נספח 6

 פולמוס חופה וקידושין[1]

 

 

עדה אל משה

 

משה,                                                                                           שרדינג, אוסטריה, 22-23/4/1922

 

זה זמן רב רוצה אני לדבר איתך והרבה כ״כ יש לי לומר, עד כי קשה לי לכתוב אליך. אך היטב מרגישה אני, שהשתיקה בינינו עתה הינה רעה מכל וע״כ החלטתי להפרה ויהי מה.

אל נא תאשים אותנו, על אשר לא כתבנו לך אף פעם אחת על עצמנו. האמן נא, שלא רק קשה, כ״א בלתי אפשרי היה הדבר עד כה. אחרי עוזבכם את הארץ עברו עלינו חיים ארוכים ארוכים של שנה אשר לא היה לה קץ. על שנינו עבר הרבה ונדמה לי שגם השתנינו בהרבה במשך שנה זו, ולכן גם קשה היה לכתוב דווקא לאנשים קרובים ואהובים. אליהו, גם עתה, ודאי לא יוכל לכתוב אליך. הוא היה רוצה מאוד לראותך ומאמין מאוד בפגישתכם.

על עוד פרט קטן רוצה אני לומר לך, משה. אנו לא נסדר שום דבר רשמי. מבין אתה? לגמרי לא. אני אצטער מאוד אם אדע שאתה מצטער על זאת. איני רוצה להתווכח איתך עתה על ערך הדבר בכלל. צריכה אני רק לומר לך, שבשבילנו בלתי אפשרי הוא הדבר לגמרי. אני חושבת שאתה מכיר די את אליהו כדי להבין שהוא אינו מסוגל לכך, ואני איני מסוגלה לכך לא פחות ממנו. בשבילי היה אסון לו הייתי מוכרחה לעשות זאת, ואילו עשיתי הייתה נשארת אצלי הרגשה בלתי נעימה לתמיד. אותי, לצעד כזה, יכול היה להכריח רק אבא, אך תאר לעצמך שאני מאמינה שלו חי אבא עתה איתנו - לא היה מכריחני לצעד זה. אני מאמינה שהיה מבין אותנו ואולי גם מסכים לנו. אני יודעת שלאימא יגרום הדבר צער רב אך אני יודעת גם שאי נעימות תהיה בעיקר כלפי חוץ: ״מה יאמרו?״ ובפנים נפשה הייתה בלי ספק מתפלאה מאוד, לו היה נודע לה שהתנהגנו אחרת מאשר נתנהג. כמובן, נצטרך לפייסה במכתבים, אך לפעמים נדמה לי שלא קשה יהיה הדבר, בעיקר מפני שאימא מכירה היטב את אליהו ואוהבת אותו מאוד.

אני רוצה מאוד לקבל ממך איזה מילים עוד בהיותי בשרדינג. אם לא אקבל - אשוב לווינה בלב לא שקט. כתוב לי גם איזה מילים אודותיך. אני איני יודעת אפילו על מצב לימודיך, על בריאותך, על המצב החומרי אצלך וכו׳.

שלום לך, אל-נא תחשוב עלינו רע.

 

 

עדה אל אליהו

 

אליהו,                                                                                                        שרדינג [9/5/922]

 

האם קראת כבר את מכתבו של משה? [מכתב 157] מה תאמר עליו? שמא התעורר אצלך רצון לכתוב לו לרגל זאת? אך אני לא הייתי רוצה שתענה לו על זאת. שונות אתם תדברו בשפות יותר מדי, בשום אופן לא תבואו לידי הבנה ורק תכאיבו אחד לשני. אני צריכה לענות לו מייד, אך איני יכולה לעכב יותר את המכתב לאימא. התחלתי היום לכתוב אליה ו״נכתב לי״ לא רע. אם אגמור אותו מחר - יהיה טוב מאוד. אך גם אתה צריך לכתוב לאימא, אליהו, אלא קצת אחרת מאשר כתבת.

ראשית, נדמה לי, שקצת יותר מדי התפלספת

ושנית דבריך על המנהגים הדתיים, נדמה לי, לא יתקבלו על לב אימא.

אצלי, למשל, ביחס לזאת, הרגשה שונה מאשר אצלך, הן אתה יודע את זאת. אני אצטרך לבאר לאימא את התנגדותי לטקס באופן אחר מאשר ביארת אתה. אך יודע אתה, אליהו, למרות שאיני בוחלת במנהגים הדתיים כמוך - אני מרגישה אף על פי כן חזקה מאוד בהתנגדותי לכל טקס ונדמה לי, שלא אוכל לוותר בשום אופן. התפלאתי קצת וצחקתי על השַטְקוֹסְט [רוסית: אי יציבות] אצלך. מה קרה לך, אליהו? מוצא חן בעיני מאוד שאתה מוותר יותר קל ממני. אך אני חושבת באמת שזוהי השפעת מחשבת רגע. ובכ״ז, אליהו, כדי להימנע מאי הבנה אשר יכולה לקרות במקרה זה, רוצה אני לומר לך ברצינות, שאני לא אוכל לוותר בשום אופן. איני רוצה להקים רעש, להילחם, לגרום צער, אך לעשות את זאת לא אוכל. ואם לא יבינו אותי - אתחנן פשוט שלא יכריחוני, כי איני יכולה, איני יכולה.

אליהו, החלק השני של מכתבך לאימא אינו מוצא חן בעיני. זהו החלק שבו אתה מדבר על צרמוניות דתיות. לאימא אי אפשר לכתוב כך. הדברים יהיו לה זרים. היא לא תסכים להם. עוד יותר: יש דברים אשר היא תחוש בהם כעין עלבון לאבא. כי הלא אבא כִּבד ומילא את המנהגים הדתיים. אני יודעת שלך קשה לכתוב אחרת מפני שאתה חושב כאשר כתבת ובכ״ז צריך לשנות את המכתב.

את מכתב משה קיבלתי ע״י רבקה ושלחתיו אליה חזרה, כדי שתקרא אותו. גם אתה צריך לקרוא אותו, כי הוא כתוב כמעט לשנינו. תיגש נא אל רבקה ותקרא אותו. שמא תקרא גם את מכתבי לרבקה. בו אני משתפכת קצת על מכתבו של משה. פעמיים לא אשתפך.

העניין כנראה קשה יותר מאשר תיארתי לעצמי. מכתבו של משה שולל ממני את האומץ למכתב לאימא. אומנם נדמה לי לפעמים שאימא תהיה יותר סבלנית ותתפשר יותר קל. לי נדמה, שאימא מסכימה לנו בפנים נפשה ורק כלפי חוץ, חשובה לה הרשמיות מתוך הרגל ובעיקר מפני יחס הסביבה לזאת, ואצל משה הן זוהי שאלה העומדת במרכז ובראש הכל.

 

 

עדה אל רבקה

 

רבקה,                                                                                                         שרדינג, [9/5/ [1922

 

קיבלתי היום על ידך מכתב ממשה [מכתב 157]. הנני שולחת אותו אליך. קראי נא אותו והגידי לי מה אעשה? הן את מבינה על מה הוא מדבר. הוא בוודאי כתב גם לך, ובוודאי גם ביתר חריפות. אני באמת אובדת עצות. אני ידעתי שמשה לא על נקלה יתפשר עם זאת, אך עד לידי כך - לא שיערתי. רציתי בימים אלה להתחיל במכתב אל אימא. אך עתה מכתבו של משה מפחידני מאוד, ואני חדלה מהאמין שאוכל לבאר דבר-מה לאימא. לו הייתי מתראה עם משה, היו בינינו בוודאי שיחות סוערות אחדות ואני מאמינה, בכ״ז, שהיינו באים לידי הבנה, כי הרבה מאוד יש לי לומר ולספר לו על זאת, אך בכתב זה קשה מאוד. בשבילי - בלתי אפשרי.

רבקה, אני יודעת שאת אינך חושבת כמו משה, אבל נדמה לי שגם את אינך יודעת עד כמה הוא בלתי אפשרי הדבר בשבילי. אצלי אין זה עקשנות קפריזית של נערה ואין זה רצון צעיר של מרד במנהגים הקיימים. ההתנגדות לזאת מונחת הרבה יותר עמוק בהכרתי. אינני מוציאה ואיני רוצה להוציא איזה משפט כללי. נדמה לי, שהעניין הזה לא יכול להיות מסור אלא ליַדעוּתוֹ של כל אחד ואחד. נדמה לי, שלי יותר קשה להסכים לזאת מאשר היה לך לוותר על זאת. ובה במידה לא הייתי מבינה את זלמן, למשל, לולא עשה זאת, כאשר לא הייתי מבינה את אליהו לו הסכים לזאת.

איני יכולה לתאר לעצמי בשום אופן, שיחסנו אל מישהו, בין אם יהיה זה האדם הכי קרוב לנו ובין אם זר לנו לגמרה, יכול להשתנות במשהו לרגלי יחסו לשאלה זו.

אצל משה עומדת השאלה הזו במרכז עד לידי כך שאינו יכול לומר לי אף מילה לפני אשר יברר אותה. הן הוא עצמו כ״כ כואב על זאת. ובכן, מדוע זה? גם אני אינני מבינה, ויכולה כמוהו לדרוש ביאור.

משה אינו מתעכב לגמרה ומאיים עלי מייד ביחסים לעתיד, ועוד מוסיף: ״לא חיצוניים, חלילה״. ההוספה היא בייחוד חשובה. מה זאת? איני משיגה. אני יודעת שגם ביחס אליך הוא התבטא באופן דומה במקרה דומה לזה (כך סיפר לי מחלוף, ואת מתארת לעצמך, כמובן, באיזו חשיבות הוא סיפר את זאת). איך יכול משה כ״כ על נקלה לחשוש לייחוסים בינינו? והן אני יודעת שהדבר לא עולה לו על נקלה. נדמה לי שבמידה רבה זוהי עצבנות, עצבנות נוראה.

