נספח 10
פניה
שרתוק על רצח י״ח ברנר
מכתב אל רבקה ומשה[1]
רבקה יקירתי תל-אביב, מאי 1921
בשעות ובימים הנוראים
שפקדו אותנו באופן כל כך פתאומי לא עזבוני מחשבותי עליך ועל משה אף לרגע. כל הזמן חשבתי
עליכם, הרחוקים מאיתנו ברגעים כה איומים. חשבתי בחרדה מה יהיה איתכם כאשר ייוודע לכם
מה קרה ביפו.
החלטנו מייד לשלוח
מברקים לך ולמשה. שלחנו מברק משותף. אחר-כך גאולה שלחה לך עיתונים שעליהם כתבה לך כמה
מילים. איש לא כתב לכם מכתב. ימים שלמים דיברתי על זה ודרשתי מכולם לכתוב לכם. אמרתי
שאנו חוטאים לכם, שאתם לעולם לא תסלחו לנו אם לא תקבלו מכתב בעוד מועד. אבל איש לא
היה מסוגל לקחת עט ביד. כולם התאבנו.
עדה הייתה כמה ימים
בבית. היא לא יכלה להחזיק מעמד בכנרת ובאה במפתיע אלינו. חוץ מזה, בביתנו התרחשו דברים
שקשה לתארם. אצלנו היה המרכז. כמה אנשים היו אצלנו, לנו, אכלו - אינני יכולה לתאר.
את הכל עשית בעצמי. התמודדתי עם הכל בעצמי. לא התפשטתי כלל. הלכתי לישון מאוחר מאוד.
קמתי עם שחר וכל היום הייתי על הרגליים. וצריך להוסיף שבאותו זמן התגוררה אצלנו שבועיים
משפחה ספרדית מעג׳מי - משם כל היהודים באו לתל-אביב ופיזרו אותם בכל הבתים, ואני הייתי
צריכה לבשל לכולם, ואנחנו מצטופפים כעת רק בשלושה חדרים והיה צריך לסדר הכל כך שלכולם
יהיה נוח. חוץ מזה, יהודה תמיד היה עסוק מאוד וגם גאולה עבדה קשה וממשיכה לעבוד, לטפל
יחד עם כל בנות תל-אביב בפצועים ובחולים, אשר לצערנו הרב רבים מאוד. עכשיו קיבלת תמונה
מלאה של המצב בביתנו ותביני שאיש לא יכול לכתוב. רבקה, היית חסרה לי בכל רגע.
מה היה עם הילדים
[יהודה וגאולה] כשנודע להם שברנר יקירם איננו עוד? זה היה נורא. לא ייאמן. שניהם היו
במצב איום, איבדו את העשתונות, צעקו. לכולנו נודע הדבר ברחוב, כאשר פשטה בו השמועה
המחרידה. פני כולם הביעו זוועה והיו מעוותות מכאב ומעלבון. איש לא רצה להאמין. איש
לא היה מסוגל לחשוב שברנר איננו עוד. אבל זו הייתה עובדה. כולם רעדו כחולי קדחת.
לי כל זה נודע קודם
ומייד חשבתי מה יהיה על הילדים. באותו רגע שמעתי צעקה נוראה וראיתי
את גאולה רצה מהגימנסיה, ואחר-כך ראיתי את יהודה ואת עיניו המזוגגות. רצתי אחריהם הביתה
ואת המצב שהיה אז בבית אי-אפשר לתאר. את ודאי תביני זאת. הייתי איתם לבדי
כל הלילה. הם צעקו, בכו, עד שלבסוף התנמנמו
- הם היו הרוסים, הרוגים, גמורים. ישבתי כל הלילה ביניהם. גאולה כל פעם
התעוררה בצעקה איומה. עם זריחה יצאתי לרחוב שכבר היה מלא אנשים. רבים לא ישנו כל הלילה.
