יום ה',  29.8.46,  בוקר

משה יקירי,

חודשיים!

חבילת הספרים ששלחת נתקבלה.

פגשתי אתמול את יצחק ש', מסרתי לו ברכות ממך והוא שאלני בלב חפץ באמת אם רצונך באיזה ספר באופן מיוחד. קנית לך מעריץ חדש, דומני. באותה הדרך פגשתי את ברוך צוקרמן וגם הוא שאל לשלומך וכו'. ואתמול בבוקר נתקלתי במורה ספיבק[1] בקופת חולים, גם הוא התעניין בך ואמר מסרי לו שלום ממני, מאחד מני אלף. ואל נא תחשוב שידידנו דינבורג[2] שכח עליך. אמש תפש אותי סוף סוף בטלפון וסיפר שהיה אצלנו וצלצל כמה פעמים ולא מצא איש. האנשים הטובים שהזכרתי פגשתי בדרך כאשר הלכתי ללוות את מרים פרקש[3] עם ילדיה, שבאו לבקרני שנית. היא החזיקה את בתה על זרועה ואני הובלתי את העגלה עם בנה בן ה-3 והכל הסתכלו בי בדרך - אם בני הוא ואם נכדי?

בערב הייתי ב"עדן" אצל רוזנבלומים וסינקובים (האישה זוכרת אותך מארצות-הברית) שעשו לעצמם ערב פרידה והזמינו את השמנת של החברה העברית. ואם שמנת - כי אז גם אני בתוכה!

בעוברי על פני בנייני הסוכנות בדרכי ל"עדן" חשבתי בלבי - הן האנגלים מסוגלים לחזור ולטמא את הבניין הזה בכל עת שירצו בכך, הן הם איבדו כל רגש של כבוד ובושה לא רק ביחס אלינו, אלא גם ביחס לעצמם. מה ואיך לעשות שהם לא יעיזו לנגוע בבניין הזה - סמל עצמאותנו שחולל - שלא ינכו[4] מהמעשה שעשו, שפחד אלוהים ייפול עליהם שמא אדמה תבלעם אם יקרבו אלינו שנית.

אחד המסמרים ב"עדן" היה אייזנברג. הוא היה לבדו והכל השתדלו לדבר איתו, לסחוט חדשות. גם אני זכיתי לכך. כל שבוע הוא מבטיח לי באופטימיזם שלו, שאתה תבוא הביתה לשבת. אני נוהגת לצחוק לו ובזה העניין נגמר. אותו הדבר הוא מבטיח מדי שבוע בשבוע לגולדי, ואותה הוא הביא לידי כך שהיא כועסת עליו כעס גדול דוֹ בֶּלַיוּ קַלֶנִיַה (רוסית: עד להט מלובן]. כדי להחניף הוא מספר לי זאת בכל פגישותינו. ההופעה המצחיקה שהייתה ב"עדן" זוהי הופעת בנות קפלן, דתיה ועטרה החלו להופיע במסיבות בערבים. לשונה של אֶטְל לא איבדה הזדמנות לציין את העובדה.

מויסיצ'יק - מחר יום הולדתי! נורא לחשוב!

בהרבה נשיקות,

צ.