משה מייעץ לי ״לשקול בכלל את כל העניין״. האומנם הוא חושב שהשאלה הזו רק עתה עמדה לפני? משה שוכח שהחיים אינם עומדים על מקום אחד, ואיתם משתנים הערכים. עולה על דעתי עתה, שמשה אולי, בעצם, לא שינה לעולם באופן יסודי את הסביבה אשר הוא חי בה, מושגים רבים נשארו אצלו אותם אשר היו לפני עשר שנים, והוא שוכח שאיתי היה אחרת. לא אדון עתה אם טוב או רע הוא הדבר, אך עובדה היא שמלבד החינוך שלנו בבית, עבר עלי עוד חינוך אחד, אשר מבלי לטפל בי לגמרי, הטביע את חותמו על כל יישותי. ואני איני יכולה לחשוב ולהבין אחרת מאשר אני מבינה עתה, ואני מוכרחה להודות שבהכרה ברורה ועמוקה אני מסכימה להבנתי זו.

רבקה, מה אני רוצה ממך? הן בכל הדברים האלה הייתי צריכה לפנות אל משה עצמו, אבל אני הייתי רוצה כ״כ לדבר איתך עתה. עוד איני יודעת איך אכתוב למשה. אני יראה מזאת מאוד. הוא נכון להתחיל במלחמה ואני איני רוצה בה כ״כ. הוא כותב שלא יוכל להתפשר בשום אופן, אך גם אני לא אוכל לוותר בשום אופן. גם לי אין לזאת כל אפשרות אורגנית.

אח, לו יכולנו להתראות.

רבקה, אהובה שלי, אל תצטערי בכ״ז יותר מדי. אני אכתוב למשה. אשתדל לבאר לו, אתחנן לפניו שלא יערוך מלחמה, שיתייחס בסבלנות ויתאמץ להבין. אל תדאגי אני לא אכתוב מכתב קשה. חבל לי שהמכתב הזה יגזול אצלי זמן וידחה את המכתב לאימא.

 

 

עדה אל פניה

(תרגום מרוסית)

 

אימא שלי!                                                                             שרדינג, אוסטריה, אייר פב [מאי 1922]

 

כבר עברו כחמישה חודשים מאז פרידתנו, ואני עוד לא כתבתי לך אפילו פעם אחת. זה בוודאי העציב אותך, אבל לא יכולתי להכריח את עצמי לכתוב לך על מה שאני עושה, על עבודתי וכדומה, כיוון שכל זה שולי לעומת העניין שעליו הייתי צריכה לדבר איתך, אך לא הייתי מסוגלת לעשות זאת. אילו הייתי כותבת לך על חיי בחו״ל באותה פשטות כפי שכתבתי לאחרים, הייתי מרגישה איזה זיוף וחוסר כנות, ואת, עם הרגישות שלך, ללא כל ספק היית חשה כי משהו לא נאמר עד הסוף. הדבר הזה גזל ממני כל יכולת לכתוב לך, אבל עכשיו אני דווקא רוצה לדבר איתך על מה ששמרתי בסוד עד היום.

כפי שאת יודעת, אני מסיימת עכשיו את קורס הלימודים שלי במשק בעיירה שֶרדינג, שם אני נמצאת כבר יותר מחודש. בשבוע הבא אני, כנראה, חוזרת לווינה.

אני לא אחזור מכאן לדירתה של רבקה, אלא אבוא אל אליהו, ומהרגע ההוא אהיה איתו תמיד בכל אשר יהיה. אימא, יקירתי, אני לא מוצאת מה להוסיף למילים האלה, המהוות עבורי עכשיו מחצית ממשמעות חיי.

אני יודעת שאינני מדהימה אותך בחדשות אלה. אומנם לא דיברתי איתך על זה, אבל גם לעולם לא הסתרתי דבר. ייתכן שאת בעצמך ציפית לכך, ואני שמחה שאינני חייבת להרחיב על כך את הדיבור. הרי אינני צריכה להכיר לך את אליהו, אימא. את מכירה אותו היטב. כל נעוריו עברו לנגד עיניך. ראית אותו כמעט יום יום בביתנו במשך שתים-עשרה שנה.

אני זוכרת היטב שגם אבא הכיר את אליהו, ונדמה לי, אהב אותו. לפחות אני זוכרת, שעוד בתור ילדה הייתי חוזרת מהגימנסיה, ופעמים רבות ראיתי את אליהו יושב מול אבא, ליד שולחן הכתיבה שלו. אבא אהב לדבר איתו, ולעתים קרובות הם ניהלו שיחות רציניות. המחשבה על כך שאבא הכיר והעריך את אליהו גורמת לי להרגיש ביטחון עצמי מיוחד.

את יודעת, אימא, הייתה תקופה בכנרת, שחלמתי על אבא לעתים קרובות. הוא היה מופיע לפני תמיד עם פנים שהשתנו, כאילו אחרי מחלה, ומעולם לא אמר לי מילה, אך הבעת פניו הייתה כל-כך רצינית ועצובה, ומבטו ננעץ בי מלא תוכחה אילמת... כולי הייתי מתכווצת ומתאבנת מתחת למבט הזה. החלום הזה היה חוזר על עצמו ורדף אותי מספר פעמים. הייתי מתעוררת, אך לא יכולתי להירגע, היה נדמה לי שרק לפני שנייה הוא היה בחדר. תארי לעצמך, באיזה מצב רוח הייתי עוברת את היום אחר-כך. הייתי הולכת ופועלת כמו בערפל, כולי מרוסקת, מעוכה, מחוסלת.

הייתי נזכרת כל הזמן בילדותי המוקדמת, ברגעי אושר מלאי שמחה עם אבא, כשהייתי ״התורנית״ שלו, כשהצעתי לו את מיטתו, הפשטתי וכיסיתי אותו, הערתי אותו בזמן הנדרש, שטפתי לו את הרגליים. אלוהים אדירים, כמה טוב היה לנו יחד! איך השתובבתי איתו בזמן כל הפעולות האלה, והוא כל הזמן התבדח איתי, כמה צחקנו בזמן הנפלא הזה, חסר הדאגות, הנהדר. הוא חלף כל-כך מהר וכל-כך מזמן...

הזיכרונות האלה ניצבו לפני בפרטי פרטים, אבל לא הייתי מסוגלת לשמר אותם, מפני שהדמות הקודרת שראיתי בלילה הפיגה אותם, והיה נדמה לי שהוא כועס עלי, שהוא לא מרוצה ממני, מה״צדיקה״ שלו. אוי, אימא, זה היה קשה נורא. הייתה מצטברת בתוכי תחושה מעיקה, חסרת אונים וחריפה של כעס על מישהו, רצון לנקום במישהו על כך שלקחו אותו ממני כשעוד הייתי ילדה, שהוא לא היה איתי כשגדלתי, שאין לי אפשרות ברגע זה לגשת אליו בכל רגע, לדבר איתו, לשאול אותו, להתחנן ולבקש שיסלח לי.

אינני יודעת, מדוע עכשיו כתבתי לך את זה. אז הדבר הזה דיכא אותי מאוד, אבל מאז החלום הזה לא חזר, ועכשיו, להיפך, אני מרגישה אחרת. נדמה לי שאבא היה מרוצה ממני. שהוא היה נותן אמון בחיינו המשותפים החדשים והיה מברך אותנו ברצון רב. מה דעתך? אני חושבת על כך פעמים רבות, והמחשבות האלה מרככות את תחושת היתמות הקודרת והצורבת, את תחושת הגעגועים אליו.

על עניין אחד הייתי רוצה לדבר איתך במיוחד, ואני מתחננת לפניך שלא תדאגי ותקשיבי לי עד הסוף. אנחנו לא רוצים בשום פנים ואופן שתחילת חיינו המשותפים תצוין בטקס כלשהו! נראה לנו, שאנחנו מתחילים חיים חדשים ועצמאיים, ואנחנו מאמינים שמסגרת החיים הזאת תתקיים בהתאם לרגשותינו ולהשקפותינו, ואת יודעת, שאצלנו אלה אינן סתם מילים.

והנה, ברגע שיישמר לעד בזיכרוננו, ושנראה כי יהיו לו השלכות גם על החיים שיתחילו אחריו, אנחנו חייבים, משום-מה, לציית לטקס המקובל, אך המת, שסיים את חייו, שאין לו מבחינתנו כל משמעות, שרק דוחה אותנו בפורמליות שבו ובחוסר משמעותו עבורנו. לנו זה נדמה שדבר זה כמוהו כהכחשת עצמנו, כוויתור על עצמיותנו, כחילול כל הקדוש לנו. כמובן, אנחנו לא נתנער מכל דבר מסורתי. את יודעת, שאני הורגלתי מילדותי לטקסים דתיים ולמנהגים שנשמרו בביתנו בטוהר וביופי הנהדר שלהם. את יודעת עד כמה הם יקרים לנו ובמה הם קשורים אצלנו. לעולם לא הרגשתי זיוף או שקר בביצוע טקס דתי כלשהו בנסיבות הולמות. לא כפיתי על עצמי דבר כשהקפדתי שהבנים במעון[2] יניחו תפילין, או כאשר דאגתי ל״קידוש״ בערב שבת. אני בעצמי עברתי בין הילדים כדי שכל ילד יוכל ללגום מהיין המקודש.

כל זה היה אז בעל משמעות שהרגשתי אותה לעומקה. הטקסים האלה היו קשורים באנשים שביצעו אותם. החינוך שאנחנו נתנו לילדינו במעון לא היה שלם, לא היה נכון, הוא היה שונה מדי מן הסביבה שבה גדלו הילדים, אילו התעלמנו לגמרי מרוח הדת.

