215

אל: אליהו גולומב, ברלין

מראשית פברואר עד סוף אפריל [1923]

 

אני כותב בשעת הרצאה. אל תירא. איני מפסיד ע״י כך כלום. ישנן הרצאות שבהן אני עוסק ״בחוכמות חיצוניות״, בסדר ובשיטה. זהו המוץ שמוכרחים אנו להתפשר איתו לשם הבּר. ומוץ הוא לא משום שכך טבעו של המדע הנידון, אלא, פשוט, מפני טמטום-מוחם וצרות-דעתם ודלות-כישרונם של המורים המלעיטים בו אותנו. ובכן הוא מדבר, ואני כותב, והכל על מקומו בא בשלום.

מכתביך האחרונים אינם לנגד עיני ברגע זה. אך אני זוכר היטב את עיקר תוכנם ואשתדל לענותך על הכל.

כי תשאל לסיבת שתיקתי ולאיחור המחפיר של תשובתי זו - איני יודע בעצמי כיצד אירע הדבר. אבל תבין, כי אני לחוץ ודחוק מכל צד ע״י עבודות רבות, והעיקר עבודות שונות במידה כזו עד שאין אני שליט לרצוני לא בעִתות העבודה שלי ולא בעתות הפנאי. דווקא בשבועות אלה קרוני מקרי פיזור-דעת ושכחה, אשר כמוהם לא ידעתי. קרה, למשל, ששכחתי לתת שיעור - הדבר קרה פעמיים. ועוד. נוסף לכל הפורענויות נפל על ראשי קלווריסקי, גזל זמן ובלבל את ראשי עד לאין שיעור. סוף סוף נסע אמש ואשאף רוח. הופעות מטאוריות כאלו, שאינן צפויות מראש במהלך המזלות שלי, תקרינה מדי פעם בפעם, עם התגלגל אחד מאנ״ש או לא מאנ״ש ללונדון; הן מבלבלות לגמרה את סדר יומי, נכנסות כקלונס בתוכנית עבודתי ומתיזות ממנה קיסמים ובקיעים לכל עבר: פגישה אחת עם קלווריסקי - לא ברצוני, חלילה, אלא במקרה - קוברת הרצאה, פגישה שנייה - שיעור (הפסד כסף נקי!), וכן הלאה.

צפורה אומרת, כי מורגש שאני עייף. עייף לא מרוב עבודה, כי אם מן הפיזור שבעבודה, הַגַע בעצמך: אני לומד בבי״ס, שומע הרצאות, רושם, קורא קצת, לפעמים עושה איזו עבודה; אני קורא עיתונים ערבים, רושם כותב מאמרים ורשימות; אני עוסק בענייני ״פועלי-ציון״, מרצה כמעט מדי שבוע בסניף הנוער שנסתדר השנה, וממלא מדי פעם עבודות-כתב שונות שמטילים עלי - איזו עבודות למותר לפרט - למשל, מאמר לעיתונות בקשר עם נשף המסכות שייערך בפורים לטובת הקפא״י - מוצא חן בעיניך? אני נותן שיעורים - שבע שעות בשבוע ליחידים - חמש שעות עברית ושתיים ערבית - ושני ערבים בשבוע למחלקה. המחלקה מחולקת לשתי קבוצות מובדלות: העליונה קוראת את [י״ל] פרץ וכותבת ״חיבורים״, לומדת הִפְעיל ומבינה בניקוד (התחילה איתי מא״ב, ״שולחן וכיסא״), והנמוכה רק מתחילה

לקרוא סיפורים קלים. שתי הקבוצות באופן רשמי הן מחלקה אחת, וצריך ללמדן בזמן אחד - בשיטה הידועה לתת עבודה עצמית לאחת ולעבוד עם השנייה, אח״כ להיפך, וכך לסירוגים. כמעט פעם בשבוע יש לי איזו ישיבה - בענייני בנק הפועלים, או ״פועלי-ציון״ או איזה עניין אחר - הכל דברים שאין כל אפשרות להיחלץ מהם; מלבד כל אלה - אני קורא סתם, דברים מדברים שונים - ספרות יפה, עיתונות, שבועונים וירחונים, קבצים וחוברות שונים, בענייני פוליטיקה כללית, ספרות ה״לייבור״, בענייני המזרח וא״י. אני קורא עם צפורה - כמעט כל ערב - ספרות יפה (״היאוותה!״)[1] או בעיתונות, או באיזו חוברת. לזה נוספות עוד אסיפות פומביות שונות (הנה בשבועות האחרונים הייתה לנו מלחמת בחירות בווייטשפל) והרצאות חיצוניות. הוסף לזה עוד את מכירת ה״פנקס״, כתיבת מכתבים לברל (אני כותב עתה מדי שבוע בשבוע), הביתה ואת הזמן היוצא בכ״ז לעבודות-בית שונות - שטויות, אך בכ״ז מצטרף הדבר לחשבון - וקיבלתָ תמונה.

מתוך המועקה הזאת וגם מפני הדוחק הכספי - לא מחסור, אך בכ״ז דוחק - איננו הולכים כמעט לגמרה, ובזמן האחרון לגמרה - לתיאטרון או לקונצרטים. נמחק הדבר מתוכנית חיינו. ביום הראשון הזה הוציאה אותי צפורה בכוח החוצה, נסענו אל אחד הפַרקים הנפלאים אשר מובטחני כי לא ראיתם גם את צִלָם בברלין, והלכנו בו הרבה-הרבה. וכשאני שב הביתה ורואה את ערימת העיתונים הערבים המגובבה על השולחן שבפינה - נוקפני לבי גם על מעט החופש הזה.