הלכתי לגימנסיה - הגימנסיה הייתה המרכז של הכל - ושם ראיתי את האסון הגדול של כולנו,
את דם הטהורים שלנו. ראיתי את כל ההרוגים וביניהם גאוותנו ותהילתנו ברנר, ואת צבי שץ,
היצקרים, אב [יהודה] ובנו [אברהם], נער בן שבע-עשרה, ועוד ועוד... כולם צעירים שנפלו
בגבורה כשנלחמו עד הרגע האחרון. ואז ראיתי את יהודה ואת גאולה, שהתעוררו ולא מצאו אותי
ובאו הנה. האולם הגדול התמלא באנשים שזעקו
ובכו. כאשר אני חושבת על זה עכשיו - איך
זה היה והאם באמת כך היה - אינני יכולה להאמין. האומנם כולם יירגעו והחיים יחזרו
להיות כמקודם? זה נורא, וזה קרה. ואיש מהם לא יהיה בחיים ואילו אנחנו
ממשיכים לחיות. כולנו אשמים כלפיהם. הם כולם קבורים
בקבר אחד, אבל כל אחד בנפרד. כשחושבים על זה אין רצון לחיות,
אין רצון לראות את השמש הזוהרת, את השמים היפים, את הלילות המוארים באור הירח - הרי
השמש זהרה גם אז, כאשר קרה הדבר הנורא, ולא כבתה.
איך זה היה?
יהודה הלך ואמר שבעוד
חצי שעה יחזור לאכול צהריים. גאולה ניגנה הרבה באותו יום - היא
התכוננה לבחינה אצל גב׳ מודריק בשעה ארבע. אני יצאתי לרגע לתל-אביב, לקנות לעדה כמה
דברים קטנים שביקשה והייתי צריכה לתת לה למחרת. המרק היה על הכיריים, על האש, ועמד
במקומו כמה ימים עד ששפכו אותו.[2] יצאתי וראיתי
פנים מודאגות, שמעתי יריות ונודע לי שבנווה שלום משהו לא בסדר. כבר לא קניתי כלום.
רצתי אנה ואנה ומכל צד ניכר שהכל אינו כשגרה. רצתי הביתה. החלונות היו פתוחים. יהודה
לא היה. רצתי שוב החוצה. ברחוב המתח עלה כל דקה. לכולם היו פנים מודאגות. כולם נעלו
את החנויות ורצו בכיוון נווה שלום. עברתי ליד הגימנסיה. שם כבר היו המון אנשים. הביאו
את הפצועים. הדם שתת. חרדה ירדה על כולם. רצתי עם כולם, כולי קפואה כקרח מרוב פחד
- איפה יהודה? רצתי בחזרה הביתה - אולי הוא שם? איננו! קראתי לגאולה. רצנו יחד, נכנסנו
לגימנסיה. אלוהים! מה ראינו! הרופאים,
והאחיות כבר חובשים את הפצועים. ד"ר [אריה] פוחובסקי, [ליאון] שטיין, [ד"ר
משה] שרמן, מתרוצצים. ואצלי, כמסמר תקוע בראש, השאלה איפה יהודה? ובדמיוני אני רואה
שעכשיו יכניסו אותו, ואני רצה, כולי פחד, וגאולה איתי, ואנחנו שואלות כל אחד אולי ראו
אותו - אחד ראה אותו פה, שני שם, אבל אני לא רואה אותו, ולקראתנו מביאים את הפצועים
ואני מקללת את עצמי על היותי אגואיסטית שכזאת. לבי דומם, אני בוכה בראותי אותם - אבל
איפה יהודה שלי?!