החינוך שהקנה לנו אבא היה עלוב וחיוור יותר אלמלא האירה אותו אווירה פיוטית, מלאת רגש, ששרתה על חגינו ועל הגיגינו בשנות הילדות המאושרות. הטקסים הדתיים שנהגו במשפחתנו ספגו רוח מיוחדת שהעניק להם אבא, והם מילאו בחיינו תפקיד כביר. אז היה בכך צורך, ולכן הדבר היה בעל משמעות וחשיבות שאינן מוטלות בספק. אבל איזו משמעות יעניק לנו הטקס המצפה לנו? שום משמעות. ואם כן, על שום מה נבצע אותו? אני יודעת, שזה יעציב אותך, אבל אני מאמינה שתוכלי להבין ללבנו, ובמעמקי נשמתך תשיגי כי היינו בוגדים בעצמנו אילו הסכמנו לעשות זאת. הביני, אימא שלי, שאיני יכולה להשלים בשום פנים ואופן עם טקס דתי רשמי, קר וחסר נשמה. הצעד שאני עושה עכשיו רציני מדי, הרה משמעות גדולה מדי בשבילי, משאוכל להסכים לשבץ בו דברים חסרי טעם וזרים לי עד כדי כך שהם מפחידים אותי.

את זוכרת, אימא, אני הייתי ראשונה שהרגיעה אותך לגבי רבקה. אני ידעתי שרבקה לא תוכל לנהוג אחרת מאשר נהגה, אבל אני משוכנעת לגמרי, שהיא לא הייתה מסכימה אלמלא הרגישה צורך בכך. בשום פנים ואופן היא לא הייתה עושה זאת רק לשם הפורמליות היבשה.

לעומת זאת, עבורנו זה לא רק מיותר, אלא הרבה יותר מזה. זה אונס מעיק. כל פרטי הטקס היו נחרתים בזיכרוננו כדוחים ובלתי נעימים לאורך כל חיינו.

האם באמת עלינו לאנוס את עצמנו בגלל טקס המאבד מחיוניותו וגוסס? אני בטוחה, שאם תחשבי על כך בעצמך, בלי להתייחס ל״מה יגידו״, תסכימי איתנו.

רבקה יודעת, כמובן על כוונותינו ולא רק שאינה מתנגדת, אלא מסכימה איתנו לחלוטין. אני מקווה שלדעתה של רבקה יהיה משקל מסוים לגביך.

אני יודעת, שאת עשויה לחשוב שאבא לא היה מרשה לנו לעשות זאת. המחשבה הזאת מציקה לי לעיתים קרובות. אבל תארי לעצמך, שככל שאני חושבת על זה - אינני מסוגלת לצייר בדמיוני את אבא מתעקש על כך שננהג, דווקא במקרה זה, בניגוד לרגשותינו. ואת יודעת שיש לי זכות לחשוב כך על אבא.

לכן אני מתחננת לפניך - אל תדאגי, אל תיעצבי לשווא. הביני אותנו והאמיני לנו כי איננו יכולים אחרת. בלב פועם אחכה לתשובתך. רצוני העז ביותר עכשיו הוא שאת לא תהיי עצובה, שלא תדעי כל צער בגלל זה. אני מאמינה שאילו הייתי בבית הייתי יכולה לגונן עליך מכל עצב וצער. לבי מתכווץ מהמחשבה שבהיותך בודדה אולי תאבדי קצת את ביטחונך ובתקופה הראשונה לא תדעי כיצד לנהוג כלפי אחרים - מה לומר ואיך ולמי לומר, וכן הלאה. מציקה לי מאוד המחשבה שמא יטרידו העניינים הפורמליים את מנוחתך.

אימא, אימא שלי, שאני כל-כך מעריצה אותה וגאה בה תמיד. היי שקטה ואמיצה. את יכולה לספר על כך לכל תל-אביב, ואם לא נעים לך, אז אל תספרי פרטים, הרי איש לא יעלה בדעתו לשאול עליהם. אומנם, האמת היא, אימא, שאני רוצה שלפחות קרובי המשפחה שלנו ידעו את האמת: וולודיה[3] ודודה אנה בהחלט, ובוודאי גם דודה סשה.[4] אנא, אל תעשי שום חגיגות יתר.

כל-כך רוצה הייתי לראותך ברגע זה, לחבק אותך בחוזקה, לנשק בלי סוף את שיערך, את עינייך, את ידייך, לייבש בנשיקות את דמעותיך. את בוודאי בוכה. אל תבכי, אימא יקירתי, היחידה שלי, שלי, שלי ...

אליהו יכתוב לך בימים הקרובים. לאמו הוא כותב עם משלוח הדואר הזה.

 

 

רבקה אל פניה

(תרגום מרוסית)

 

אימא יקרה שלי,                                                                                            וינה, 21/5/1922

 

לפני ימים אחדים קיבלת מעדצ׳קה את המכתב שככל הנראה ציפית לו מכבר, ואשר למרות זאת אפשר שהפתיע אותך וגרם לך התרגשות עמוקה. זה גורלך, אימא יקרה, לקבל בשורות בכתב על החלטותיהם הגורליות של ילדיך, להיות לבדך הן בשעות צער והן בשעות שמחה. ושמחתנו גדולה: עדה החכמה והטהורה שלנו, ואליהו, כל כך טוב, חזק, עמוק - החליטו להינשא. איזה אושר! אינני מסוגלת לכתוב או לדבר. אני מלאה על גדותי בכל זה. סילחי לי, אימא, הביני והרשי לי להיאלם. אני מאמינה שעוד יבוא יום ואדבר, ואשפוך לפניך כל מה שעבר עלי השנה.

ועכשיו לעניין אחר.

מטרתו של מכתבי זה, לדבר איתך על חלק אחד במכתבה של עדה. את בוודאי מבינה למה כוונתי. אני מדברת על כך שעדה ואליהו עקפו את הטקס. אימא יקרה, אף על פי שכל דמעה שאת שופכת, כל רגע של עצב שאת חוֹוָה, מכאיבים לי, עלי להודות לפניך כי הפעם אני מסכימה איתם לגמרי, ואני מתחננת לפניך, לא להתעצב ולא לבכות.

הרי את מכירה היטב את אליהו. האם את מסוגלת לצייר אותו בדמיונך משתתף בטקס דתי - טקס שאינו מדבר כלל לא אל לבו ולא אל מוחו, אלא להיפך, מרתיע אותו? ההיית רוֹוָה נחת אילו היה שותף לטקס, שבעיני רבים אפוף קדושה, שעה שהוא אדיש לו וסולד ממנו? ההיית רוצה שהוא, ברגע כה חשוב בחייו, יאנוס את עצמו או יעמיד פנים?

את אולי תגידי שלי אין זכות להתבטא כך, שהרי אני נהגתי כמקובל ובמסגרת דתנו, אבל לטענה זו יש מקום אם הדבר נעשה מתוך מניע בלתי מודע, באופן אינסטינקטיבי, ללא טענות ומענות. כך זה היה במקרה שלי, ודב, למרות שלא היה שותף לרגשות אלה, נאלץ להתפשר.

אבל פה העניין אחר לגמרי. עדה לא רק איננה מרגישה צורך בטקס זה, אלא כל מחשבה על טקס כלשהו מרתיעה ומדכאת אותה לא פחות מאשר את אליהו. אל תשכחי, אימא, שבנוסף לחינוך שהיא קיבלה בביתנו היא עברה עוד בית ספר של החיים [בכנרת]. את מכירה את החיים האלה ויכולה להבין איזה חותם הם מטביעים.

האם את חושבת באמת, שהטקס הוא הגורם המוסרי המאחד שני בני אדם?

לי נראה, שהיחס שלך לטקס מעוגן במידה רבה במסורת. אבל אם זה כך, האם על עדה ואליהו לאנוס את עצמם לנהוג בניגוד לרצונם ולרגשותיהם? אני מבינה, אימא, כמה הדבר קשה עליך, אבל החיים אינם עומדים במקום. וכל אחד האמת שלו.

ואם הדבר המקשה עליך ביותר הוא ״מה תגיד מריה אלכסייבנה?״,[5] או-אז הקשיבי לי, אימא, ותגידי לגב' חנוך ולדומות לה ש״עדצ'קה התחתנה״ - ״חתונה געהאט״ - ותקבלי בלב שלֵו את הברכות. ואפילו אל תספרי לקרובים שעדה לא העמידה חופה - היא נישאה ודי.

כאשר הגיע הרגע שבו עמדתי לפני רב שמימי לא ראיתיו ולא אראהו שוב, כמה סר טעם נראה לי כל הטקס - וזו הייתה באותו רגע ההרגשה ששלטה בנפשי. מבחינה זאת אני מהווה תערובת מוזרה. אני עומדת בתווך, על פרשת דרכים. אבל ברור לאן מוליכה הדרך הלאה.

אימא, המחשבות שאילו אבא היה בחיים הדבר לא היה קורה אינן צריכות להעיק עליך. בדיוק מה שעדה כתבה לך, היא הייתה כותבת לשניכם. ונראה לי שאבא לא היה מאלץ את עדה ואת אליהו להתכחש לעקרונותיהם.

עדה מחכה בקוצר רוח לתשובתך. אם תרגישי שאת ממש ובשום אופן אינך מסוגלת להשלים עם הדבר, אבל שהסיבה לכך נעוצה בך לא בסביבה, אז אולי הם יוותרו, אבל, נא, אל-נא תתייסרי יותר מדי.

כמה מילים לדודה סשה: כשאת תראי את אליהו את תביני, שאימא היא המאושרת שבאימהות, כי אליהו אדם נדיר.

 

 

אליהו אל פניה

(תרגום מרוסית)

 

גברת שרתוק היקרה,                                                                                    וינה, 31/5/1922

 

אני חש מוסר כליות על שלא כתבתי אליך עד כה, ולכן קשה לי לכתוב גם עכשיו, בייחוד כאשר מה שאת היית צריכה לדעת ראשונה כבר ידוע לאנשים רבים ואפילו זרים.

