201

אל: עדה ואליהו, ברלין

לונדון, 17/1/1923

עדוצ'קה ואליהו - הן אתה כבר בברלין.[1]

 

אני מקווה, כי כבר הגיעכם מכתבי אשר שלחתי לרבקה.[2] בתקווה זו לא אחזור על מה שסיפרתי בו. בכלל אין לי די סבלנות לכתוב, כי לבי אומר לי שבקרוב נתראה כאן עם אליהו. מן הרמזים שבמכתביך או באחד ממכתביך האחרונים וגם ממכתבו של אחי בר-כוכבא (המקור היחיד לידיעות פרטיות מא״י!)[3] לומד אני שיש לך כוונה או גם שליחות מעשית לבוא ללונדון. אם חושב אתה עוד על השתקעות כאן - מוכרח אני לייאשך בהחלט. איני רואה שום אפשרות להשתכרותך פה. יבול השיעורים היה דל מאוד השנה. כמעט שלא היה יבול, והבחורים החדשים שבאו הנה מקרוב עדיין תלויים על בלימה. את הדברים האלה אומר אני מבלי לנגוע בעצם העניין - אם מסוגל אתה להירתם בעול נתינת שיעורים, עבודה הכרוכה לעתים קרובות בתנאים שאינם מרחיבים את הדעת ביותר - מכות במקל (לתלמידים) ובהברה אשכנזית. אך אני בטוח שאתה עומד לבוא לשם איזה עניין - איזה עניין הוא איני יכול להעלות על הדעת[4] - ולכן שמח אני על ההזדמנות לטייל איתך בלונדון ולהראות לך המון דברים ולספר לך על עוד המוני המונים. כאשר כתבתי לך פעם, עליך להביא בחשבון אך ורק את הוצאות הנסיעה עד לונדון וחזרה. בלונדון עצמה לא תוציא פרוטה.

לבי חרד מאוד עליך-עליכם גם בברלין. איך ובמה תשתכר - איני מתאר לעצמי. אותה החרדה ממלאת אותי גם בנוגע לדב ולרבקה. מה יעשה דב בווינה לכשישוב? אילולא משא חובותי יכולתי אני לעזור - ברצינות - אך במצב הדברים הנוכחי אין לי כל תקווה לכך. לפעמים רוצה אני כל כך לשלוח ולו גם פונט אחד לאימא - אך הפונט איננו, הולך תמס מייד אחר היוולדו. לוולודיה - אחרי הכל - החלטתי לע״ע לא לפנות ואת החוב לרופא השיניים התחלתי לפרוע בעצמי. אני שולח עכשיו 5 לי״ש, נ״ח [נשאר חייב] עוד 9 לי״ש. בסה״כ חייב אני - אל תיבהלו - כ-100 לי״ש. להיבהל לא צריך מפני שהחוב עומד, ואולי גם פוחת; עכ״פ - אינו גדל. צפורה בטוחה, כי את החוב לגוורץ - 35 לי״ש - ישלמו הוריה, אך עוד חזון למועד (אגב, אתה זוכר, אליהו, את החוב לגוורץ - 9:10 לי״ש?). קפלנסקי[5] דיבר איתי לפני נסיעתו ברלינה ע״ד עבודת מזכירות ועבודה ספרותית מעין זו שדיברתי עליה בברלין. אמר, כי ידרוש בברלין ממשרד ״הברית״ את התקציב הדרוש לעבודה זו בכלל ולמשכורתי. לפי דבריו - התקציב ישנו, צריך רק להקציבו. הוא קבע את משכורתי בערך ל-10 לי״ש לחודש - אני אמרתי שאסתפק ב-8 לי״ש. אם יצא הדבר לפועל - תצמח מזה ישועה גדולה, א״כ מצד שני תיחרץ כמעט כליה על לימודַי במובן העבודה העצמית, הקריאה והכתיבה. נוסף לעבודתי האנגלית בשביל ההסתדרות [הציונית] - קפץ עלי רוגזו של ״העולם״.[6] סולובייצ'יק[7] בא בדרישה, כי אכתוב כפעמיים בחודש סקירות על העיתונות הערבית ועל ״ענייני המזרח בכלל״. היות ואני מצוּוֶה ועומד לשרת את ההסתדרות הציונית, אשר למרות הכל עודה קיימת, א״א היה לסרב. אם כי לראות את דברי מודפסים ב״העולם״, אשר מאז ומעולם בזתי לו, ואשר אדם כאהובי הד"ר ש. פרלמן[8] הוא עורכו, בשעה שלכתוב למען ה״ארבייטענדע א״י״[9] עוד לא מצאתי אפשרות - אין זה תענוג. הנה שלחתי בימים אלה מאמר די ארוך ואולי גם לא רע על ״העיתונות הערבית בא״י״. אם חושב זלמן שראוי לתרגמו בשביל ״הארב. א״י״ - יעשה זאת, אך אל יעשה זאת מן המודפס ב״העולם״, כי שם אולי יקצרו, והעיקר - בוודאי יפשירו [יעשום פושרים] את הדברים. לאחר שאראה את המודפס ב״העולם״, ולאחר שאקבל את הכ״י חזרה (העתק לא נשאר בידי) - אכתוב.[10]

דבריך על הוצאת העיתון היומי בארץ ועל הצורך בי אינם יוצאים מדעתי.[11] את מחשבותי בנידון זה אחלק לשניים: עלי ועל העיתון.

