221

אל: רבקה ודב, וינה

לונדון, 20/6/1923

יקירַי,

 

כל הימים האלה לבי נוקפני על מה שכתבתי לכם בפעם האחרונה. אני חושש כי ציערתי אתכם מאוד ואני מתחרט מאוד על הדבר.

קודם כל - בנוגע לעדה. אברר את יחסי למאורע [ההיריון]. אני חושב, כי לכתחילה לא צריך היה הדבר להיות, כי אפשר היה לחכות שנה, בייחוד שנה זו בחו״ל אשר תעבור לבלי שוב עוד. אך בדיעבד אין אני נוטה כלל להצטער ולהיעצב. אדרבה, אני גם שמח קצת. ורק דואג אני, דואג עד לכאב, לעדה זו הקטנה, הצריכה לעמוד בניסיון כה חמור ומסוכן.

ושנית - בנוגע אליכם. שוב לא אכחד, כי אני מצטער על חורבן התוכנית שלי, אשר טיפחתיה באהבה והרבה תקוות תליתי בה. אך אני מודה עכשיו, כי כל השתלשלות המאורעות והצטרפות המסיבות הן נגדה, ואני מקבל על עצמי את הדין. אני דיפלומט רע מאוד בזה שאני מודה במפלתי בטרם שמעתי את ההודעה האחרונה מכם. אך נדמה לי, כי גזר הדין כבר נחתך ומה בצע כי אערים. בכל זאת חייבים אתם לכתוב. וְ-לָזאת אָ-נוּ  מְ-חַ-כּ-ים.

מתחיל הקיץ ואנו הרי[1] תוכניות שׂגיאות. כולן בגבול חופיו של אי בריטניה הגדולה.

כיתבו אמת - מה מצבכם הכספי. אם לא תכתבו - אשלח כסף. ואם תְשַקְרֵנו עלי - ג״כ אשלח.

שלום,

 

משה

 

הערות