דחיתי זה כמה כתיבת מכתב זה אליך. רציתי לכתוב בשעת פנאי, כשאפטר לפחות לכמה ימים ממעמסות וטרדות היומיום. אבל הימים האלה כנראה לא יבואו, וכדי להתמסר ולו לשיחה קצרה עם אנשים קרובים צריך לחטוף רגע פנאי כלשהו בין העיסוקים התמידיים ולהסתפק בכך.

בזמן זה, המוקדש לעצמי ולאנשים הקרובים אלי, הייתי רוצה לכתוב ולחשוב אך ורק על דבר אחד - על הדבר החשוב ביותר שהתרחש כעת בחיינו.

את מכירה את חיי ילדיך. הרי מעולם לא הסתירו ממך דבר אף על פי שלא על כל דבר דיברו ושוחחו. את יודעת עד כמה לא פשוטים היו הדברים לעיתים, בחוג שלנו, איך ילדיך היו במרכז הקשיים ובאיזו מידה הם עמדו בהם. כעת, כמדומה, לכל מה שהכביד עלינו, הסיט אותנו הצדה, לעיתים הדף אותנו ואף איים להפריד בינינו, הושם קץ. עברה תקופה קשה. הגיעה תקופת עבודה רגועה יותר, המרוכזת בעניין המשותף והיקר לכולנו. כולנו קשורים באהבה משותפת והדדית, ונדמה לי שכוחותינו גדלים, אמונתנו קמה לתחייה ומתעצמת.

אך ורק על הדבר הזה - על אהבתנו ועל אמונתנו - הייתי רוצה לחשוב ולכתוב לך, אך אי-אפשר לי שלא לגעת בשאלה פורמלית ושולית, אשר בכל זאת עלולה לגרום לך אי-נחת. אני מקווה, שגם בזה את תביני אותנו ותניחי לנו בלב שלם להתנהג על פי הכרתנו.

אמת, בחיינו אנו משלימים פעמים רבות עם מוסכמות זרות לנו. לעיתים אנו נאלצים לנהוג בניגוד למצפוננו ולהכרתנו. למשל, אנחנו לא רק מתגייסים לצבא אלא גם מתכוננים בהכרה גמורה לשפוך דם. בנסיבות שכאלה עלול להיווצר מצב נלעג, כאשר אדם רוצה לנהוג אך ורק על פי צו מצפונו בלי לציית לצרכים ולמוסכמות של הסביבה.

אבל יש רגעים בחיינו שבהם ציות, פשרה או סילוף ההכרה, הבאים מתוך צורך להידמות לסביבה, בלתי אפשריים. רגעים שכאלה עשויים להיות שכיחים בחיי הפרט שלנו, ובייחוד בחלקיהם העקרוניים והמקודשים. את ההשפעות המזיקות של פשרות בלתי מוסריות, שאותן אנו מבצעים בעל כורחנו בפעילותנו הציבורית, אפשר להחליש רק על-ידי כך שלפחות לא נאפשר לוויתורים ולפשרות לחדור לתוך חיינו הפרטיים.

מבחינתנו, קידוש אהבתנו באמצעות טקס פורמלי אינו אלא חיקוי של עקרונות זרים, שלא אחת כבר אילצו אותנו לנהוג בניגוד להכרתנו. איננו רוצים להעמיד את יחסינו העמוקים ביותר במצב של תלות בשלטונות, בשיקולים כלכליים ובעוד מיני דברים שמחוץ לנו-לעצמנו. אפילו זה נחוץ, ואולי נחוץ עכשיו במשטר הקפיטליסטי, אצלנו זה מעורר סלידה.

אנחנו מאמינים, כי במסגרת המשטר שיקום בעתיד יתעצבו היחסים הבין-אישיים מתוך חירות והתעלות. אז בוודאי יתפוגגו המוסכמות המשקפות את היחסים העכשוויים ואת היחסים ששררו בעבר. ואילו את עצמנו אנו כבר חשים משוחררים. אנו מאמינים בעצמנו, ומאמינים שאנשים בחוגנו כבר התעלו על היחסים המקובלים, ושבחברתנו הבשילה השעה לביטול הטקסים הזרים לנו.

אני יודע שלגביך כל שינוי קשה. המנהגים המסורתיים יקרים לך מאוד. אבל בלי מהפכים לא יחולו שינויים בחיינו. והרי כולנו רוצים בחיים חדשים, מתוקנים.

אנא, הביני, העניין כאן אינו מתמצה רק ביחס אל מסורת דתית או משפחתית. את יודעת שבעניין זה יש לי חילוקי דעות מעטים גם עם עדה. במקרה זה מדובר בשאלה הנוגעת במשהו קדוש לשנינו, והמגע עם הפורמלי והזר יקשה עלינו ויהיה לא נעים עד מאוד.

אני מקווה, שאת תביני ללבנו ותקדימי בכך רבים מבני דורנו, וכשתביני תמצאי בתוכך את יכולת ההתחשבות והכוח להתגבר על האי-נעימות שהדבר עלול לגרום לך.

גם רבקה וגם עדה האמינו כל הזמן, שאת תביני ולא תדוני אותנו לכף חובה. נחכה לתשובתך בקוצר רוח.

 

 

פניה אל רבקה, עדה ואליהו[6]

(תרגום מרוסית)

 

ילדי היקרים,                                                                                               [תל-אביב, יוני 1922]

 

ריבוצ׳קה, עדוצ׳קה ובני אשר זה עתה אשר רכשתי, אליהו החביב!

שוב גזר עלי גורלי להיענש, שהרי האירוע המשמח במשפחתנו התרחש בלעדי - עדה, יקירתי וחביבתי, קשרה את גורלה באהוב לבה, אליהו החביב, היקר, שאותו כולנו מעריכים והמוכר לנו מכבר! אני רוצה לחבק את כולכם בחוזקה, לנשק אתכם, לאחל לכם חיי אושר ולבכות יחד איתכם על שאבא שלנו, פַּפְּצ׳יק הבלתי-נשכח, אשר אהב אתכם אהבה עזה כל-כך, ואשר היה כה מרוצה מזה שלמשפחתו נוספים אנשים חדשים, שלא רק אינם פוגמים בהרמוניה שהידהדה באווירה המשפחתית, אלא להיפך, משמשים לה לווית חן ומוסיפים גאווה לביתו השופע חמימות, אינו יכול לחלוק איתנו את השמחה הכבירה הזאת. וכך אני, בבדידותי, מברכת אתכם בכל לבי השופע אהבה לקראת חייכם החדשים ומאחלת לכם שתהיו בריאים ומאושרים כראוי לכם.

אבל מדוע זה נעכרה שמחתי כל-כך? מדוע אבן כבדה כל-כך מעיקה על לבי ולא מניחה לי ליהנות מהשמחה הגדולה הזאת?

משהו טורף את נפשי מאז נודע לי הכל. משהו מכרסם בי ואינו נותן לי מנוח לרגע, לא ביום ולא בלילה. אני מהלכת מדוכדכת, עצובה, איני מוצאת לי מקום ואיני רואה לפני שום הקלה, שום מוצא. רוחי מקדירה מדי שעה, אני מרגישה שלעולם לא אירגע, שתמיד אסבול סבל בל ייאמן, אם לא יחול שינוי במצב ואם יישאר הכל כמות שהוא.

מה אפוא קרה שהפר כל-כך את השקט הנפשי שלי? כנראה קרה משהו חריג אם אני כה המומה ונסערת. כן, אירע משהו שחשיבותו אינה מבוטלת: עדה ואליהו עקפו את טקס החופה. אלוהים, אני מתקשה להאמין כי זו עובדה ולא דמיון שווא. הדבר אינו מתיישב במוחי. אבל זו עובדה ולא פרי דמיון חולף. הייתכן שהם עשו זאת?[7] מדוע נהגו כך? הרי הם ידעו שהם מנחיתים עלי מכה עזה כל-כך מכיוון שלא ציפיתי לו כלל. הרי עדה ידעה את דעתי בנושא זה! הרי זכור לי שהבעתי באוזניה את דעתי באופן חד-משמעי, וציינתי כי אם תעז לעשות זאת אי-פעם, שוב לא אדבר איתה לעולמים.

האם אתם, יקירי, לא הבנתם ולא חשתם שאני אהיה מוכת עצב ודכדוך עד מאוד? הרי זה משתקף במכתביכם - הרי אתם כולכם מבקשים ממני שלא לבוא במצוקה, לא לבכות, ויחד עם זאת אתם ממוטטים אותי. אתם מביעים כלפי אהבה וחום, ואני מאמינה בכנות רגשותיכם, אבל זה רק מוכיח שיש כאן סיבה למצוקה ולהתמרמרות. אחרת לא הייתם מדברים על כך במילים היוצאות מעומק הלב. היטבתם לנחש. הרי אתם יודעים שאני בדיוק כזאת, שלבי רגיש אפילו לדברים פחות חשובים מזה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשאלה כה רצינית המטלטלת את נפשי.

