222
אל: עדה ואליהו, ברלין
לונדון,
21/6/1923
עדוצ'קה יקרה,
זה עתה באתי
הביתה ומצאתי את מכתבך. טוב עשית, כי מיהרת לענות.[1] פקדי אותנו עכשיו
בידיעות תכופות, ולו גם קצרות מאוד, תלגרפיות.
עדוצ׳קה, אל
תכעסי. המחמאה שלך - ״אתם הנכם באמת ילדים מצוינים. נוח לי וקל לי לכתוב אליכם״,
ציערה אותי מאוד. כי ממנה ראיתי שבינך ובין רבקה לא הכל כשורה.[2] ובכן, אם היה פעם
קושי במכתבה של רבקה אליך, ואם היה בו משהו מן המרירות - כך אני משער - את עוונך
את נושאת. אני רק רגע אחד התמרמרתי עליך על אשר נהגת חשאיות עד הרגע האחרון - ומייד
שכחתי ושוב איני חושב על זה. חטאך לאימא הוא הרבה יותר חמור, ואין לתרץ את הדבר
בטעם תכליתי - כי בדיעבד מוטב שדאגה פחות.
אך יותר מכל כבדה
אשמתך ביחס לרבקה. העלה פעם על דעתך שכך יהיה, והתוכלי
לתאר לעצמך עכשיו כי רבקה תהיה במצב כזה ואת לא תדעי ולא תשערי דבר עד לחודש או חודשיים האחרונים?[3] ובכן לכה״פ אל תכעסי
עליה עכשיו.[4]
אני שמח מאוד על
סידורך באותה קליניקה. אנו כשקראנו את המכתב אמרנו: - בּוּם - בום, יהא כך;[5] ואולם דוד שהינו,
כידוע לך, לְיוּבּוֹפּיטְניק [רוסית: סקרן, חטטן] על כל מיני שמות מפוצצים, כשראה
את השם המפורש של המאור הגדול - קפץ כמטורף: בוּוּוּם! ומייד החל מספר מה ששמע
מרופא אחד ששירת בהיכלו של בּוֹג בוּם [רוסית: האלוהים בום] שנתיים, והכל בהתלהבות
כזו - כאילו הוא עצמו עבד שם ויילד נשים באמונה.
בנוגע לשם.[6] ראי כמה נאמנות
הרגשותינו. לפני ימים אחדים עוררה
צפורה את השאלה ואמרה, כי אימא ודאי תרצה בשמו של אבא. אני הנעתי ראש ואמרתי כי
אין אימא מאותו סוג הנשים המבקשות ניחומים באותות חיצוניים; כי מצד אחד תיטה,
אומנם, אחרי המסורת ותהיה בה קנאה לשמו של אבא; אך מצד שני לא תוכל לעולם לשמוע
במנוחה את השם בפי כל, והיא תסבול ע״י כך נוראות. וגם על עצמנו חשבתי כך. לא אחזור
על הדברים. את הבעת אותם באופן נמרץ ומדויק מאוד.
בנוגע ליחסו של
אבא עצמו - הן את יודעת כי אני שומר הפיקדון של זיכרונות על אבא בפרטים קטנטנים
שונים. ובכן: אבא תמיד היה מספר, כי הוא החליט מראש למרוד במסורת ולקרוא לכל בניו
או שמות תנ״כיים שנשתכחו, או שמות חדשים. אלא שהדבר לא עלה בידו בשלמות, והוא
מוכרח היה לוותר. הוא היה בפירוש קורא לזה ויתור. לרבקה קראו רבקה מפני שבמשפחה
באודסה היה חזק הקסם של הזקנה ההיא.[7] כשאני נולדתי חשב
אבא - הנה עתה יהיה חופשי לַיֵצר - אך [האב יהודה-לייב] הזקן מפינסק תלגרף כי
ייקרא הילד על שם אביו [משה אליעזר], ואבא נכנע והשמיט רק את ״אליעזר״. עליך הוא
שמח מאוד - לא היה אז כל סבל ירושה משום צד והוא התגאה מאוד בשמך.[8] כשנולד יהודה -
אינני זוכר בדיוק איך היה יחסו. אני זוכר רק היטב-היטב, כי קביעת השם עלתה לא
בנקל, כי ערבים תמימים ישבו הוא, הזקנה,[9] הדודים, סביב מיטת אימא,
אני הקטן בתוך כולם - את רבקה איני זוכר כלל מהזמן ההוא - וסולומון בונדרצ׳וק[10] מתהלך בחדר בהתרגשות
(״הוא היה נגד השם״). זה מוכיח כאילו שהוא פקפק אם לקרוא ליהודה בשם אביו. אך יכול
להיות שכל הוויכוח היה על ״לייב״. נדמה לי שאבא לא רצה בתוספת זו, והזקנה [יהודית]
עמדה עליה בכל תוקף, כי היא הייתה קוראת לזקן לֵיבֶּה, ולא יהודה. באמת, כנראה שכך
היה הדבר. אני זוכר היטב את הרגע שבו הוכרע הדבר, ואבא קם ממושבו - האסיפה נסגרה -
והמילים האחרונות המצלצלות באוזני עוד עכשיו היו של סולומון ברוסית: אני אקרא לו
יהודה״ (ז״א - לא לייב). אח״כ באה גאולה, ושוב היה חופש, וזאב סמילנסקי[11] יצר את השם. גאולה חיכתה לשם
שלושה שבועות, כי אבא היה אז בוועידת מינסק[12] (ברל זוכר אותו משם). אבא נסע בערב שנולדה
גאולה, מייד אחר הולדתה, ואני זוכר את המלתחה שלו על הפסנתר, כמו עכשיו. וולודיה עמד וארז את
חפציו. אנחנו קראנו לה דְיֶבֹוצְ׳קַה
[רוסית: ילדונת] במשך שלושת השבועות, ואח״כ התרגלנו לקראה כך ולא בנקל עברנו אל
השם ״החדש״.
