נספח 9. מכתב אליהו גולומב למשה שרת - תל-אביב, 21/11/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  נספח 9. מכתב אליהו גולומב למשה שרת - תל-אביב, 21/11/1922

 

נספח 9

 

מכתב אליהו גולומב למשה שרת[1]

 

משה,                                                                                                         תל-אביב, 21/11/1922

 

אנסה למסור לך בקיצור את אשר עבר עלי בחודש זה של שהותי בארץ.

[---] עוד ביפו, טרם ראיתי כל איש חוץ מה.[כט], נתברר לי שמצבי יהיה קשה מאוד [בארגון העבודה ב״הגנה״]. ההתנגדות היא מאורגנת והתמיכה כמעט אך אפלטונית. יש הכרת הצורך להרחיב את העבודה מחוץ ל״חוג״ [״השומר״], יש הכרת הצורך לשמור את הנהלת העבודה בידי באות-כוח של כל הציבור, יש הכרת ההכרח לארגן עבודה יותר רחבה בהתאם לצורכי הזמן, אבל אנשים מתמסרים לזה, או גם כאלה שיסכימו להתמסר לזה, כמעט שאין.

ואילו הייתה ההסתדרות [הכללית], לפחות עתה, בעלת תוקף פנימי כלשהו, אילו היה הועה״פ יכול לתמוך בדרך זו או אחרת באותה האוטוריטטיות שהוא עשה זאת לפני שנה, כי אז הייתה זו חצי צרה. אולם במשך השנה באה התרופפות כזו בקרב ההסתדרות עצמה, שאין, וגם לא יכול להיות למנהליה, הכוח להתנגד לרצונו של איזה קיבוץ מאורגן בכלל. ההסתדרות אינה מאורגנת ואינה יכולה להשליט את רצונה על איזה חבר או קיבוץ בתוכה. מוסדות ההסתדרות הם כמו המשקים - ואולי יותר מהם - כל אחד ממלכה בפני עצמו. בתוך חלק מהמוסדות אנרכיה וחיכוכים פנימיים ההורסים את העבודה או מעכבים אותה, על כל פנים, ואם יש מוסד כמשרד העבו״צ, אשר בו בפנים אין חיכוכים, הרי יש ניגודים בינו ובין מוסדות אחרים שלנו. כל מוסד ומוסד, בין שהנהלתו הפנימית טובה ובין שהיא רעה, תלוש בהחלט מן הציבור אשר אותו הוא משמש. אבדו בהחלט האמון ויחס ההוקרה שהיו מצד ציבור הפועלים למוסדותיו. אבד האמון הפנימי שמוסדות הפועלים יהיו באמת למוסדות הבונים את הארץ, ואבד רגש האחריות בציבור בעד גורל בניין הארץ בכלל. דאגת הקיום והמלחמה המעמדית במובנה הרגיל ביותר הן היחידות המעסיקות עתה את הקיבוצים ואת החברים אשר מהם נבנה ציבורנו.

זהו מצד אחד. מצד שני עוד טרם נגררו העומדים בראש מוסדות הפועלים אחרי זרם הייאוש והדלדול אשר בקרב הציבור כולו. הם ממשיכים עוד לנהל את המוסדות ברוח שציינה את ציבורנו עד הזמן האחרון, ברצון של יצירת חברה עובדת עומדת ברשות עצמה, של יצירת מוסדות הדואגים לא רק להטבת מצב הפועל הנמצא כבר בארץ, אבל גם להרחבת העבודה, לעצמאותה וכו׳ וכו׳. הדאגות האלו גוזלות את כל הזמן ואת כל הנפש, והפועל - הבודד או חבר הקיבוץ - הנלחם בעד הטבת תנאי העבודה, נשאר לפעמים בלי דואגים. זה מגדיל עוד את החיץ אשר קם בין רוב הציבור ובין העומדים בראשו.

ולאט לאט נשמט הקרקע מתחת לרגלי העומדים בראש, המפסידים יותר ויותר את תמיכת הציבור. היחס של שנאה, ובמקרה היותר טוב של אדישות למוסדות החיוניים ביותר כמו המשרד לעבו״צ ו״המשביר״, מדהים. למוסדות האחרים, שבאים פחות במגע עם הציבור בענייני יום יום שלו, יש חוסר עניין גמור. עוד לא הורגש יחס של חוסר הכרה למנהלי התנועה כמו שהוא מורגש עתה. ויחד עם זה יש כעין איזו השלמה בציבור עם הרע ההכרחי הזה - ״העסקנים״.