עוד עלי להוסיף, כי באים אלינו ״אורחים״. לא הרבה, אך בכ״ז באים וגוזלים זמן. לא תמיד אנו מתאוננים על זה. ויש שמתאוננים. בכל יום שישי בערב מופיע בדיוק של לוח - שיפמן.[2] מתיישב להנאתו בפינת הדרגש, מעלה סיגרה ופותח פיו. וכיוון שהוא פותחו שוב אינו סוגרו. הנושאים אינם חדשים ומבחרם אינו רחב: ענייני כסף - ז״א חוסר כסף; שיעורים - ז״א כיצד למצאם; משרתו העלובה בבית-ספר אחד, ותעלולי רוזנצוויט (בֶּנְזַ'מֶן) מנהלו.[3] הלימודים בקולג', החוכמה האלוהית הצפונה בבניין גג או גשר וכו' וכו'. הוא ראוי מאוד מאוד לרחמים, והערב שהוא מבלה אצלנו ומְתַנֶה בו את צרותיו הוא לו למשיב נפש. ובכ״ז אני יושב כעל סיכות, ואיני יכול לכחד מעצמי כי אילו היה לוקח לו ספר ונותן לי, או לי ולצפורה, לקחת ספר, הייתה מנוחתי שבה אלי.

בשבת אחה״צ באות שלוש נערות מהמזרח אל צפורה - תלמידות דוד, אשר שתיים מהן תיסענה ודאי באביב זה לא״י; צפורה קוראת ומדברת איתן עברית - כדי לקדמן קצת. הן נערות מצוינות וגם נחמדות. כשר'ע אידישע טעכטער [יידיש: בנות יהודיות כשרות], אך חיות ושמחות מאוד. אני צריך להסתלק מהבית או לפרוש לחדר אחר - שאלה ״חמורה״, הכרוכה בהסקה. אח״כ שותים תה, ויש שאוכלים יחד ארוחת ערב. מתחכמים לסדר כך, ששיפמן יבוא לא ביום שישי, אלא במוצ״ש, לגמר השיעור עם הילדות, ושיבין כי עליו ללוות אותן. התועלת ואפילו העונג מזה לכל הצדדים המעוניינים ברורים כשמש.

 

אני שקעתי בפרטים. אתה הן יודע כי יש שנחה עלי רוח הפטפוט במכתבַי.

עוד רציתי לומר כאן דבר אחד. אין אני מה שהייתי אשתקד. אני אמרתי לצפורה, כי בשנים שעברו הייתי בבחינת מרכזו של עיגול, ועתה אני אחד מהפוקוסים של אליפסה. (כאן הפסקה של 3 שבועות). את הנמשל תבין. גם עד לשנה זו הייתי עמוס עבודות וטרדות רבות ושונות, והיו לי תמיד דאגות פרנסה ותקופות גירעון. אך בכל אלה - הייתי יחיד. זו הייתה חולשתי אך זה היה גם כוחי (איך אומר שם ד"ר שטוקמן?).[4] אני עמדתי לגמרה ברשות עצמי, לא חיכיתי לעזרת איש ולא צריך הייתי לעזור לאיש. עיני הייתה פקוחה תמיד ורוב עבודותי לפחות היו נעשות בשלמותן ובזמנן. לא כן עתה.

אני יודע, שצפורה תקרא את המכתב הזה, וכי הדברים שאומר כאן יכאיבו לה. אך היא טיפשה קטנה. היא עוד לא למדה לחשוב עד הסוף ולתפוש את החיים בסיכומם, ולא חלק, חלק.

אין אני עוד יסוד בודד לעצמו, כי אם יסוד הנכנס בתרכובת. ובתור כזה - איבדתי מקצת סגולות שהיו לי בשעה שהייתי חופשי ובודד. הרי לך עוד משל. הסגנון האנגלי, המחבב מאוד את המטפורה, נותן בי כנראה את אותותיו.

ושוב אל הנמשל. אני חושב עתה לא על עצמי בלבד, כי אם על שנינו יחד. ולא רק חושב, כי אם גם עושה הרבה דברים ״לטובת הכלל״, דבר שפירושו בראש וראשונה - זמן, בשורה שנייה - מרץ, בשורה שלישית - כוונה ותשומת-לב. ובהיות שכל שלושת אלה סכומם קבוע ועומד, נמצא שהחלק שאני מוציא מהם לדברים המיוחדים רק לי מצטמצם. כשאני מרגיש, למשל, שאצל צפורה אין הכל כשורה (קלות הסתגלותה לחיים ולתנאים החדשים והקשים ראויה ממש להערצה, אך בכ״ז הן אנו בשר-ודם, ואם נתפנק פעם ״במצב-רוח״ ייסלח לנו) - איני יכול לשבת במנוחה ולעסוק בעבודתי. ואני מוציא אותה מן הבית, נוסע איתה לאיזו הרצאה, או סתם; או מקדיש את כל הערב לקריאה איתה. ואין זה רק משום שרוצה אני לבדר אותה. גם בלאו-הכי לא יכול הייתי לעשות את עבודתי בזמן שהיא כזאת.

ובכל זאת, מבלי לדבר על השכר הגדול בכלל, שההפסד שמניתי יוצא בו, גם מן הדבר הקטן הזה, שצפורה עשתה חיל באנגלית, יש לי סיפוק רב, סיפוק אישי, פרטי, גאווה מקצועית של מורה. היא מחליפה שיעורי עברית באנגלית עם גברת אחת - פעם בשבוע; מלבד זה החלה בחודש זה לקחת שיעורים ממורה אחד, אנגלי גוי, פעם בשבוע. אך בלי גוזמה אוכל לאמר, כי 9/10 מידיעת השפה שבראשה באו לה מידי. וזאת השגתי ע״י שני דברים:

ראשית, ע״י זה ששמנו לנו לכלל, כי העיקר לא לקרוא הרבה, כי אם לקרוא בהתמדה. אנחנו קוראים כמעט כל יום, ולפעמים פעמיים ביום. קוראים ע״י זה שחוטפים כל חצי שעה פנויה ואיננו בזים לה. לפעמים מתחילים לקרוא ב-11.15 וקוראים עד 12 בלילה. עמוד פה, שני עמודים שם. חצי מאמר, שיר. אתה זוכר את התיאוריה של פּוֹדְרוֹסטוֹק [רוסית: נער] בנוגע להתעשרות? אני האמנתי בה תמיד.[5]

והשנית - כי דרשתי שלטון בלי מצרים לקפדנות שלי, וקיבלתיו. אומנם, יש שהתלמידה מורדת, מפני שבאמת ״יכולים״ להתפקע ממני, ואז אני מוותר. אבל עפי״ר אני עומד על שלי ומנצח, ואין לדון את המנצח.

