205

אל רבקה ודב, וינה

לונדון, 26/1/1923

יקירַי,

 

טֶב שֶבֶּתָ.[1] אכן - הרבה יפה הפנורמה. איך שאנחנו הסתדרנו לנו, זוגות זוגות, בשלוש בירות.[2] הצטיָנו.

מאליהו קיבלנו מכתב אמש. החרידוני דבריו על מחלוף.[3] אני אחכה בקוצר רוח למילואים ממך. אל תדחה.

גם בנוגע לוולפי[4] פַקֵד מייד את אשר ייעשה. הוא השיב מאות לפיני ולחיים מן הכספים שלווה מהם בשם ג'[5] בלי רשות. הוא הודה לקפלנסקי על החוב (מאות אחדות) לקפא״י - אשר גרע מן הכסף שניתן ע״י ג' לפני שנתיים לבן-גוריון. בָּנו הוא מזלזל ואני מלא רתיחה. אל תחמיץ את העניין הזה. הוא אינו נותן לי מנוח. אתה לא תוכל לשער איך הוא העליב אותי.[6] מילא, נעזוב אותו.

מברל קיבלתי מכתב וכתבתי לו פעמיים. שלחתי לו רשימת המשכורות שקיבלו פקידי המשרד הציוני כאן בדצמבר, בזמן שבארץ -  ,wellאתה יודע. הצעתי לו לפרסם ולהוקיע, אך זה פרט קטן. לברל כתבתי, כי אם דבר העיתון יהיה לממש - אהיה נכון לבוא לא״י לשם זה בסתיו הבא, ז״א לא אגמור את L.S.E..

הגעגועים לארץ מתחילים להתדפק עלי בחוזקה. אם ילך הדבר ויתגבר - ואם תחת עקת כל מה שמעיק עלי אהיה אנוס גם בשנה הבאה ללקט פירורים דלים בלימוד - איני יודע אם יעמוד בי הכוח להישאר. יחד עם זה - עד כמה שרואה אני את מצב הדברים מעכשיו - זו תהיה הדרך היחידה לאפשר את לימודיה של צפורה באנגליה. על השאלה הזו עוד ייכתב חוזר לברלין-וינה, או להיפך.

אליהו מדבר על לבי לא להיות פוחז בהחלטתי לשוב. הוא מייעץ בפירוש להחליט להישאר עוד שנה. מנמק בצורך ללמוד יותר, לשוב ברכוש יותר גדול.

לנו בדרך כלל שלום. כסף כמעט שאיננו רואים. אוכלים היטב, בכ״ז, הלוואי עליכם ועל כל אחינו. צפורה עושה חיל רב באנגלית, א״כ אינה לומדת בחשק רב משום התקוות הקצוצות לעתיד ומפני שאינה רואה פירות בהווה. פרובלמות! לאט לאט משתחררת היא מן השיתוק האי״י, הפועלתי (מיוחד לפועלות!), הכנרתי.[7] חדלה להילחם בטחנות רוח, מתחילה להתעניין ב״חוכמות חיצוניות״. היא הייתה כועסת מאוד אילו ראתה את אשר אני כותב - אני כותב בספריית המוזיאום הבריטי, לא לשם לימוד חס ושלום, כ״א לרגלי עבודה אחת בקשר עם קפלנסקי - אך זה נכון.

באוקיינוס הגועש של לונדון היא מבקיעה באומץ ובביטחון. אמש הייתה לבדה - אני לימדתי - באסיפה המונית של פועלים בעמקי מזרח לונדון, לרגל בחירות-מילואים לפרלמנט. היא שומעת קצת הרצאות וקוראת. השפה, השפה, השפה! למרות הכל אנחנו קוראים יחד כמעט כל ערב ובשבת ויום א׳ יותר.

צריך ללכת הביתה, להספיק לאכול ארוחת ערב ולנסוע למזרח; הערב אסיפה ב״פועלי-ציון״ - עם המועמד החדש בווייטשפל, וחובה להיות. מחר צריך יהיה לכתוב את העבודה שאספתי חומר בשבילה היום - זה לא פחות ולא יותר סקירה על האבטונומיה הלאומית ללא-מוסלמים בתורכיה, אשר קפלנסקי הבטיח למזכירות מפלגת העבודה. הם רוצים לעורר את השאלה בפרלמנט, לרגלי השינויים שבאו ואינם ״בְּקוּייִם״. ואנחנו זורעים פה, ע״י עזרת חברים, על מנת לקצור במקום אחר. ובערב, ז״א מחר בערב, נוסעים אנו ״לעשות ביקור״ ל- Scotch girl שלי ולחתנה. עד היום לא היינו אצלם. השיטה שלי בנוגע לביקורים היא לשתוק ולהביא את הדברים לידי כך שא״א כבר לסבול, ואז צפורה אומרת: ״שמע, אני חושבת שאנחנו צריכים סוף סוף ללכת ל..., באמת, לא נעים״ - וכך אנחנו מחנכים אותה, שמוכרחים לתת לקיסר את אשר לקיסר.

דביק, לקַרו (אותו בחור צהבהב) נתתי הספר The Press and the Organization of Society מאת Norman Angell. הצילנו מידו, קרא אותו אם תחפוץ - יש פרקים טובים מאוד ויש משעממים, ושלחנו לאליהו. מאליהו דרוש את הספרון הקטן Oil (נפט). שמא נסדר ספרייה נודדת בין לונדון-ברלין-וינה-לונדון. אם תבטיחו להיות ילדים טובים - לקרוא, לשלוח הלאה ולהשיב מבלי להַנות את הרבים ביותר, משום שאז יאבדו הספרים - כי אז אתחיל לשלוח. כתוב, דביק.

 

משה

 

הערות