ובכן, במה העניין? האם אתם, יקירי, המיטיבים להכירני, יכולתם להרשות לעצמכם לעשות דבר שימוטט אותי לגמרי? הרי אני, בגילי, איני יכולה להשתנות בבת אחת, לוותר על הכל ולהסתגל לחייכם החדשים. זה לא רק קשה מאוד, אלא בלתי-אפשרי בהחלט, ואילו לכם קל יותר לוותר, שהרי אינכם מְסַכנים דבר. זה לא יפגום בעקרונותיכם, אתם תישארו אותם בני-אדם טהורים כבדולח כפי שהנכם וכפי שאני רוצה לראותכם. אתם לא תפרו שום אמת, לא תחדלו להיות אותם לוחמים נלהבים למען תקוותיכם ושאיפותיכם הנעלות. אתם גם תעלו את כל כוחותיכם הצעירים על מזבח הדבר הקדוש לכם. אבל, יחד עם זאת, אתם תסטו מעט הצדה למען אמכם הבודדה, אשר לא נותר בחייה דבר חוץ מכם, ולזכר אביכם היקר ודמותו הטהורה. אתם תסטו מעט ותבצעו טקס קטן, שאולי לא יהלום לגמרי את עקרונותיכם, אבל לא יבטל אותם כלל ולא יצריך את ניתוח הבעיה המכאיב המשתקף בשני מכתביכם. אסור שלניתוח זה יהיה מקום בעניין שבו מדובר.

יקירַי, אתם מבקשים להוכיח לי, שטקס החופה הוא רק טקס ותו-לא, אבל זו אמת הידועה לַכל זה מכבר. דבר לא חידשתם לי בכך. אני חושבת, שלכל האנשים הנאורים, שאליהם אני משייכת בגאווה גדולה גם את אליהו, אין טקס החופה אומר משהו, לא לשכלם ולא ללבם, ואף על פי כן הכל נהגו לקיים אותו ועשו זאת באופן אינסטינקטיבי, בלי לתת על כך את הדעת יותר מדי. הן כך גם את, רבקה, הגדרת את העניין באופן קולע. אבל אם אתם סבורים שהטקס הזה עבר זמנו וכבר אינו נחוץ לאיש, כי אז אתם טועים מאוד מאוד. בחייהם של אנשים נאורים רבים מאוד יש לו משמעות - כך היה וכך הווה וכך יהיה תמיד.

עדה שלי! הרי את זוכרת את לוין ב״אנה קרנינה״. טולסטוי, שהכיר את לב אדם כל-כך לעומק, מה הוא לא הכניס בנשמתו של לוין? סביר ביותר שהוא תיאר את עצמו בתור לוין, ולא חסרים שם ניתוחים ופסיכולוגיה. רק טולסטוי מסוגל לנבור בנשמתה של כל אחת מהדמויות שלו ולחדור לנבכיה הנסתרים ביותר. את ודאי זוכרת את טקס נישואיו של לוין. את רואה איך זה נטמע בתוך נשמתו של אדם, ומכאן שזה אפשרי. טולסטוי הדגול, שלמד לעומק את נפש האדם מעיד על כך.

אמשיך. את, רבקה, מנסה ללמד זכות על החמודה שלנו, ואומרת שאת השלמת עם העובדה, שכאשר השתתפת בטקס הזה אצל רב שלא ראית מעולם ולא תראיהו יותר לעולם, הטקס נראה לך חסר טעם. אבל הדבר הקשה בעיניך היה לא הרב עצמו - הם כולם זרים לנו - אלא היותך אז לבדך, ואילו מישהו מאיתנו היה עומד לידך והיה מביט בעינייך, והיה מזיל לפחות דמעה אחת, לא היית מרגישה מה שהרגשת כשהיית יחידה, הרחק מהקרובים אליך. ואילו לעדה בעניין זה יש מזל רב משהיה לך. את, עדה, מן הראוי היה שתמתיני לבוא דב,[8] וגם רבקה, שכל-כך אוהבת אותך וכל-כך אהובה עליך הייתה נוכחת אז בחופה שלך, התמונה הייתה אחרת לגמרי, ואני הייתי מתבשרת על השמחה מרחוק וחולקת את השמחה יחד איתכם.

ועל סמך מה החלטתם שאבא היה, בסופו של דבר, מבין לרגשותיכם ומסכים עם החלטתכם? את כותבת, עדה, שזה מציק לך ובאמת יש פה מקום למצוקה. אבא לא היה מסכים לזה בשום פנים ואופן. אני יודעת זאת בוודאות. ואילו הייתם עושים זאת בניגוד לרצונו הוא היה סובל מאוד, כמוני, ולא היה סולח לכם על הצעד הנמהר שאי-אפשר להצדיקו בשום נימוקים של ממש.

ועכשיו עלי לתאר לכם את הרושם שעשתה עובדה זאת על כל הסובבים אותי. לא הייתי מגלה את הדבר לאיש אילו את, עדה, לא היית רוצה בכך. נתחיל בדודה סשה, שהיא היום האדם הכי קרוב אלי. איתה אני יכולה לדבר על הכל. דודה סשה באה עכשיו מרוסיה הסובייטית, ובתחומים רבים היא עולה עלי. אבל כשקראתי באוזניה את מכתבך היא נזעקה בלהט האופייני לה: ״יש גבול לכל דבר! הכל, רק לא זה! לא אוכל להשלים עם העובדה הזאת בשום פנים ואופן. אפילו אם הילדים כה משכילים וליברליים, את טקס החופה אי אפשר לבטל. אפילו הבולשביקים לא מבטלים לגמרי את הנישואין אף על פי שהתקדמו מאוד, אלא שבמקום טקס ישן קבעו חדש״.

דוד אברהם [זוסמן] כשהקשיב לקריאת מכתביכן, אשר הרשימו אותו מאוד ונגעו ללבו עד דמעות, אמר: ״ילדים חכמים, נהדרים, אבל שום אדם אינטליגנטי לא עושה מזה [מטקס החופה] נושא לניתוח אלא עושה זאת מתוך מניע אינסטינקטיבי, מתוך יחס כבוד לקרובים ולסביבה (אברהם אומר ״אינטליגנטי״ - במובן הרוסי, כלומר אדם חכם+משכיל+מתחשב, מנומס) והוסיף כי אבא בשום פנים ואופן לא היה משלים עם פתרון כזה של הבעיה, ואמר שחבל שהילדים טועים במסקנה שלהם.

כדי לסיים בעניין הרושם שהדבר עשה על בני הבית, לא אוכל, כמובן שלא להזכיר את הילדים ובייחוד את יהודה. חוץ מזה שהוא סובל עמוקות בגללי, הדבר נגע בבשרו החי. הוא לא יכול להשלים עם המחשבה הזאת, וכל הנימוקים שלכם אינם תופסים בעיניו. אי-פעם, הוא אומר, יכתוב לכם. בינתיים הוא חושש שמכתבו יהיה חריף מאוד מאוד.

עכשיו אעבור לוולודיה ולדודה אנה. עדה, את כותבת שעליהם לדעת את האמת. ראיתי לנכון לקרוא לפניהם את מכתבך, כי התקשיתי לספר להם בדיוק מה שכתבת. אני לא יכולה לבטל אותם כלאחר יד. ובייחוד לא את וולודיה. וכי מה, הוא סתם דוד רגיל שאפשר לא להתחשב בו? הקשרים בינינו כה הדוקים עד ששום כוח לא יוכל להפריד בינינו. כשאבא נפטר, כולכם הייתם זקוקים לתמיכה - ואת התמיכה הזאת מצאתם אצל וולודיה, שהיה לכם לאב שני, דאג לכם, סיפק את כל צורכיכם ולא חסר לכם דבר. רבקה, האם את זוכרת איזה מכתב הוא פעם כתב לך, איך הוא השתפך באהבתו אליך ואל כל הילדים, איך הוא אוהב את עדה ומאמין שגם עדה אוהבת אותו? וגם דודה אנה אוהבת אתכן מאוד. אנחנו כבר רגילים לכך, ואילו דודה סשה לא מפסיקה להתפעל ממנה ולשבח אותה, את היחס שלה אליכם, ותמיד אומרת לי שעלינו לראות את עצמנו מאושרים שלוולודיה אישה כזאת, וכמה גרוע היה מצבנו לו הייתה לו אישה אחרת. ואיך וולודיה עזר לי השנה! עם בואם [מברית-המועצות] של קרובינו [הזוסמנים] ההוצאות גדלו פי שניים.[9] אין לי מקור מחייה אחר חוץ מוולודיה, והוא לעולם לא ייתן לי להרגיש זאת אלא תמיד יסייע לי, וכמה יפה הוא עושה זאת. מניין הייתי נעזרת? ומה גם שהייתי צריכה להגיש אוכל טוב וקורת גג ראויה. על כל אלה אני חייבת תודה לוולודיה. יתר על כן, כמה חבילות הוא שולח לקרובינו לרוסיה, אפילו בלי לדבר איתי על כך, וכן גם דודה אנה שולחת לקרובים שלה. אני אומרת לכם זאת כדי להבהיר שאינני יכולה להתייחס באדישות לדעתם של אנשים החשובים לי כל-כך. כשנודע להם הדבר, היו גם הם המומים כמוני - הכל, רק לא זה. זה מוגזם. הם לא ציפו ממך, עדה, לדבר זה.

אני ממשיכה את מכתבי למחרת. אין בראשי שום מחשבות. בראשי רק מחשבה אחת המדחיקה את כל השאר. סילחו לי, יקירַי ואהובַי. אני מבינה שאני מכה אתכם בכל מילה שאני אומרת. תארו לעצמכם את מצבי. אני יודעת שאתם מחכים למכתב שלי בלב רועד, ואני במו פי צריכה לפסוק לכם דין מרשיע. אלוהים אדירים, כמה קשה לי. כמה אני זקוקה כעת לאבא. איך הוא היה נחלץ מהמצב המסובך הזה.

הו, אני בטוחה שהוא היה מתנגד לכך בכל כוחו. אני משוכנעת בזה. מדוע לא דנתם עמי על כך במכתבים? אני לא ציפיתי כלל להתקשרותכם כבר עכשיו, אלא בשלב מאוחר יותר, אבל לא זה מה שחשוב. אילו היה הכל נעשה בשלב יותר מאוחר, היינו מביעים זה לזה את דעותינו וזה לא היה קורה. אבל אתם כתבתם לי בלשון עבר: ״עקפנו את הטקס״. לו חיכיתם לתשובתי, היה גם לכם קל יותר עכשיו. כמה צער גרמנו זה לזו - ובגלל מה? מפני שאתם רוצים להוכיח לי שביניכם ובין הטקס הדתי אין שום דבר משותף?