אני אשוב אל עצמי. אני רואה, כי המכתב משתרע עד לאין סוף, כי הן עוד לא אמרתי גם אפס קצהו ממה שיש ברצוני לומר. על כן מותר לפרט ולהאריך.

(הפסקה)

קראתי את אשר כתבתי עד כה והנה יש צורך להגיה ולמלא פרטים שונים כדי להביא את הדו״ח ״עד לתאריך״. כי בינתיים חלו שינויים וגם נתחדשו דברים.

הדבר היותר חשוב שאירע הוא זה שהתחלתי לעבוד עם קפלנסקי. העבודה עוד לא הסתיימה כראוי ולע״ע שנינו מגששים, אך סוף הבירור לבוא. לע״ע עוסק אני בעריכת תזכיר, או יותר נכון בהכנת חומר לתזכיר לסיעת ה״לייבור״ בפרלמנט בדבר א״י. התזכיר יהיה מחולק לסעיפים, וכל סעיף ידון בשאלה מיוחדת: עלייה, ועד לאומי ואישורו, בתי-הספר, הפקידות הממשלתית, עבר-הירדן ועוד. על כל זה ידובר בתזכיר זה בצמצום.[6] אחריו תבוא שורת תזכירים יותר מפורטים, אשר כל אחד מהם ידון בשאלה אחת מהנ״ל בפרוטרוט. אלה ישמשו כבר בסיס לשאלות בפרלמנט, להתקפה, כביכול, מצד ידידינו על הממשלה הרגילה להדוף רק את התנפלויותיהם של המשטינים. חוץ מזה ממלא אני את תפקיד המזכיר לקפלנסקי במו״מ עם החברים בארץ, ויש תקווה כי ע״י כך יהיה לנו באמת מו״מ תדיר וקשר חי עם ״אחדות העבודה״, והדבר יהיה לברכה גם לה. מלבד זה נתחיל להספיק ידיעות קבועות על התפתחות תנועת העבודה בארץ לעיתונות ה״לייבור״. בשורה ראשונה עומדת בנידון זה הכנת רשימה על הוועידה הכללית האחרונה.[7] וישנם עוד סעיפי עבודה.

מיתר החידושים אזכיר: את ״היאוותה״ גמרנו זה כבר-כבר. עתה קוראים אנו יחד ספר אשר שמו Money ואשר כשמו כן תוכנו. חוץ מזה התחלנו קוראים מדי שבוע את ה-Nation. יש שקוראת בו צפורה לבדה.

בקשר עם פועלי-ציון - נתחדש דבר מעניין. המפלגה נספחה אל מועצת הפועלים המחוזית שבמזרח העיר (מוסד המורכב מבאי כוח האגודות המקצועיות והאגודות הסוציאליסטיות וכו׳ של המחוז - לצורכי העבודה המקומית) ואני נמניתי לאחד מבאי כוחנו בה. האסיפות הן פעם בחודש. נוכחתי לע״ע רק באחת. היה מעניין לאין שיעור. כל מילה, כל מחשבה וכל תנועה אמרו ״לָמְדֵנוּ״. בפעם הראשונה הייתי בחדר מלא פועלים אנגלים, פועלים ממש, ישר מן העבודה. ונושאי השיחות והוויכוחים לא היו דברים העומדים ברומו של עולם, כי אם ענייני יום יום מעשיים, ששורשם נעוץ בתוך ״החיים הקטנים והאפורים״ - מחוסרי העבודה, שאלת ארגונם, יחסם לשביתות; שאלות של בחירות עיריות, מי האחראי בעד הצעת המועמדים, על מי חלות ההוצאות; היחס למועצות במחוזות אחרים, ענייני עזרה הדדית וכו׳; שאלות מיוחדות כמו מצב העבודה בנמל ועוד. חברי לביאת-הכוח השתעמם ופיהק ואני שתיתי בצמא כל מילה. טוב לבוא הנה מא״י!

הלאה. קיים כאן בעל-חי שקוראים לו Anglo-Palestine Club, מוסד שתפקידו לאחד את הא״יים עם הציונים האנגלים ולשמש במה להרצאות ושיחות על א״י, לחינוך דעת קהל ציונית וכו׳. עד כה היה עוסק בהרצאות ובריקודים (לא בעת ובעונה אחת). אותי הכניסו שם לוועד, ולא פעם הרציתי שם (אנגלית). עתה עלה בידי קלוב זה לשכור דירה - שני חדרים - ונוצרה אפשרות של פגישות ובילוי ערבים. לרגלי האפשרות הזאת ותחת לחצן הנמרץ של תלמידותי, אשר אהבתן הנפלאה (באמת!) לשפה ותשוקתן ללומדה זה כבר חדלו למצוא את סיפוקן בד׳ אמות של המחלקה ולכן תבעו ממני נשפים עבריים, הרצאות עבריות וכו׳ - סידרתי, כי ערב אחד בשבוע - מוצ״ש - ייקבע בקלוב הנ״ל כערב של דיבור עברי; אין זאת אומרת, כי באי הקלוב הרגילים יתחילו באותו ערב, עפ״י פקודת הלוח, לדבר עברית, כי אם בערב זה תינתן האפשרות לבוא לקלוב לכל אלה הרוצים לדבר עברית, גם אם אינם חברי הקלוב. הקהל יהיה - ברובו הגדול - תלמידי שיעורי הערב שלנו. הדבר היה בשבת האחרונה והצליח באופן מצוין. הנערות מהמזרח היו מאושרות. שיחקו, דיברו, סיפרו סיפורים. קראתי לבחורים אחדים מהא״יים (הרווקים, כמובן, כדי לא להפר חלילה שלום בית) לעזור. גם צפורה, הנעשית יותר ויותר ל״חַי ציבורי״ באה ומבטיחה גדולות להבא - אפילו הרצאה על הקבוצה ועל עוד עניינים שבקדושה כאלה.

