך
הבחינות? אני מתאר לעצמי, כי עבר כבר הכל ואינך מחכה אלא לכסף.
צפורה איש גמור -
חיה בצמצום, וכשהיא מבקשת כסף לעולם אינה מבקשת יותר מעשרה שילינג. את יודעת את
דרכיה ואת סגנון חייה בתקופות ידועות. אני אסע אליה אולי ביום הראשון - היינו
מחרתיים. בעוד שבועיים תבוא ללונדון לחודש תמים ואז ירווח לי קצת, וגם אוכל ללמוד.[5] אני כ"כ צמא
עכשיו לקריאה - ואין כמעט אפשרות.
לבית אני כותב
תכופות. גב' מאירוב כתבה
שכבר עברנו לבית החדש,[6] היא הייתה שם - "דאס
הויז איזט פראֶכטיג איינגעריכטעט מיט אללען נאֶטיגען בעקוועמליכקייטען, עס מאכט
דעם איינדרוק פון אזעהר שאֶנעם אסאבניאק", [יידיש: הבית מפואר ומצויד היטב
בכל הנוחות הדרושה ועושה רושם של וילה יפה מאוד]. העתקתי מהמכתב שנמצא במקרה בכיסי.
היא כותבת יידיש מגורמנת מאוד בלשון ובכתיב.
בכלל, אם יש את
נפשך לדעת[7] - הרי יצאתי הבוקר
עם זלמן לבנק, ומשם לבית מסחר ספרים, ומשם לתחנת הרכבת, באנו בדיוק חמישה דקים לפני
לכתה, ורק אז התברר לו, לגאון, כי ברכבת זו אינו יכול לנסוע, לא תהיה תפארתו על
דרך זו,[8] בלשון המליצה, משום
שיהיה עליו לעבור דרך הרוּר. זאת טענתי אליו בכל יום השכם וטעוֹן והוא אטם אוזניו
משמוע. בקיצור חזרנו על עקבינו ונסענו מקצה העיר אל קצה. העברנו את דַחְפֵצים[9] אל התחנה אשר ממנה
יוכל לנסוע בערב, הלכנו אח"כ אל בית אוכל יהודי (דווקא!) וסעדנו לבנו, משם
יצאנו לקנות קניות - אני הגאון, אלא שבאורח נס נזדמנה עלמה מכירה - וקנינו כל מיני
דברים גסים ועדינים, קומבינזונים לרחל ומין מלבוש צמר לרודה'לה.[10] אחרי שפעלנו את כל הגדולות והנצורות הללו נתתי לו חופש להתהלך
ברחובות קרייה, להסתכל בחלונות ולנסות לקנות כל מיני דברים שאין להם שחר -
בילוי-זמן ממין זה הוא לרצון רב לו ולתועבה לי - ואני החשתי מפלט לי בבית הדואר
הגדול, מְקום שם ישבתי לערוך לך את הטורים האלה ולהריץ לך את האיגרת אשר תוכה רצוף
שטרות כסף החתומים בטבעת המלך[11].
עלי עוד לכתוב
לצפורה - השנה תרבינה הכנסותיו של שר הדואר האנגלי במידה ניכרת, ואומרים, כי
ברדינג מתחילים לדון בשאלת הוספת פקיד עוזר לבית הדואר דהתם. את פרצוף בעלך הנחמד,
משובץ בדבריו שנדפסו ב"ג'ואיש כרוניקל",[12] תחזינה עיניך בשובך לברלין.
שלום לך,
ונשיקות,
משה
מַשֶמְשוּגֵעַ
