200. אל: רבקה הוז, וינה - לונדון, 17/1/1923
שם הספר  ימי לונדון ג'
שם הפרק  200. אל: רבקה הוז, וינה - לונדון, 17/1/1923

 

200

אל: רבקה הוז, וינה

לונדון, 17/1/1923

רבצ'קה,

 

סוף סוף שולח אני כסף. הכֶּסֶפים הם 12 לי״ש: 5 לי״ש ממני לטישלר ו-7 לי״ש מדוד לפולק.[1]

בנוגע לדאגתה ומגינת לבה של אימא: כשבאה צפורה הנה התברר:

א. נישואים כדת לא יקומו אלא לאחר ועל יסוד הנישואים האזרחיים.

ב. הנישואים האזרחיים לא ייערכו אלא כעבור חודש ימים למיום דרוך כפות רגליה של ״הכלה״ על אדמת ״האי הזה שלנו״.

את הנישואים האזרחיים ערכנו. הדבר לא עלה בעמל, רק בשילינגים אחדים. בינתיים נסתבכנו בכל מיני עניינים ולא היה פשוט זמן ללכת, להתעניין ולקבוע מועד לנישואים דתיים. חוסר זמן הוא תירוץ טיפשי, כמובן. העיקר - הדבר צריך לעלות ב-2 לי״ש לכל הפחות (הן נחוצה גם טבעת!) ואלה לא היו ואינם. ז״א פונטים יש ויש, אך פונטים פנויים אין. בטרם ייווצר הפונט מחכות לו קריירות אחדות, ועפ״י רוב הולך הוא תֶמֶס[2] מבלי למלא אף אחת מהן. מובן שהדבר ייעשה, אך הוא יידחה לעוד איזה זמן. זהו.[3]

אני בטוח כי דב עוד איננו בווינה א״כ יודע אני מתוך מכתבו של [נחמיה] אחי בר-כוכבא,[4] העובד במשרד ההגירה, כי דב הכין לו כבר דרכּיה. מטיל אני ספק גדול בנסיעתו המוקדמת. בוודאי יתעכב [בארץ] עוד לשבועות.[5]

מן הארץ אין לי כל ידיעות. אין איש כותב. הכתב לך דב על בהרב?[6] מדב לא קיבלתי דבר למן הגלויה מטרייסט

בארץ רע עד לייאוש. ״ימי המשבר כגן עדן לעומת מצבנו כיום״ - כותבים משם. התקציב הציוני כמעט שנמחה זכרו. במושבות מחנק וגם רעב. בעסקים הפרטיים משבר קשה.[7] ״הסיליקט״ נסגר[8] (אם אין הדבר ידוע בווינה - לא כדאי לפרסמו). המורים והפקידים מתקיימים או אינם מתקיימים בלי משכורת. הקבוצות ניזונות מ״שמנן״. עבודת הבניין באה אל קצה - מפני החורף ומפני המשבר, וחוסר העבודה מאיים בכל מוראו.

אין לי מושג מדויק מעסקיו של וולודיה בזמן האחרון, אך אם עסקו שם בבניין בתים (״השחר״) בוודאי מצבו רע. במידה ידועה בא המשבר - עד כמה שאינו תלוי בכישלון התקציב הציוני - מפני קדחת הבניין שתקפה את היישוב העירוני. אנשים לוו, מִשכנו, קנו בהקפה בכדי לבנות. השקיעו את הכספים המצומצמים שהיו ברשות הפרטים והמוסדות בחומר מת ועתה נחנקים. הן את לא תכעסי עלי על שאיני חס עליך.