ערכו של כל העניין הזה - המחלקות, ומספר בנות הגטו הלונדוני ״המתדבקות בשפה העברית״ (כך אמר, כמדומני, יבנאלי פעם) הוא פעוט מהבחינה הכמותית, אך באיכותו הוא עצום. בכ״ז איני מסכים, כי הדבר יגזול ממני כסדר ערב לשבוע. לע״ע מוטלת עלי, בתור האינציאטור, החובה והאחריות. בעוד פעם-פעמיים יימאס תמיד לשחק ולספר סיפורים. כבר נשמעים קולות הדורשים הרצאות.

הרצאתי על [אליעזר] בן-יהודה פיתחה בהן את התיאבון. אני אשתדל במשך הזמן לעניין בחורים אחדים - א״כ הכוחות פה דלים באיכותם - כדי שלא ירבץ כל המשא עלי. אך אני צריך לומר כאן, כי יש לחשוש שתלמידותי בשום אופן לא תוותרנה עלי. הן מתפעלות ממני מאוד מאוד, והתפעלותן לא שככה גם לאחר שחל בחיי השינוי המכריע, ״הגורלי״.

לעיל הזכרתי את סניף הנוער של ״פועלי-ציון״. מה טיבו של יצור זה לא אמרתי. הדבר נוצר בראשיתה של שנה זו, כלאחר יד. נערים ונערות מבניהם ובנותיהם של זקני פועלי-ציון וחבריהם התאספו והחלו עורכים ריקודים והילוּלָאות. לקול השאון והשמחה נקלעו לתוכם מן הרחוב עוד בחורים. כך קם ויהי סניף הנוער של ״פועלי-ציון״. חוץ מלבחור אחד ולנערה אחת, גדולת הדור, לא היה מושג - מה כל העבודה הזאת.[8] כיוון שכל העולם יש להם קלובים ואגודות, ומתאספים לפרקים קצובים לרקוד ולהשתעשע - יהי-נא גם לנו בית-ועד כזה; וכיוון שכל קלוב יש לו שם משלו מה אכפת אם יהיה שמנו Young Poale Zion. כשנודע לי דבר היווצר חוג כזה אמרתי: נסורה נא ונראה.[9] סרתי וראיתי, הבאתי גם את ברל למען יראה. וראינו בחורים רַזִיבִּיטְנִייֶה [רוסית: שופעי מרץ, בעלי תושייה] ונערות צעקניות וצרחניות, שאפיהן ולחייהן עמוסים כל טוב. ריקנות וברק-שווא. הנה הנוער של מזרח לונדון, אמרתי לברל. כשאלה יגדלו ויהיו לאבות ולאמהות - לא תהיה בלונדון תקומה גם לסמרטוט כמו ה״צייט״.[10] האנסה? - נסה, אמר ברל, איננו פטורים.

ניסיתי. באתי ואמרתי להם כי אם יש ברצונם, אבוא אליהם פעם בשבוע ואספר על עניינים שונים, אספר בעיקר על א״י. הבטחתי להם, כי אם ישמעו אותי שבועות מספר - סופם לדעת ולהבין את התשובה על השאלה המעסיקה אותם - מה זה Young P. Z.. הסכימו בשמחה. התחלתי. את ערב היום הרביעי נתתי להם לנחלה. התחלתי מספר על א״י. נתגלתה בורות שלמה, מוחלטת, מייאשת. בכל זאת המשכתי. הציבור היה קטן, כעשרים נער ונערה. הגיל מ-16 עד 22-3. כולם עובדים: בחנויות, בבתי מלאכה ובבתי חרושת, הנערות - תופרות, כובעניות, מוכרות. הנערים - חייטים, פרוונים, עושי סיגרות וכו'. כולם כמעט ילידי אנגליה. שפתם אנגלית. עם הוריהם יש שמדברים הם יידיש, אך אינם קוראים והרצאה ביידיש לא יבינו - אם לא תהיה בשפה קלה מן הקלה, מבוררת בכוונה. קיבלו חינוך נמוך חיובי [חינוך חובה] בבתי הספר העירוניים. מילה עברית אינם יודעים. מדרגת ההתפתחות וההשכלה הכללית - נמוכה מאוד. חלק מהנערים המשיך את חינוכו ברחוב הווייטשפלי ובסימטאות האִיסְט אֶנְד - תערובת של עוני, דחקות, המוניות, הכרת פועל וגאוות פועל, שנאה עזה ל-boss וחימה שפוכה על כל הפריצים והגבירים. כל זה מגובש ומולהב ע״י נאומי לנסבורי ויתר אלילי האיסט אנד, מנהיגי ה״לייבור״ אנשי ההמון; ע״י קריאת ה״דיילי הרולד״ - ובשנים האחרונות ע״י הלקח של המלחמה וחוסר העבודה, ואחרון אחרון - ע״י התעמולה הקומוניסטית.

אחרון חביב זה, הקומוניזם, עשה פה מה שעשה ודאי בהרבה ארצות, אולי ברוב הארצות. עשה מה שלא יעלה בידו לעשות בא״י. הוא קצר את היבול השנתי של הדורות המתבגרים שהיה נכנס מדי שנה למחנה הסוציאליזם. בלבבות צעירים עלה בידי הקומוניזם להצית זיקים ולהפיחם ללהבה. הוא נתן להם דת ואש דת, קיצונית, מוחלטת, נוקבת עד היסוד, ובו בזמן פשוטה, גסה, איתנית. הוא אָרַר את המתינות, קידש את המהפכה, הכשיר שפיכת דם. הפועל - כולו קודש, הקפיטליסט - כולו טומאה וזוהמה. הפרלמנט כולו רקב, האוניברסיטה עניין לבני גבירים, ללמוד איך להתנכל לפועל. הנדרסון בוגד, קליינס[11] בוגד, מקדונלד[12] בוגד. שביתת הברית המשולשת[13] לא יצאה לפועל? - בוב וויליאמס (הקומוניסט!) בוגד, פרנק הודג׳ס[14] בוגד. כולם חבר עוכרים, מוכרי נפשם לשטן ולאיל הזהב.