לדידי - מסכים הייתי לשוב לארץ לחלוטין בראשית הסתיו הבא, לא רק לשם העיתון, כ״א גם לכל עבודה אחרת שתהיה תכופה ושתדרוש אותי. לנסוע בראשית הסתיו הבא - הרי זאת אומרת לא לגמור את ביה״ס. על זה לא הייתי מצטער ביותר. הייתי שב עם ידיעה די הגונה באנגלית ועם אוצר ידיעות לא גדול, אך מוצק בכלל. מובן, כי כשאני לעצמי הייתי רוצה לבלות פה עוד שנה, לא רק למען השלים את הלימודים, כ״א בכלל. אך לשם עבודה תכופה הייתי מוותר על זה. בעצם חושב אני, כי אילו הייתי נוסע היה זה פותר בחיוב את שאלת לימודיה של צפורה. עם עבור הזמן נוכחים אנו לאט לאט, כי יציאתה מלונדון לרֶדינג (מקום הלימוד) עם הישארותי בלונדון הם שני דברים שלא ייתכנו בזמן אחד. החיים והלימוד ברדינג יעלו אולי עד 15 לי״ש לחודש, ואני אוציא פה לבדי אולי לא פחות ממה שנינו מוציאים. השַקְלָה הזו מביאה לידי ההנחה, כי בכלל תצטרך צפורה להישאר פה שנה אחת אחרי נוסעי לארץ, בין אם יהיה הדבר בשנה הבאה ובין אם בזו שלאחריה. ״ימים ידברו״.[12]

עתה בנוגע לעיתון. כיצד זה אפשר בימים אלה, כשהכל מדולדל וכשתקוות להטבת המצב אין, לדבר על ייסוד עיתון יומי - חידה היא בעיני. אתה מציג במכתבך את שאלת העיתון רק מבחינה אחת, מבחינת הצורך; היכולת כאילו אינה שאלה כלל. ״להתחיל״ עיתון בתקוות נַה אַבוֹס [רוסית: שווא] - הרי זה לדון אותו בוודאות למיתה חטופה. ולקבור עיתון אחד הרי זה להצמית לימים רבים את התקווה לחידושו. העיתון יצטרך להפסיד סכומים גדולים כסדר, אולי במשך שנים. מודעות לא תהיינה לו במידה חשובה. החתימה [של מנויים] לבדה לא תספיק, ומה גם אם תהיה בזמן הראשון חתימת פועלים בלבד. להפצה גדולה של עיתון יומי בחו״ל אין לקוות, וההפצה שתהיה לא תכניס את הוצאותיה. כנגד זה, להוציא עיתון יומי ע״י עבודה ארעית ומתנדבת, כאשר היה יוצא ה״קונטרס״, אי אפשר. דרוש חֶבר עובדים אשר ימסרו את כל זמנם ויקבלו משכורת. נמצא, שלהתחיל את העניין בלי הון מסוים או בלי תמיכה קצובה מאיזה מקור - אי אפשר. ואלה - מאין יימצאו עכשיו, מאין יימצאו בשנה הבאה?

אם יש איזו תוכניות בנידון זה - כתוב.

הידיעות הבאות מן הארץ מחרידות במלוא מובן המילה. מה יהיה, אליהו? האומנם אבדה תקוותנו? בלי זרם רחב של כסף אנו אבודים, והזרם שהיה דלל לגמרה. תקציב ציוני הוא דבר שאינו בנמצא. והארץ - הארץ עוד אינה נושאת אותנו. היא קטנה ודלה ואנו יצורים יותר מדי מורכבים ועדינים בשבילה. כתוב, אליהו.

בענייני הגן [״הגנה״] בוודאי דיברת עם קפלנסקי. אולי ראית גם את סולובייצ'יק. הוא אינו חכם ביותר, א״כ יהודי טוב וגם, כנראה, איש ישר. הוא עוד לא השתחרר מהמושגים הנובומייסקיים על הגן, חושב את העבודה בחו״ל למיותרת ורותח על נתינת הכסף האחרונה, שהייתה שלא בידיעתו. אני לא ידעתי זאת.

אחיו של בר-כוכבא כותב, כי פלר[13] נוסע ללונדון. אם הוא בברלין אמור לו, כי אומנם הבטחתי לכתוב לו בדבר תוצאות צעדי בקשר עם מזכירות פועלי-ציון, אך לא עשיתי זאת פשוט משום שלא תמיד נעים להיות מבשר רעה. את המשרה קיבל איש אחר, הנושא בה עכשיו. אפשרויות אחרות לפרנסה איני רואה. אם יבוא, ואם יש לו כסף להחזיק מעמד כחודשיים - אפשר שימצא במשך הזמן איזו משרת מורה. אפשר גם כי לא ימצא ואז יהיה בכי רע. מצב הדברים בנידון זה הוא כאשר כתבתי לו בקיץ.

הפעם יהיה די. כתוב מייד.

נשיקות לך, עדוצ'קה.

אם תבוא - תביא איזה ספר עברי טוב, מן החדשים.

 

משה

 

הערות