229

אל: רבקה, הוז ברלין

לונדון, 12/9/1923

רבצ'קה,

 

אני מרגיש עכשיו בכל נימי נפשי את שייכותי למשפחת לֵב ״המצטערת״. שלשלת ארוכה של ״לו״ ו״לולא״. דב יספר לך.[1] אנו שוכבים כעת סרוחים על שטיח הדשא בחצר-גן בית סוקולוב. מתכוננים לשתיית תה. אח״כ ניסע לראות במחולותיה של לבלובה. לדב מראים את חמודות לונדון - למקוטעים ובחטיפה. בכ״ז אמש טיילנו לשובע. שלום ונשיקות לך למכביר,

 

משה

 

רבקה היקרה, מתוך רוגז וייאוש מעבודה שאין בה פרי, עולה בידינו להוציא את דב לשעה או שעתיים ולהכניסו לבין תמונות ופסלים מעשי אמן ורוח ורחוקים מהבלי יום יום. אך בכלל דב נחמד ולדברי אולשנסקי[2] גם פניו הוטבו, ואולי באמת הוא נח מעט, והימים יפים כל כך. - לוּ רק היית גם את פה ולא היה צריך בסנטוריום לא עתה ולא לעולם.

 

שלך, דוד

 

הערות