השבת הרציתי על [אליעזר] בן-יהודה. השומעים - כעשרים במספר - היו תלמידי שיעורי הערב, של צבי,[9] של דוד ושלי. רובם – נערות. היו גם נערים ונערות אחרים הלומדים עברית. ההרצאה הייתה בחינה שנתנה תוצאות מרנינות. כמעט כל השומעים לא ידעו עברית כלל לפני שנתיים-שלוש. תלמידות דוד ותלמידותי התחילו מ״שולחן״ ומאל״ף.[10] דיברתי בשפה קלה, אך בכ״ז דיברתי שעה עברית, סיפרתי על בן-יהודה בתור מחייה השפה, בתור יוצר שפת הדיבור, בתור מחדש מילים ובתור מחבר המילון. דיברתי גם על תחיית השפה בתור תנועה, על המורים הראשונים, על בתי הספר, על ההשפעה בגולה. הבינו הכל. שמעו בהתעניינות מאומצת. ההרצאה הייתה באולם המשרד הציוני. חדר יפה, רציני. שולחן ארוך וצר עם כיסאות משני הצדדים. מלבד ״השומעים״ היו רק צפורה ודוד. תלמידותי כותבות עכשיו חיבור על בן-יהודה עפ״י ההרצאה.[11]

שלום לך, ונשיקות רבות,

 

משה

 

היי שלום רבקה. צפורה.

 

הערות



[1] מדובר בתשלום חוב מ"ש ודה"כ לשני רופאי שיניים, שטיפלו בהם בשהותם בווינה בקיץ שחלף.

[2] לפי תהילים נח 9.

[3] על נישואי משה וצפורה כדת משה וישראל ב-26/3/1923 ר' נספח 3.

[4] בר-כוכבא מאירוביץ. ר' עליו יל״א יל״ב.

[5] דב הוז (להלן ד״ה) חזר מא״י לווינה בינואר 1923.

[6] יקותיאל בהרב. ר' עליו יל"א, יל"ב.

[7] "השנים 1922-1920 היו שנות צמיחה כלכלית מזורזת. בשנת 1923 חל שינוי לרעה ובלטו כמה תופעות שליליות המצדיקות את ההגדרה שפל (או מיתון) [---] מספר המובטלים, שהיה נמוך יחסית עד אז, עלה פי 3 ויותר [---] שילוב זה של ירידה ואבטלה גרם לתחושת אובדן אמונה בהצלחת המפעל הציוני [---] בהשוואה לתקוות מרקיעות השחקים בראשית התקופה" (נאור/גלעדי, עמ׳ 142; עילם, עמ' 217, 218).

[8] "התפתחות עירונית נוספת הייתה בתחום התעשייה [---] בת"א הוקם בית החרושת ללבנים (סיליקט), חלוץ מפעלי החרושת ששירתו את הבנייה" (נאור/גלעדי, עמ' 141-140). ה"סיליקט" הוקם בין כיכר דיזנגוף ורח' בוגרשוב.

[9] צבי שוורץ. ר' עליו יל"א, יל"ב.

[10] על ״שולחן״ ר׳ יל״ב, מכתב 153 הע' 18.

[11] לייחסו של מ״ש לאליעזר בן-יהודה היה פן מיוחד - אביו יעקב וכמה מחבריו אנשי ביל״ו התיישבו ב-1883 בי-ם ובתמיכת אב״י ויחיאל מיכל פינס הקימו את ״שיבת החרש והמסגר״, קואופרטיב לייצור חפצי חן ותשמישי קדושה מעץ זית. ״את השעות הפנויות מעבודתו היה [יעקב שרתוק] מבלה בבתיהם של פינס ובן-יהודה והיה מאזין לוויכוחים הסוערים, מבשרי הריב הגדול שהתגלע בזמן יותר מאוחר בין הציונות המדינית והרוחנית. 'אלה היו עזרא ונחמיה' - היה אומר אח״כ [---] תחיית השפה העברית, אשר לחבליה הראשונים היה עֵד בימים ההם, מיזגה את היסודות האלה לחטיבה אורגנית אחת של השקפת עולם ציונית-לאומית״ (מ״ש על אביו, יומ"א ז, עמ' 1968-1973, 1984). אב״י הוא שקישר את יעקב שרתוק עם חאג' איסמאעיל ביי אל-חוסייני, שהחכיר לו, בעלותו ארצה שנית ב-1906 את אחוזתו בכפר עין סיניה שבין רמאללה ושכם.

 

העתקת קישור