הפקידות שהתפתחה בתוך מוסדותינו - שהיא באמת כוח הכרחי, כי מומחים נחוצים לנו ובתוכנו אינם - עזרה גם היא, בלי ספק, לפיתוח היחס בין המוסדות שלנו לציבור. [---] הציבור עצמו באמת אינו מגלה כל עניין לשאלה זו [של ה״הגנה״] כמו לכל שאלה אחרת הנוגעת לארץ בכלל. הציבור מפורד בהחלט לקיבוצים המסוגלים להתעורר לעניין הנוגע לכל אחד מהם בענייני יום יום שלו. וצריך להודות - ענייני יום יום הם עתה קשים ועשויים לבלוע את האדם או את הקיבוץ. העובד בעיר נתון תמיד בסכנה של חוסר עבודה. מצבם הוא כרגע הכי טוב, כי בימי העבודה הם משתכרים גם את המינימום הדרוש לימי הבטלה, וחיים על פי רוב חיים כמעט אנושיים, אבל במשקים ובקיבוצים מאורגנים, כמו גדוד העבודה, הזקוקים לתמיכת תקציבים, יש מחסור תמידי ומצב של חצי-רעב בלתי פוסק. בגדוד המצב גורם ליד עזיבה של הרבה חברים, ובייחוד מאלה שלמדו קצת איזה מקצוע בעבודה. כן נוהג הדבר במַסְשְטַבּ [קנה מידה] יותר קטן גם בקיבוצים האחרים ובמשקים ואפילו במושבי העובדים. [---]

במצב זה הרגשתי אני את עצמי חלש מאוד, וברור היה לי שלהמשיך לשאת עלי אחריות של עבודה במצב כזה אין כל אפשרות. צריך לבוא שינוי בארגון העבודה והנהלתה, או שאני צריך לעזוב את העבודה. [---] בפני הועה״פ יכולנו באופן כזה לנגוע בעניינים רק באופן שטחי [---] הוחלט שצריך למנות ועד זמני [ל״הגנה״]. [---] הוחלט גם למנות מצד הוועה״פ ועדת ביקורת. עתה אנו צריכים לגשת לעבודה. [---] אני אשתדל להכניס לעבודה את הפרינציפ של הרחבה. אשתדל למשוך אנשים חדשים ואחרי הוועידה אני חושב להתפטר, על כל פנים, מעבודה זו. אם בשאלות הנ״ל יבואו חילוקי דעות אשר יביאו לידי התפלגות חדשה, אז איני יודע מה יהיה גורלי. איני מרגיש בי עתה את הכוח לשנות דבר-מה בארץ. איני רואה לפני גם את החברה המתעוררת ומתאמצת להכניס את השינויים הדרושים, אשר לה הייתי נותן את ידי.

[—] ואשר לגדוד [העבודה], אין אני מרגיש עתה בי את הכוח הדרוש כדי לתקן בו את המצב. המצב הכספי של הגדוד קטסטרופלי. חוסר הסדר בו הוא נורא. [---] העבודה עצמה סובלת מריבוי מחלות, מדלדול הכוחות ומחולשת האנשים, הרעבים למחצה כמעט תמיד. אבל בעבודה יש, בכל זאת, חבר אנשים אשר למרות כל המצב הנורא לא רפו בחריצותם ובמסירותם, ובמידה ידועה אפילו שמרו עליהם בהצלחה. גם כאן יש, כמובן, הרבה חיכוכים פנימיים. [—] אני לא אקבל על עצמי כל דבר חדש ולו גם קרוב לי כגדוד, לפני שארגיש בי כוחות ואמונה לגשת ולעשות. אני מאמין עוד, שאם לא נתעורר אנו עצמנו, יעוררנו ויאחדנו סוף סוף איזה שוט חיצוני. ולמומנט ההוא של ההתעוררות הייתי רוצה להתכונן ולצבור כוחות. חבל להפסיד את הכוחות ולו גם מתוך הרגשת חובה ציבורית בימים אלה של עמידה ואפס פעולה, של ירידה ושל התנוונות אישית וציבורית.

[---] קשה, משה, קשה ומעיק. המצב מכביד ולוחץ, לוחץ עד כאב ראש, עד לסבל פיסי ממש. אני רוצה להשתחרר מזה ולאיזה זמן. אני יודע שלא עתה הזמן... איך ייפול דבר - נראה. [---]

 

הערות



[1]  חביון, עמ׳ 290-284, ור׳ שם בנושאים אלה גם עמ׳ 294-291.

 

העתקת קישור