אלוהים אדירים, כמה צער חוויתי במותו של אבא. עשר שנים כמעט הוא איננו ואני עדיין לובשת שחורים ובתוך תוכי אבל תמיד. אינני יוצאת לשום מקום. אני מוותרת לא רק על כל ההנאות, אלא גם על כל דבר שיכול לפוגג את געגועי העמוקים אליו. שמחתי היחידה היא אתם, ילדי היקרים, מקור גאוותי. הכל מדברים על ילדי, הכל מקנאים בי על היותם כה נפלאים ואוהבים, כל-כך מכבדים אותי. אין לי במה להאשים את עצמי ביחסי כלפיכם. תמיד חייתי את חייכם. חלקתי איתכם את שמחותיכם ואת עיצבונותיכם. מעולם לא רק שלא עמדתי לכם למכשול בדרככם להשגת מטרותיכם, אלא להיפך, תמיד הבנתי ללבכם. ונדמה לי כי יש לי זכות לומר שאיני ראויה לצער כזה שאתם גורמים לי עכשיו אם גם בלי כוונה רעה.

על עוד דבר חשוב עדיין לא אמרתי מילה, והוא מה יאמר על כך בני היקר מויסיינקה. כולנו משוכנעים, שהוא יתנגד לכך - כולנו החל ממני ומוולודיה ועד גאולה. כולנו בטוחים שהוא יתקומם בלהט, ובעניין זה אתם והוא תהיו חלוקים בעליל. כזהו טבעו. אין לי ספק בכך. אני מניחה שאתם מתכתבים איתו בנושא זה וכבר קיבלתם ממנו חוות דעת ברורה, וזה הוסיף עוד מועקה על מצב רוחכם. ופה לא ״מריה אלכסייבנה״ אשמה. את איש מאיתנו לא מעניין ״מה היא תאמר״, אלא מה מצב הרוח שלנו-עצמנו, מה הרגשות שלנו. כולנו מרגישים בשל כך מאוד לא טוב. כל הבית עצוב. חג השבועות עבר עלינו בעצב רב. יהודה וגאולה, גם אם אינם מתייסרים לעומק כמוני, בכל זאת אינם מוצאים לעצמם מקום. בייחוד יהודה. הוא אינו רוצה להשלים עם הדבר בשום פנים ואופן ורק משתומם כיצד הייתם מסוגלים להניח לדבר לקרות. בקיצור, יצא כך ששמחתנו העצומה הורעלה ללא שום הצדקה.

אלוהים אדירים, ואיך אתן סובלות, רבקה ועדה היקרות שלי. אתן דואגות לי. את כותבת, עדה, שאת מצפה לתשובתי בפרפורי לב. לשם מה על לבך היקר לפרפר, ילדתי הנפלאה, העיניים הטובות והישרות שלי, חכמה שלי, אם רק תשקלי בדבר שנית. הרי אף על פי שזה קרה, מדוע על כולנו להיעצב אם הדבר שיש לעשותו כה פשוט? צריך, בכל מחיר, לבטל את הסיבה שגרמה למצב רוחנו הכבד, ואז הכל יחזור להיות כמקודם, ושני הצדדים הסובלים באותה מידה ייפטרו מהצער ומייסורי הנפש. הרי עוד לפני שקיבלת את המברק שלי, ועכשיו את המכתב הזה, כבר יצרת לך שורה שלמה של קשיים. הרי כל מכתבך ספוג עצב רב, שלא היה בגללי. למי אפוא נחוץ הסבל המיותר, מה הוא ייתן לנו בעתיד? יהיה רק משקע לא נעים, שום דבר אחר. הרי את, עדה, בעזרת השם תחזרי הביתה, ואיך תיפָגשי עם כולם כשאת יודעת שכולם מתנגדים לזה, לא רק אני?

יקירי, ואם בכל זאת נניח לרגע, שאומנם כן, מעניין אותנו מה תגיד מריה אלכסייבנה - גם זה לא נורא. הרי מכירים אותנו פה מבראשית. אנחנו חיים בפלשתינה וחשופים לַכל כבר שש-עשרה שנה. ראש משפחתנו היה ידוע לכל, והחינוך שהעניק לילדיו היה תמיד מקור קנאה לרבים שהכירוהו. כל זה מטיל חובות מסוימות כלפי החברה שבתוכה אנו חיים, ואיננו יכולים לומר שהמתרחש סביבנו לא אכפת לנו. הכל מכירים אותך, עדה. הכל זוכרים אותך כילדה. כל פלשתינה מכירה ומוקירה את אליהו, וכל הנאמר לעיל אינו מתיישב עם מה שקרה עכשיו במשפחתנו. איש מבין אלה שנהגו באופן דומה אינו יכול לשמש דוגמה. בלומה וסלוצקין[10] עשו כך, אך אין פה מקום להשוואה. בלומה, שבמשך שנים רבות הייתה תלושה ממשפחתה ולא עמדה איתה בקשר חי כלשהו, לא פגעה באיש במעשה זה, אבל אני משוכנעת כי אילו אותה בלומה הייתה בת למשפחה כמו שלנו, והייתה קשורה אליה כמוך, עדה, ולו הייתה לה - אוסיף - אם כה אוהבת ונאמנה, החרדה בלי הרף לחיים ולאושר של ילדיה, אני בטוחה שהיא הייתה שמחה לעשות צעד כזה.

גם יונה גרינשפון![11] מה היה משותף בינה ובין משפחתה, בינה ובין אחיה ואחיותיה, בינה ובין ההורים? שום הרמוניה, רק דיסוננס! אצלנו הכל אחרת. לגמרי. אצלנו ״מקדש נטוש - מקדש הינו, אליל נתוץ - עודנו אל״.[12] אבא שלנו מת, אך רוחו הגדולה שורה עלינו תמיד, משמשת לנו כמצפן בכל מעשינו ומרחפת ושומרת עלינו מפני כל צעד שגוי ומכל טעות.

עדה, את כותבת שאני אהיה נבוכה. את צודקת, עדה. אין מה לעשות נגד טבעי. אני כזאת. נכון ניחשת, שלא אדע כיצד להתנהג, למי לומר ובאיזו צורה. אני נוכחת כמה טוב את מכירה אותי. זה נכון מאוד. כשאני יוצאת החוצה אני תמיד פוחדת שאפגוש מישהו. את אומרת לי ״תגידי לכל תל אביב״. כה קל לומר זאת בהיותך בווינה, אבל פה להעמיד פנים, ולהמציא תשובות לכל מיני שאלות - זה לגמרי לא יאה לי, עס שטעט מיר ניט אן [יידיש: זה לא יאה לי]. ומדברים על כך כבר כולם, הרי שמועות הן כגלי ים.[13] הפיצו את זה כבר בכל מקום בלי שרצינו בזה כלל. מגיעים אנשים מווינה ומספרים, והכל שואלים: ״איך היה הטקס? לפי האופנה החדשה?״

ברצוני עוד להגיד לכולכם: יקירי, איך העזתם ליטול על עצמכם אחריות לגבי העתיד? הרי זה עניין לכל החיים. האינכם מביאים בחשבון, שאי-פעם עשוי להתעורר צורך גם במסמך רשמי - ומה יהיה אז? תלכו להעמיד חופה? כבר היו מקרים שהורים נאלצו לערוך טקס לעת זקנה, כדי לאשר באופן רשמי את הולדת ילדיהם, שבינתיים הספיקו להתבגר. אגיד לך יותר מזה. באופן רשמי את, עדה, תישארי כל חייך העלמה עדה שרתוק, רווקה. זה ייראה לך מצחיק, אבל זה כך. ואם אתם ילדים, כי אז צריך להיות לידכם מישהו מבוגר וזהיר, שלא חושב רק על כך שביצוע הטקס אינו נעים.

לבי שותת דם כשאני חושבת על כל זה. כמה כבר התייסרנו כולנו, כמה בריאות נשחתה על הדבר. אני מדברת על כולם, לרבות גאולה, העצובה כמוני. ואל תחשבו שאני היא שהשפעתי על כולם.

רבקה, את כותבת שנראה לך כי אשלים עם המצב ללא כאב רב. כפי שכבר התברר לך ממכתבי, לא כך הדבר. אינני יכולה להשלים, והמילים במכתבך ״עדה ואליהו עקפו את הטקס״ ננעצו בלבי כסכין חדה. והנה, אחרי שחשבתי ושקלתי את העניין בכובד ראש, אני רואה שכל השיקולים מסתכמים בכך שהטקס הדתי המסורתי, שאינו מדבר לא אל שכלם ולא אל לבם, מכביד עליהם ומרתיע אותם. אבל אין פירושו של דבר שצריך לוותר. עדיף שיסבלו רגע אחד לא נעים, שעה אחת לא נעימה שאותה ישכחו אחר-כך כמו כולם, אבל יפטרו את עצמם מחטא נגד האם, נגד זכר האב, נגד המשפחה.

לכן, זאת תוכניתי: לקראת בואו של דב החביב שלי, שעמו שוחחתי רבות בנושא זה, אנא הכינו הכל והוא יעזור לכם להיחלץ מהמצב הלא נעים הזה.

סיימתי. כל זה לא עלה לי בנקל. המכתב הזה עלה לי בייסורים רבים. ידעתי שאתם מצפים להחלטתי. יכולתי לכתוב עוד ועוד, אבל זה לא יוסיף דבר. כל שהיה נחוץ, כל שעל לבי, אמרתי לכם.