הפועל, זה שאינו יודע לשאול - כולו קדושה וטהרה. אוי לו מאדוניו, אוי לו ממנהיגיו. אותו מטמטמים בכוונה, מסמאים את עיניו, מרפים את מרצו.  L.L.P.- אגודה בורגנית. כל אלה שאינם קוראים למהפכת דם ואש - בורגנים!

לחכות לרפורמות ע״י הפרלמנט - אין זמן. לחכות לזמן שה״לייבור״ ימשול - לא כדאי, הן כל העומדים בראש בוגדים. צריך להפוך, להפוך מייד, בכוח. מייד. אך לזה דרוש לנו הפועל, והפועל עוד אינו איתנו. צריך ללכת אליו, לעורר אותו, לבאר לו, לנטוע בו את האמון בכוחות עצמו, לעקור מלבו את האמונה במנהיגיו.

ובכן - לעת עתה, כן, רק לעת עתה, כי הן עוד מעט תהיה המהפכה - לע״ע נערוך הפגנות ונלך בדגלים אדומים ונשיר את ההמנון הקומוניסטי; לע״ע נערוך אסיפות והרצאות ונשמע על הארץ הנפלאה והברוכה - רוסיה - ונגייר חברים חדשים; לע״ע נדפיס עיתון, מגילות עפות, כרוזים, ונלך מבית לבית בשכונות הפועלים, נתדפק ונבקש כי יקראו ויבינו, וכי יאמינו שמאיתנו האור והישועה. ובלילות נעמוד לפתחי אולמות שונים ונכריז על עיתונינו באוזני הקהל היוצא מהאסיפות.

והם עושים זאת - באותה ההתלהבות הפשוטה והמתמדת ובאותה המסירות שאבות אבותיהם הלכו בכוחה אל מעבר לימים להביא את בשורת הנצרות אל הפראים.

וחלומם הוא - נַם זַה מְרַקוֹם נְיֶה פּוֹגוֹדי - יֶסְט זַווֶטְנַיַה סְטְרְנַהַ [רוסית: לנו, מעבר אופל סער, ישנה ארץ מובטחת] היא הארץ הברוכה - רוסיה. כל הטוב שמספרים עליה - אמת. כל הרע שמספרים עליה - שקר. ואם מתברר לפעמים, כי הרע המסופר אמת, בו ברגע חדל הוא מהיות רע ונעשה טוב.

 

אני יצאתי הרחק מגבולות מה שרציתי לספר על סניף הנוער של פועלי-ציון. אבל זהו המצב: כשאתה יוצא אל הרחוב הווייטשפלי ואל סמטאות האיסט אנד, ומבקש בחורים לגיירם ל״פועל-ציונות״, אתה מוצא לפניך קודם כל ערב-רב של בני אדם ריקים. פשוטו כמשמעו. עליהם ועל טובים מהם אמר לי פעם ז׳בוטינסקי: ״זהו ארון ריק. לא רק שאין דבר תלוי בו, כי אם אין בו גם מסמר שאפשר יהיה לתלות עליו דבר-מה״. ומתוך הערב-רב נתגבשו שני קיבוצים.

אחד הוא בני בעלי-בתים, או בחורים עובדים עם פסיכולוגיה בעל-ביתית, שיש בהם משיכה לציונות, ואשר יש מהם ששייכים לאגודות ציונים צעירים שונות.

והשני הוא בחורים עובדים או גם בני בעלי-בתים עם פסיכולוגיה ״פועלית״. והנה הרוב הגדול של בעלי שאר-הרוח שבאחרונים שבוי במחנה הקומוניזם.

לפניך השאלה: אם ללכת אל הראשונים ולהרכיב בבחורים ציונים, או ציונים למחצה ולרביע, את הציונות האמיתית ואת הסוציאליזם שלנו, או ללכת אל האחרונים ולנטוע בהם את הציונות שלנו ואגב אולי גם את הסוציאליזם האמיתי.

אני רוצה שתבין, כי למעשה לא עמדה לפני ברירה כזו, היא ישנה רק בתיאוריה.

אך אני מרגיש, כי אילו עמדה למעשה - לא הייתי מפקפק לזרות את הראשונים ולבחור באחרונים. כי כאן, מתחת לקליפה העבה והמקורטבת, אתה מרגיש חרצן מוצק, בשעה ששם הכל רופס, mürble, כמו שאומרים אצלך בגרמניה.

כשהתחלתי את עבודת ה״הטפה״ בסניף הנ״ל חפפה עלי כל הזמן סכנה אחת: מה יהיה כשיתברר לבחורים האלה, אשר הטובים שבהם קומוניסטים למעשה, בתור חברים למפלגה, או להלכה במובן של משיכה אליה - כי הציונות בכלל היא טָרֵף ופסול בגזירת האינטרנציונל השלישי.[15] אך הסכנה הזאת הלכה תמס, כי הבחורים נמשכו אחרי הרצאותי ושיחותי - היו גם שיחות על הסוציאליזם בכלל, בלי קשר עם א״י - והתקררו אל המפלגה הקומוניסטית. ויש בחור שהיה קומוניסט׳ל נלהב ועתה, תחת לחץ ענייני הפרנסה, הסתלק מכל ״עבודה ציבורית״, והוא אומר לי עתה כי אילו היה לו פנאי להיות חבר באגודה אחת לפחות, היה מבכר את ״פועלי-ציון״ על השאר. הניסיון נעשה אומנם בתבנית זעירה מאוד. מעשרים החברים שהיו לנו נשארו רק חמישה-שישה. אלה שהלכו מאיתנו לא מפני הקומוניזם הלכו, כי אם מפני שהם עצמם חומר ירוד בכלל. אלה שנשארו דבקו בעניין בכל לבבם ויישארו ״פועלי-ציון״, בזאת אני בטוח. משונה ומוזר שאני שמח על היווסף חמישה בחורים ל״פועלי-ציון״, אך אילו ידעת כמה מייאשת ומהלכת מרה שחורה היא העמידה של ביצת ״פועלי-ציון״ פה, אשר במשך השנתיים ויותר שאני נמצא פה נוספו להם אולי רק שלושה-ארבעה חברים מבני ארבעים ומעלה ואיזו צעירה וחצי - כי אז הייתה שמחתי על חמשת אלה מובנת לך.