כך עבר המון זמן ולא
הצלחנו למצוא אותו. היינו בנווה שלום. כולם צועקים לנו: ״לאן אתן רצות?!״ ואנחנו ממשיכות
לחפש אותו, אבל הוא איננו, וכולם אומרים שהוא בוודאי יחזור הביתה. אבל הביתה לא רציתי
ללכת. מי מחכה לי שם? לבסוף, בעזרת אנשים, מצאנו אותו בין האחרים, זועמים כמוהו, ואז
החלטתי שאינני עוזבת אותו למרות שצעקו עלינו וניסו לגרש אותנו משם. זזתי הצדה, אבל
לשנייה לא איבדתי אותו משדה הראייה. חזרנו לתל-אביב עם כולם רק בערב - מתים מעייפות,
שבורים, אומללים, מלאי צער עמוק.
כל זה כתבתי לפני
ימים אחדים ולא יכולתי להמשיך. בינתיים קיבלתי את מברקך, רבקה, על רצונך לחזור הביתה.
ציפיתי לזה. גם ממשה קיבלנו מברק כזה. לא הופתעתי ממברקיכם כלל. רבקה יקרה, אני מבינה
את מצב רוחך בימים האלה. כל הזמן אני מתארת לעצמי איך את יוצאת מדעתך ולא יכולה לעשות
דבר, ובהשפעת כל החוויה הזאת מחליטה לחזור הביתה, כי בו לדעתך עליך להיות עכשיו. כל
זה נכון, רבקה יקרה, ואם להישמע לרגש ולא להיגיון, כי אז אין לך ברירה אלא לחזור הביתה.
אבל זכרי וחשבי מה יהיה כשתבואי. במה תוכלי לעזור? במה בכלל אפשר לעזור? ויחד עם זה
- לעצמך תזיקי מאוד. תשברי את משטר הלימודים ובן-רגע תאבדי כל מה שהשגת במאמצים כה
רבים. לא בקרוב תוכלי שוב לנסוע לחו״ל. ואותו דבר אפשר להגיד גם למשה. ולכן, רבקה שלי,
היי חזקה. אספי את כל כוחותיך והישארי שם כל עוד זה דרוש לך. השתדלי לא להפסיק את הלימודים
לתקופה ארוכה למרות כל הקושי שבדבר. אבל בעצם אינני צריכה להורות לך. את עצמך מבינה
הכל היטב.
אצלנו בבית הכל נמשך,
אבל בקצב איטי קצת יותר. יהודה עסוק לגמרי, עזב את כל הלימודים. אף פעם לא נגע בכינור.
דווקא בתקופה האחרונה ניגן הרבה ועכשיו הכל ייגמר. אצל גאולה אותו דבר. הרוח ירודה.
כל הזמן היא נאנחת אנחות עמוקות. בפעם האחרונה היא הייתה אצל ברנר ביום שישי. הוא קיבל
אותה יפה מאוד, שוחח איתה והבטיח לחזור ללמד אותה כל עוד הוא נשאר ביפו. באותו יום
היא חזרה הביתה כל כך שמחה וכל הזמן דיברה עליו וחיקתה אותו. וביום שני הוא כבר לא
היה. היא שבורה לגמרי ואני מודאגת מאוד ממצב הרוח שלה. הפסנתר סגור כל הזמן ואני לא
מסוגלת, אין לי אומץ, להגיד לה לחזור לנגן, וכך כל העבודה שלה תהיה כלא הייתה, וזה
אחרי שכל כך הרבה השקיעה. למרות הכל היא עובדת עכשיו קשה - קמה בחמש בבוקר והולכת לביתו
של ספקטור, לשם העבירו את כל הפצועים מהגימנסיה (הרי צריך לחדש את הלימודים. את הפצועים
קשה העבירו ל״הדסה״). בשעות הפנאי היא עוסקת בתיקון בגדים בשביל החולים האלה. כללית,
הרוח ירודה אצל כולם.
אנא כתבי לי, רבקה,
מה שלומך, בריאות וכסף.
מנשקת אותך חזק, ריבוצ׳קה
יקירתי,
שלך,
אימא[3]
הערות