 

*

 

משה יקירי, אשמתי לפניך מאוד. כאשר קיבלתי ממך את המכתב שבו אתה מבקש שאכתוב לך בנושא הבוער, וכותב שמצב רוחך ירוד, כבר הייתי שקועה בכתיבת מכתב זה לווינה. מימי לא כתבתי טיוטות, אבל במקרה זה הייתי כל-כך המומה והייתי צריכה לארגן היטב את מחשבותי, ולכן כתבתי טיוטה ואותה החלטתי מייד לשלוח לך, כדי שאתה, יקירי, תדע כל מה שבלבי, ובכלל את דעתי לגבי העניין. כך עברו כעשרה ימים ואיני יכולה לסלוח לעצמי על כך.

משה, אני לעולם לא אשלים עם ההחלטה שלהם. רבקה גם היא כתבה לי מכתב נפלא, ובסוף המכתב הוסיפה שאם אני בכל זאת לא אשלים עם העובדה, אגיד זאת בצורה פשוטה, לא טרגית, ואז הם ייאלצו לוותר לי.

קיבלתי גם מכתב מאליהו. כל נימוקיו נהדרים, אך אותי הם לא שכנעו כלל. הדבר אינו חדש. גם בשנותי הצעירות היו אנשים שנהגו כך. איני רוצה שהמתכונת החדשה הזאת תצא מבתי שלי. זה לגמרי לא לרוחי.

כולנו, מגדול עד קטון, חשים אי-נוחות, וכך גם האנשים הנתקלים בנו - הרי וינה ויפו כל-כך קשורות זו בזו, ומה שאנחנו לא ידענו אנשים פה ידעו כבר מזמן.

אני מתייסרת עמוקות בגלל זה. דב, לפני שנסע, הבטיח לי להסדיר הכל, וביקשתי ממנו לשלוח לי מברק.

משה, אתה עכשיו לומד קשה וכנראה מתכונן לבחינה. אני מאחלת לך הצלחה בכל אשר תעשה. כולם שואלים עליך ומוסרים לך דרישת שלום חמה. למשל, יהושע חנקין, בפוגשו אותי, שואל עליך בחום כל פעם. אני נתקלת ברופין. יום אחד עמדתי על המדרגות, הוא עבר לידי, ניגש אלי והתחיל לשאול עליך, על כל ענייניך. סיפרתי לו גם על אודות רבקה הוא שמח מאוד ואמר שכלל לא ידע זאת, ועליך אמר שהוא חושב שאתה תממש את הציפיות ואת התקוות שהכל תולים בך.

כל בני המשפחה [משפחת אלכסנדרה ואברהם זוסמן] מוסרים לך דרישת שלום חמה. כולם עדיין אצלנו, אך בקרוב הם מתכוונים לעבור לנחלת יהודה.

 

 

וולודיה אל עדה

 

עדוצ'קה יקירתי,                                                                                          תל-אביב, 22.6.1922

 

הנני כותב אליך מכתב. אני כותב אותו מכיוון שאת, במכתבך העמוק והיפהפה כל-כך, מביעה את רצונך העז שאני ודודה אנה נדע על ״זה״, והדבר מוכיח לנו שאת מעריכה אותי ואת דודה אנה. זה מחמיא לנו מאוד ומשמח אותנו. בעצם, גם בלי ההוכחה הזאת הייתי בטוח ביחסך החם כלפינו - הרי כולכם נולדתם וגדלתם לא רק לנגד עיני, אלא גם בזרועותי. וכשם שאת ושאר הילדים חשובים לנו, כך, מטבע הדברים, אין אנו יכולים להיות חסרי משמעות לגביכם.

ובכן, אני כותב לך מכתב. איני יודע איך הוא יצא, אבל אני מבקש ממך דבר אחד: שִכחי לרגע שמדבר איתך בורגני ושמרן, קטגוריה שאליה אתם, ילדים, אולי משייכים אותי לפעמים. מה לעשות?

אני משוכנע בעומק לבי, שהמעשים שאנו עושים מכוּונים לא רק על-ידי תיאוריות ורעיונות מופשטים, אלא גם על-ידי משהו אחר, חזק ואימפרטיבי יותר, הנובע מתוך החיים עצמם ונחשף על-ידי החיים עצמם. והחיים הממשיים האלה, על כל האמת ועל כל הזיוף שבהם, מתגלמים לגבינו בפרופורציה הבאה: את בת עשרים וחמש בערך ואני כבן כחמישים. אם נפחית את חמש-עשרה שנות הילדות והנעורים, יתברר שאת חיה את החיים הממשיים בסך-הכל עשר שנים, ואילו אני - שלושים וחמש. ההפרש, כפי שאת רואה, לא קטן.

ובכן, אני כותב לך מכתב... אינני מתכוון להתווכח איתך באופן תיאורטי על ״הטקס״, כלומר, על המסגרת החיצונית. לפי זיכרונות הילדות שנשתמרו אצלך בבהירות ובחיוניות רבה, את אמורה לדעת היטב כי מהות כל מוסר בכלל, והמוסר היהודי שלנו (שבשמירה עליו כולנו מעוניינים באותה מידה) בפרט, מועברת ונלמדת בבירור בעזרת המסגרת. אני לא אכעס ולא אתקומם נגד המעשה שלך, אשר, כפי שנדמה לי, מטרתו אחת: לשבור ולחלל בכל מחיר את קדושתם ואת איתנותם של הנישואים היהודיים, שקדושתם ואיתנותם מוכרים גם על-ידי לא-יהודים כנשגבים יותר ורציונליים הרבה יותר מאשר אלה של עמים אחרים, ומשמשים להם בסיס לתחרות ומקור קנאה, ולנו - מקור תהילה וגאווה. בסופו של דבר, איני מתכוון לחזור על כך, שדווקא המסורת (וכפי שאת קוראת לה, ״הטקסים״) מהווה אחד מן האפיונים של זהותה העצמית של אומה והמלט לשימורה. על כל זאת, כפי שאפשר להסיק ממכתבך, חשבת הרבה ו ... החלטת. לא נאה לי להשתדל לשבור את אמונתך בהתקפה כמו שור מסתער. רצוני רק להתייחס למספר סתירות ולחוסר עקביות בעקרונותיך ובמעשיך:

1. את נזכרת בילדותך המאושרת בערגה הנוגעת כל-כך ללב, ומנתחת בכנות רבה את הרעיון, את המשמעות ואת החוויה של נרות השבת ושל ה״קידוש״. אבל בו-בזמן את מגיעה למסקנה, שכל זה אינו אלא טקס חסר משמעות, ואותו את דוחה מכל כל. ילדיך בוודאי לא יזכו לראות את נרות השבת הללו, ולא יזכו ללגום מן היין ״המקודש על-ידי הקידוש״, ובמקום החוויה שלנו את תעניקי להם איזו חוויה אחרת - חדשה, אולי זרה לגמרי - אשר הורסת ומחסלת ובתמורה לא בונה דבר, אבל נודף ממנה ריח עז של עקרונות יפים, אם גם אווריריים מאוד ובלתי מוכחים. על הפיוטיות החדשה הזאת את, לצערנו, אינך מספרת לנו דבר. אבל אל תחשבי, שאיננו מסוגלים לקלוט אותה ולהבינה. אנו רק משוכנעים עמוקות, שבצדם של החוויה החדשה הזאת, והעקרונות החדשים האלה, חיוני ונחוץ לנו, ליהודים, לשמור על החוויות ועל העקרונות שלנו, של עצם עצמנו, שעוצבו במהלך מאות שנים ושבעדם שולם בדם, שבלעדיהם אי-אפשר לצייר את הייחודיות שלנו, שבלעדיהם ההכשרה שלך, למשל, בחוות חקלאיות בחו״ל לעבודה ולחיים לאומיים בעתיד, מיותרת לגמרי.

2. את מתחננת לפני אימא שלך, שלא תתעצב ולא תתאבל, ואת מוחה באהבה וברכות את דמעותיה. כל זה הוכחה ברורה לכך, שאת מתארת לעצמך בבהירות איזו מהלומה את הולמת באמך בהחלטתך זו. אבל מייד את מביעה ביטחון מלא בכך שהיא תבין אותך ותשלח לך את הסכמתה. מה זאת אומרת? הרי את אמורה לדעת, שבמקרים מסוימים אפשר להבין, אך בשום פנים אי-אפשר לסלוח. אנחנו מבינים היטב את מצבך הנוכחי הדו-משמעי, ותאמיני לי, יקירתי, אני וכולנו כואבים את כאבך, אבל את אדם נבון וישר, ואין זה הולם אותך לנחם את עצמך ואת זולתך ברמייה עצמית הבולטת כל-כך לעין.

3. אי-היכולת המוחלטת מצדך לוותר פעם אחת על העיקרון הזה מתוך ידיעה שעמדתך הנחרצת תדכדך את אמך, שאותה את כל-כך אוהבת, ואולי תנציח בלבה עלבון מר שאין היא ראויה לו - זו שוב מין סתירה. יותר נכון יהיה לכנות זאת אטימות לב ואגואיזם. אפשר היה להסכים לנחרצות הזאת אילו השתקפה בה עקביות מוחלטת. למשל, אילו חשבת בצורה כזאת: האם ילדה, גידלה וחינכה אותך עד למצב שבו אינך זקוקה לה עוד, ויחד עם זאת אין לך כל מניע של אהבה, נאמנות וכבוד כלפיה (גם זה קורה), והיית אומרת: ״הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת״. שיקול זה היה אכזרי אבל הגיוני, מאחר שאדם, מטבע ברייתו, הוא קודם כל חיה, ובנסיבות ובתנאים מסוימים הוא שוכח ערכי מוסר ומחויבויות ונוהג כחיה. אבל את אינך חושבת כך מתוך חוסר רגישות. את אוהבת וממשיכה לאהוב את אימא שלך, את סובלת בסבלה ושמחה בשמחותיה. ובכל זאת המחויבות שלך כלפי העיקרון, אשר מחר עשוי להיסתר לגמרי, ולהתחלף בעיקרון אחר, באליל אחר (והם הרי רבים כל-כך!), גדולה יותר וחשובה לך הרבה יותר, מאשר המניע העיקרי של כל הגילויים האנושיים, שהם האהבה והמחויבות הנובעת מהאהבה.