הצרה היא, כמובן, שאין לי זמן ואפשרות להתמסר היטב לעניין. אני יכול לסדר שיחות עם בחורים הבאים לשמוע, אך אינני יכול לחפש ולמצוא בחורים חדשים ולהביאם לשיחותי. זאת צריכים לעשות אנשי המקום - ואלה אינם יכולים ואינם יודעים לעשות זאת.

בערך עם הנייר הכחול מתחילה תקופה שלישית בכתיבת המכתב האומלל הזה. כמה ארוכה ההפסקה בין התקופה השנייה והשלישית - אני מתבייש לחשב. אך מאשר לבזבז זמן על ביאורים והצטדקות - מוטב להוציאו ל״תכלית״, ז״א להמשכת המכתב עצמו.

ובכן שוב, כשקראתי את המכתב מראשיתו עד הלום, ראיתי עד כמה רחוק הוא מהיות ראי המצב כיום הזה. כמה וכמה דברים בטלו ואינם וכמה נתחדשו. אך אין בכך כלום. יהיה זה ראינוע, ולא צילום רגעי.

ומן הדברים שנתחדשו - שוב ״פועלי-ציון״. יותר שאני נמצא פה וככל אשר מתקרבת השיבה לארץ יותר ויותר, מתחדדת בי הכרה כי הכרחי הוא לעשות פה דבר-מה, להשאיר זכר קיים לשנים שביליתי פה. צרתי היא, כי איני מסוגל לאינציאטיבה. אפשר שזהו רק פרי הטְרידוּת שלי, שאינה מניחה לי לחשוב על דברים להלכה ולייצר תוכניות. ואפשר שזהו חיסרון יסודי. תחת זה יש לי ״כישרון״ אחר. להיכנס בעניין שהותחל, ויהי גם כחוד המחט, להשקיע בו עמל והבנה ולעשות ממנו דבר-מה, ואגב אורחא לעשות את עצמי להכרחי בו עד לבלתי יכולת להיחלץ מהחובה אחר כך.

הנה מה שנעשה. חסין - המזכיר על רגל אחת של ״פועלי-ציון״ - על רגל אחת מפני שהוא מתפטר וחוזר ומתפטר מיום בואו הנה - החל לארגן סניף דובר אנגלית של ״פועלי-ציון״. הרעיון הזה הוא ישן נושן, ולא פעם נדמה היה - אומנם, לא בזמני - כי עומד הוא להתגשם, אך תמיד היו הניסיונות נחנקים בראשיתם מחוסר הדרכה והבנה מצד ״פועלי-ציון״ המקומיים. הנחיצות והחשיבות ברורות, ואין צורך להתעכב עליהן. די אם אומר כי בכל הסניף הלונדוני של ״פועלי-ציון״ אין גם איש אחד אשר ידע לכתוב מכתב אנגלי כהלכה או שיוכל לדבר בקהל חמישה דקים אנגלית נכונה. כמדומני שאין גם נתין אנגלי אחד - חוץ מהצעירים החדשים. התחלתו של חסין נעשתה באופן שטחי מאוד, אם כי שימשה כבר יסוד (בלי כל יסוד) לכתבה מנופחה ב״אונזער ועג״.

בישיבה ההיא, שכבר החלו לדבר בה על אסיפות פומביות גדולות וכרוזים לקהל העברי וכו' - יריות באוויר שלא היו פוגעות באיש - הצעתי הצעה מעשית של עבודת התחלה מצומצמת אך יותר בטוחה. הרעיון היה פשוט מאוד - כי עלינו קודם כל לייצר עוּבַּר יַצֶ׳יְקַה [רוסית: תא] עפ״י הטרמינולוגיה הבולשבית) של 30-25 איש ורק אח״כ נוכל לקוות להתפשטות. הצעתי נתקבלה, וכמובן הוטלה עלי עבודת ההכנה. זה היה ברור גם בלאו הכי, כי קפלנסקי איננו האיש שיעסוק בעבודה מעשית ואני הנני האנגלי שב״פועלי-ציון״ פה. חוץ מזה, לא הייתי גם אני יכול לעמוד במנוחה מן הצד ולראות בקלקולו של דבר טוב בפעם העשירית ע״י ידיים לא אמונות. ה״חברים״ שלנו פה לא רק שאינם יודעים אנגלית כהוגן, גם פרק כלשהו בענייני הנהלת משרד אינם יודעים, וללמוד להכין אסיפה צריך לשלחם... לא״י. האסיפה הוכנה. מן היהודים הידועים לְשֵם בחוגי ה״לייבור״ באיסט אנד התקרבו בזמן האחרון אלינו שניים:

אחד יהודי ציוני, אשר כלפי חוץ הוא Labourman, ויושב באחת העיריות בתור כזה.

השני מתבולל גמור וסוציאליסט טוב (קֶרְשו(ֹ.

בעזרת אלה השניים השגתי שמות ומענים של יהודים השייכים לאגודות ה״לייבור״ השונות. על אלה נוספו עוד שמות מהידועים לי ולאחרים באופן פרטי. בס״ה - יותר ממאה. לכל אלה נשלח מכתב הזמנה לאסיפה, שבה תבואר התוכנית של ״פועלי-ציון״, ואשר מטרתה היא יצירת סניף דוברי אנגלית. אל המכתב נוסף  Statement- כל תורת ״הפועל-ציוניות״ על רגל אחת - פרי עטי, בעוונותי הרבים נעשיתי ל״תיאוריטיקן-פופולריזטור״ של הפו״צ-ות, אני מצרף את היצירה.[16] חלו בה תיקוני קפלנסקי ואולי תכירם. ממאות המוזמנים נענו שלושים. זאת ידענו מראש, ובאנגליה אין מתפעלים מדברים כאלה. בין הנענים הייתה אשתו של קולונל מַלוֹן - אם יש לך מושג מיהו - טוב, ואם אין - לא כדאי להתחיל לספר. היא יהודייה. קֶרְשוֹ ישב ראש, ובנאום הפתיחה הודיע לנאספים כי עם ישראל חי וקיים - להכרה זו הוא בא אחרי הרבה מחשבות בשנים האחרונות, לאחר שהיה זמן שהסיח את דעתו לגמרה מזה; כי הציונות וכל העניין של א״י אף הוא דבר שבמציאות, והשאלה היא רק איך יהיה הדבר, ולא אם יהיה; כי תנועת פועלי-ציון היא תנועה אדירה וחשובה, והיא חיה וקיימת גם בארץ זו, אלא שעד עתה חונים על דגלה רק דוברי יידיש, יהודים גֵרים; כי חובת כל יהודי סוציאליסט ואיש עבודה להיספח וכו' וכו'. דברים שטחיים מאוד, ואעפי״כ אמיתיים ובריאים.