אוי לי, מה אני
מספר לך את כל אלה, הן גם את ודאי זוכרת הרבה. אלא פשוט, כשנוגע אני בנימה זו -
אין היא יכולה להירגע והדברים נשפכים ונשפכים.
וכמובן שאין
להביא ראיה בכלל מאז. בשביל אבא, ברוסיה, היה עניין קריאת שמות שלא לפי המסורת
עיקר רבולוציוני, נאמנות לרוחו העברית של בן יהודה,[13] שהייתה דבר שבקדושה,
ערובת הקשר עם א״י לעתיד. לא כן אנחנו עתה. וגם - כלום אפשר
להשוות בכלל את יחסו שלו לאביו ואת יחסנו אנו? וכן הלאה.
ובכן, שימעי נא
מה שאני נַדוּמַל [רוסית: העליתי במחשבתי]. צפורה מסכימה לי. אני אכתוב לאימא
ואשאל את פיה. אני אעשה זאת טוב מאוד ופשוט. ואני אבקש אותה לתלגרף לי, או לכם, אם
כן, או לא. אין דבר אם תראה מזה שהדבר כה קרוב.
להחליט בעצמי
אינני יכול. אני אכול ספקות. אילולא אימא - לא הייתי עוד מחייה את השם. אולי פעם.
אך לפעמים אני חושב, כי אצל אימא בכ״ז יכול להכריע הטעם בעד.[14]
אליהו - אני קופץ
קפיצה. וייצמן באמריקה.[15] אני חשבתי כמה פעמים
לכתוב לו ואני חושב לעשות זאת באלה הימים. פרטי ההתנפלות על [הרברט] סמואל: הוא
נסע בלוויית אֶסקורט בריטי לצפון. באיזה מקום בין צפת ומטולה, כמדומני, התחלפו
האנגלים עם שוטרים ערבים. בשוב האסקורט הבריטי דרומה, בלי סמואל, הונח להם מארב.
נהרגו במקום שלושה, ואחד הפצועים מת - הרי ארבעה. סמואל הגיע למטולה בשלום.
המתנפלים היו דרוזים שבאו מסוריה הצרפתית. לפי הידיעות האחרונות נתפסו כולם ע״י
הצרפתים חוץ מאחד שברח בשעת תפיסה.
הייתה תגרה
רצינית על הגבול המזרחי [עם] עבר הירדן. פלוגת אנשי צבאו של אִבּן סעוד הווַהַבּי,[16] או סתם בדואים
משבטיו, 9,000 - לפי הידיעות
הערביות המדויקות - התנפלו על איזו נקודת גבול קַרְיַת אל-מילְח והשמידו את
הגרניזון [המשמר] (הערבי בוודאי).
אתה יודע ודאי,
כי אנו עומדים בפני שינוי עיקרי בתוכנית הרשמית של הממשלה לגבי א״י. העניינים הגיעו
לידי deadlock גמור - ז״א מצב של
אי מוצא. הבחירות בוטלו, ניסו להשיב את המועצה המייעצת על כנה, אך כל הערבים
התפטרו. הערבים קרעו את המסווה האחרון אשר ביקשה הממשלה לחפות בו על שלטונה ולתת
לו צורה, ויהי מזויפת, של מוסד קונסטיטוציוני.[17] את לַסַל לא קראו,
אך את מוסרו הם מבינים היטב. הקראת ?Verfassungsreden [18] - לשלוט בא״י בלי כל
מוסד מורכב מאנשי המקום - לו גם ממונה ולו גם מייעץ - בשעה שבבגדאד מלך ומיניסטרים
ערבים [בחסות בריטית], בלבנון מועצה ״מחוקקת״ [בחסות צרפתית], בסוריה מושלים
אזרחים [בחסות צרפתית], וכל כך למה - הכל לצאת ידי ההצהרה האומללה[19] - הרי זה יותר מדי. ההיסטוריה האנגלית,
בייחוד במה שנוגע למושבות, יודעת היטב את פירושו של deadlock. תמיד הייתה התרופה הבדוקה a drastic change of policy. כך היה בקנדה, כך היה בדרום-אפריקה
וכך, לעינינו, היה באירלנד. בהודו לא היה הדבר, מפני שנמצא אלמנט די רב ודי תקיף
שהסכים לקבל את מתנת הרפורמה, הסתפק במועט לע״ע, ולא נתן את ידו למחרימים.
פה מדברים
עיתונים רציניים על זה, שלציונים ניתן די זמן לפייס את הערבים; כי יכול מאוד להיות שאין הערבים צודקים בזה שאינם מתפייסים.
אך העובדה היא שא״א לפייסם. ובכן - if it is impossible, it is impossible. מדברים על זה
שסמואל בא הנה להתפטר[20] (הוא עומד לבוא
בימים אלה). בקשר עם זה - שהותו של סטורס[21] פה מהלכת אימים.
בשבוע הבא תהיה
פה הוועידה השנתית של P..L. אנוכי בצירים.
אני מקווה
לגדולות מקיץ זה. יש לי תוכניות רחבות לקריאה, ללימוד, לעבודה, לתרגום וגם לטיולים.
טיולים בעיר וסביבה, וגם בארץ. היתקיים כל זה?
לשנה הבאה עומדת
בכ״ז להתגשם תוכנית רדינג[22] - כך נדמה לי. איך
אסתדר אני - טרם יתברר.
בר-כוכבא נוסע
בקרוב לארץ.
רוטנברג עומד
לבוא הנה בימים אלה.
שלום לכם, יקרים.
משה