אחריו ״החרה החזיק״ קפלנסקי, ובנאום מסביר, כיד התיאוריה הטובה עליו, ובלשון אנגלית סִפְרית ודי מסולסלת, מסר את הביסוס העיוני של ״פועלי-ציון״ על טהרת המסורת: שאלת ההגירה, חיפוש ההמונים היהודים אחרי מקום עבודה, שאלת הרדיפות והאנטישמיות בגלל התלישות וההסתגלות האקונומית וכו׳, השאיפה לטריטוריה, א״י - בהוספת נופך יותר מודרני: העבודה שנעשתה כבר בא״י וכו׳. אחריו דיבר עוד אחד - בחור חובב בלוף, אך בחור לא רע, מורה צעיר באוניברסיטה, שיש לו כוונות טובות ומסירות לעניין ״פועלי-ציון״ - אם כי ידיעותיו קלושות מאוד - קלישות שאין הוא מודה בה.

כל אלה היו הנואמים מ״הבמה״. אחר-כך דיברה ה״ריצפה", floor כמו שאומרים כאן. דיברו המוזמנים לגיור. דברי כולם כמעט היו: עד כה הייתה הציונות זרה לנו. זו הפעם הראשונה ששמענו עליה מנקודת מבט חדשה זו. הדברים מופיעים עתה באור חדש. אנו מסכימים ונותנים ידינו. אחד אמר, כי רבים מספקותיו נתפזרו, אך עוד יש לו שאלות וחששות והוא ישמח לשמוע עוד ביאורים בעתיד. אחד אמר, כי עיקר דאגתו הייתה תמיד - הסתירה לאינטרנציונליזם שבציונות (הטעם הישן-נושן שאנו הולכים להקים מדינה חדשה, כאילו לא די סובלים אנו מהקיימות), אך בניין מדינה סוציאליסטית עולה שכרה על הפסדה מהבחינה האינטרנציונלית. ובכן - נחה דעתו. הסוף היה כי כעשרים נרשמו כחברים והסניף נוצר. ההחלטה שנתקבלה הייתה כי מייסדים אגודה ציונית-סוציאליסטית. על השם עוד ידונו. מובן שהשם יהיה ״פועלי-ציון״. אוי, אליהו, אילו ראית איזה ״פועל-ציוניק״ נלהב אני יודע להיות.

מסיפור המעשה מבצבץ אולי לגלוג. אך עתה ברצינות. עם כל השטחיות ו״הבוסריות״ נותן אני ערך רב להתחלה זו. ואם מהתחלה בשדה יהיה הדבר למפעל קיים כי אז אתן לו ערך עצום. רק עתה מתחילה כמובן העבודה. בשבוע הבא תהיה לנו ישיבת הוועד הראשונה - נכנסו אנשים טובים אחדים וגם טיפוסים מעניינים - ביניהם גב׳ מַלוֹן. צריך יהיה לערוך תוכנית לעבודת גיור רחבה, למשיכת אנשים. קֶרשוֹ מתלהב מאוד ומדבר על הכנות ל״קמפיין״ גדול בסתיו הבא - בלונדון ובערים אחרות - מנצ׳סטר, ליברפול, גלזגו. אני בכל תוקף בעד זה שנתחיל לא בגיור ציונים לסוציאליזם, כי אם להיפך. זו לא תהיה בחירה בכיוון ההתנגדות הפחותה, אך אנו מוכרחים ליצור גוף לוחם ועובד בתוך ה״לייבור״, ולא לאסוף אנשים אשר רק דרכנו ייכנסו לשורות ה״לייבור״ (אוי ואבוי לכניסה לשורות ה״לייבור״ שהייתה נעשית עד עתה ע״י ״פועלי-ציון״ הקיימים).

לי ברור, כי אם יימצאו כוחות הארגון הדרושים - ואם יושקעו בטעם ובהבנה - כי אז נוכל לייצר באנגליה תנועת ״פועלי-ציון״ כזו אשר הפדרציה הציונית באנגליה המעופשת, למרות זה שווייצמן הוא נשיאה, תהיה לעומתה כאין וכאפס. אך אפשר מאוד שהחודשים הקרובים ישימו לאל את תקווֹתי אלה, ובמקום גאות האופטימיזם העוברת עלי עכשיו, יבוא אולי השפל של הפסימיזם. נראה.

לע״ע ברור, כי אם רק ארצה שהכל ייעשה כדי לאפשר את הצלחת הדבר - להבטיח את ההצלחה הן אי אפשר - מוטלת החובה עלי, בראש וראשונה, להשתקע בעניין ראשי ורובי. עד היכן מגיע פירושו של הדבר - נורא לשער. אם רק תצליח עבודה זו, ואם באמת נאמר לפרוש רשתנו על ערים אחרות, הרי זה נסיעות, וכתיבת מכתבים וטיפוח קשרים - עמל בלי סוף. ואם אוסיף לזה את האפשרות הקרובה מאוד, כי קפלנסקי יעזוב לשנה הבאה את לונדון וכי כל המשא של עבודתנו הפוליטית ייפול עלי - אולי לא רק עלי, אם יתחנכו בינתיים אנשים אחדים, אך בכ״ז, בראש וראשונה עלי - תבין מה אומר לי כל זה.

כבר עכשיו, תחת עקת העבודה העיתונאית, עבודת קפלנסקי וענייני ״פועלי-ציון״ נשארו לי לפליטה, לשם הלימוד, רק אותן שעות שאני מוכרח לבלות בביה״ס בשמיעת מינימום ההרצאות הדרוש. וזה מגוחך. אתה קורא ודאי פי עשר ממה שאני קורא. אין כל ספק, כי גם דב לומד וקורא עכשיו הרבה יותר ממני. את שאיפותי להשיג את המטרה שאתה ניסחתהּ פעם - השכלה כללית וכו׳ - זריתי הלאה זה כבר. על מקסימום חדלתי לחלום. קבעתי לי מינימומים אחדים, וגם אותם איני עלול להשיג, אם יימשך המצב כאשר הוא עכשיו. ובכן, קודם כל יורדת מעל הפרק בהחלט גמור שאלת השיבה לארץ בסתיו הקרוב.

ראשית משום שאם אני מלקט רק פירורי השכלה, צריך להאריך את הזמן, שמא יצטרפו גם הפירורים למשהו.

שנית, משום שאם באמת יצא איזה ממש מכל האוטופיה ה״פועל-ציונית״ באנגליה שהזיתי לעיל - אני מוכרח ומחויב וצריך להישאר.

שלישית, אינני חושב שענייני העיתון בָּשלו עד כדי התגשמות. לפניך מכתבו של ברל.[17] כל הטעמים, הנימוקים והחששות - שלי הם, אשר כתבתים לברל לפני כמה זמן, והוא מחזירם לי בשינוי לשון - אגב, בלשון יותר יפה, כיד ברל. אני אוכל להיות או המנהל של העיתון - ואז לא אכתוב כלום - או העובד במערכת. אבל לא אני האיש שיכתוב מאמרים ראשיים כל יום ויום. איש כזה, אנשים כאלה, עוד אין לנו. ראה את ה״קונטרס״: מי מאנשינו, חוץ מברל, כותב בו? ואיזה הבדל בין רשימה של ברל שנכתבה מתוך דחיפה פנימית ובין רשימתו שנכתבה משום שמוכרח היה לפתוח את ה״קונטרס״ במשהו. מה יש לדבר? יוציאו לע״ע את ה״פנקס״ מדי שבוע.

בקיצור - אני חושב שלא אשוב לארץ. אך יש עוד די זמן: עוד חמישה-שישה חודשים.

מצבנו הכספי טוב עכשיו. את השנה התחלתי בחוב של 105 לי״ש. עכשיו מגיע החוב רק ל-55 לי״ש, ז״א 50 לי״ש כבר שילמתי. המאירובים [הורי צפורה] שלחו לנו מזה 10 לי״ש, גם וולודיה כ-10 לי״ש. הוצאות המשק שלנו אינן עולות על מה שהייתי מוציא לבדי לענייני משק, אך ישנן עוד הרבה הוצאות אחרות, והן כפולות. לצפורה לא שיחקה השעה בהשגת שיעורים. בכ״ז אני בטוח בהחלט גמור, כי יעלה בידינו לסדר שלשנה הבאה תלך צפורה לרדינג. היא הייתה שם כבר והמקום בדרך כלל טוב בעיניה. בשנה וחתיכה אפשר לעבור שם קורס עיוני של חקלאות כללית ושני קורסים מיוחדים לחלב ועופות. אך על זה תכתוב היא בעצמה, בחייה ובחיי.

את המכתב הביש-גדא הזה צריך לגמור סוף סוף. מַים מלא הוא על כל גדותיו. ושוב - הרבה דברים אינם מתאימים בו למציאות הנוכחית. הביקורים אצלנו, הערבים בקלוב, הקריאה עם צפורה - כל זה ירד עתה עד למינימום. אין פנאי וחסל. רוב ערבי השבוע שב אני הביתה מאוחר-מאוחר. יש שאחר השיעורים רץ אני לישיבה ורק משם הביתה לארוחת חצות. לָמָה שמוכרחים!

אני צריך עוד לענותך על דבר אחד. אומנם קיבלתי מיהודה חבילת ״פנקסים״ והוספות להם. שום סימן חי לא היה בחבילה, כי השולח הוא יהודה. שום הוראה להעבירם אליך לא הייתה. מן ה״פנקסים״ האלה לא יכולתי ולא אוכל להיפרד, ועליך להזמינם לחוד. אני כבר נזפתי ביהודה שלא שלח לך לחוד. לי הם נחוצים בתור סְפְּרַבוֹצְ'׳ניק [רוסית: מדריך, ספר עזר] על כל צעד ושעל - להרצאות ולכתיבה. ואשר ל״ארבייטענדע א״י״ - מתפעל אני מעט מאוד מזה שהחוברת יצאה בלי חומר על הוועידה (אגב, ה״פנקסים״ לא היו ע״ד הוועידה; זה היה החומר שהוכן לוועידה). לירחון כ״ארב. א״י״ מותר היה להיות קשור עם מערכת ה״פנקס״ ולא להיזקק למה שמקבל פעם ביובל משה שרתוק היושב בלונדון מאחיו יהודה. לכל בטלנות יש גבול, ויש בטלנות שאסור לרחם עליה. אני, עכ״פ, לא ארחם.

את מכתבך האחרון קיבלנו אתמול.[18] את רוב הדברים על הגדוד כתבת בפעם השנייה. אך היו גם דברים חדשים, ובעבורם הייתה החזרה כדאית מאוד. 15 לי״ש מברל קיבלתי במהירות הבזק. איש! לא כתבתי כי בזמן האחרון נוספה עוד צרה - ה״קונטרס״, החתימה וכו'. כבר שלחתי לארץ 6 לי״ש. וגם דורשים עזרה. שלחתי כבר שלושה תרגומים. למקוריות לא היה זמן. אני החלטתי לא לעבור את גבול הגיליון הזה ויהי מה. את המכתב הזה שלח ליעקב[19] [כבשנה] ובַקש אותו לשלחו לווינה.

די, שלום ונשיקות לכם לכולכם.

 

משה

 

הערות