אנחנו יודעים שקיימים עקרונות שמשמעותם נעלה יותר מתחושת האושר האישי ומהאהבה האישית. אנחנו גם יודעים שקיימים עקרונות שלמענם אדם מוותר אפילו על אהובתו, עולה לגרדום או מקפח את חייו-שלו. אבל יש עקרונות - ויש עקרונות. ולמדוד את כולם בקנה-מידה אחד, לערום את כולם לערימה אחת זה לא רק מעשה חסר תועלת, אלא גם אינו עומד במבחן כלשהו מבחינה תיאורטית.

ההוכחה לכך היא לנין ובעלי בריתו. בכמה עקרונות הם כבר בעטו וכמה הם השמידו, ואחרים עוד ממתינים לגורל דומה, וזאת מכיוון שהם נאחזים בעיקרון שכבר נשכח על-ידיהם בינתיים, והוא: אם תלך ישר בלי לסטות מן הדרך - אין ספק שתיתקל בחומה ותפצח את מצחך.

4. בכנרת ראית בחלומך את אבא שלך. ראית אותו זועף, קודר, כועס ושתקן... מה אומללה את, עדה, אומללה! כמה לילות רעים ומחשבות כבדות בזבזת על השאלה חסרת החשיבות של ״הטקס״? אבל את לבטח אינך מפרשת כהלכה את מבטו האילם והרוגז כמצדד בדעתך. נהפוך הוא. דווקא במבטו האילם והרוגז היית אמורה לקרוא תשובה ברורה וחד-משמעית, המנוגדת בתכלית לרצונך ולהשקפתך. ואם את מעזה לומר שגם אבא היה מסכים איתך, אז את, עדה, טועה מאוד מאוד, אם לא ארחיק לכת מזה. דעי לך, עדה, שאבא שלך היה גם לי אב, כמעט אותו פרק זמן שהוא היה אביך, וזכרו יקר לי בדיוק באותה מידה שהוא יקר לך. אבל אני הייתי בוגר ממך, ולכן, כנראה, הערכתי והבנתי אותו באופן רחב ועמוק יותר. הבינותי ללבו אף כי לעיתים, בתוך-תוכי, לא הסכמתי עמו. מחשבותיו ודבריו החריפים והייחודיים, שאותם הביע בריגוש ובלהט לב, נראו לי לעיתים לאומניים מדי, כמעט שוביניסטיים. ומכיוון שאני מכיר את השקפותיו ואת דעותיו לא רק בנוגע לגורם כל-כך חשוב כמו ״הטקס״ שלך, אלא לגבי המסורת היהודית והמורשת היהודית, ולגבי כל הקשור ביהודים, אני יכול לומר לך בפה מלא ובביטחון, שהוא לא היה מסכים איתך לעולם. לעולם!

זה כל מה שחובתי הכתיבה לי לומר לך. מתחילה לא התכוונתי להתערב בעניין זה, מפני שלא ראיתי לי זכות לפלוש לתחום עדין כל-כך. אבל אימא, יחד עם דודה סשה, ואפילו הפרולטרי שלנו יהודה, עמדו על כך שאני לא רק רשאי אלא גם חייב לכתוב לך. אם כך הדבר, ואם את מכבדת את האחווה המשפחתית המשותפת שלנו - אם היא יקרה לך - אני מבקש ממך, קודם כל, לא להיעלב אם סגנון מכתבי ייראה לך כמטיף מוסר, שנית, וזה העיקר, אנא רחמי על אימא שלך וגם על יהודה, על גאולה, על דודה סשה ועל כל השאר המתייסרים כשלעצמם, ובעיקר בהיווכחם עד כמה אימא מדוכאת ועצובה. אני מבקש ממך את הדבר הזה גם בשמי ובשם דודה אנה, רחמי על כולנו. את מכירה אותי טוב למדי. אני, כמו כולנו, רחוק מהדת ומן הטקסים. אבל אין להשוות את הטקס הזה עם כל השאר. זהו הטקס, אחד מהמעטים, המשמרים את ״דאס פינטעלע ייד״ [יידיש: הנקודה היהודית], ומלבד ה״פינטעלע״ אין לנו בינתיים כלום.

יש להודות גם בכך שהחיים, הזמן, הדאגות והטרחות לא ריחמו עלי והטביעו בי חותמם. מה לעשות, כבר אינני צעיר, וחוששני שכאשר ניפגש אבוך כאשר אביט בעיניך.

בריאות, אושר, שמחה. נשיקות וחיבוקים עזים, מדודה אנה האוהבת.

 

 

רבקה אל משה

 

משה,[14]                                                                                                             וינה, 22.6.1922

 

ובשאלת הקידושין - אומר רק בקיצור - לו ראית את עדה בעיניך, כי אז היית נוכח כי אין זה קפריז או עקשנות, כי אם רגש טבעי, התנגדות נובעת מקרב לב. אין פה מה להתאבל על חוסר קשר למסורת ועוד ועוד ואין להתווכח. מוכרחים להשלים עם העובדה - הן לא תחדל עדה בגלל זה להיות לנו אשר הינה.

לבוא דב ציפינו לדעת דברים ברורים - מה בפי אימא. לעדה - עוד יותר מאשר לאליהו - היה כ״כ קשה להסכים עד כי החליטה לספר לאימא את רצונה ולוותר רק במקרה אם תאמר אימא כי לא תוכל להשלים עם זאת. אני לא הרגשתי כל זכות מוסרית להשפיע עליה ולא על אליהו. הן לא ילדים הם ויודעים את כל טעמי ההיגיון וכו׳, ואם משלימים הם עם הכל, הרי שבוודאי ניחא להם. אני גם מסוגלה מאוד להבין הרגשה זו של עדה ושל אליהו וגם חושבת כמוהם, שאין שום זכות לא לחבר ולא לאח להשפיע בעניין כזה.

קראתי פעם לזלמן [שזר] ודיברנו כולנו יחד על שאלה זו. הרושם שהוציא זלמן מהשיחה היה זה: ״לא צריך להשפיע, אסור״. דבר אחד הזכרתי להם בלי הרף - ובזאת הסכימו לי - כי לאימא יש הזכות והצדק לדרוש את הדבר. בעצמי כתבתי את הדבר לאימא בפירוש. ידעתי מה זה יהיה לאימא, אך גם ידעתי שאין ברשותי למנוע בעד עדה מהתנגד עד הגבול, עד הרגע האחרון.

התשובה שהביא לנו דב אומרת, כי אימא לא תסכים לַדבר - אתה תאמר, כי צריך היה לדעת זאת מראש ואתה ידעת זאת מראש. גם עדה גם אני שיערנו כמובן את הדבר. אך תבין לפחות מזה כמה קשה היה לעדה להסכים לדבר, אם לא חסה על אימא מלהעמידה בניסיון כזה. ניסיון קשה היה זה לאימא שלנו, סבל וצער ודמעות לרוב. אך אני חושבת, שאם יש לאימא בת כמו עדה, המרגישה ככה, מוכרחה אימא להתנסות. ו״ברגע האחרון״ לא תתעקש עדה. עוד אמש תלגרפנו לאימא בחתימת עדה ואליהו, כי רצונה יימלא. ובימים הקרובים יקוים הדבר - כמובן בלי כל רעש ופרסום.

ואתה, משה, אל תמהר לדון ואל תתייחס לדבר כלמעשה ילדות, אל תאמר: צריך היה לראות זאת מראש ועתה איזו צורה יש לכל העניין, הַבֵן, כי זוהי ההתעקשות עד הרגע האחרון, אך לא ברגע האחרון (כדבריך), וכי עלה לא בנקל ובשום אופן לא יכלו פה להכריע דעתך ומכתביך או דברי איש אחר, כי אם אך ורק דברים ברורים מפי אימא. הנני מזהירה אותך ממעשה חופזה וילדות, כאשר היה מכתבך הראשון לעדה [מכתב 160].

תדע, שלא רק לעדה ולאליהו - גם לי קשה היה לכתוב לך אחר המכתב ההוא.

איני רוצה להעלים ממך זאת. אך דע גם כן, שאין לי שום נטייה לנטור לך דבר-מה, ואל תיתן גם אתה לנטייה זו להשתרש בך. עצתי ובקשתי.

 

 

דב ורבקה אל זלמן שזר

 

יקירי,                                                                                                                    וינה, 3/7/1922

 

תמול בשעה ארבע אחר-הצהריים הוצא לפועל העניין שבשבילו הטרדתיך כל כך הרבה במשך השבועיים האחרונים. אתה לא היית נוכח; לא יכולת לבוא לקצור את הפרי שזרעת וטיפחת עד הסוף.[15]

שקטה, פשוטה - הנני פוחד לומר: נעימה הייתה הצרמוניה. ולא רוגז, אף לא משקע כבד השאירה בלבות שניהם גם יחד. הרב קיצר עד מאוד - אפילו את ה-"Feierlich" [גרמנית: חגיגיות] לא דרש מהם. החזן צמצם ככל האפשר ואת המעט ששר - שר ברגש ובהטעמה טובה עד אשר לכד את לבותיהם ולבות כולנו. טבעת הייתה מוכנה כדת, ובמשך רבע שעה היינו כבר מחוץ לכותלי האולם, ואח״כ גם הרחק מרחובות הגטו היהודי, בין הגנים של המחוז הי״ח, בבית הקברות, על יד קברו של הרצל. רצינו לגשת אליך ולא הצלחנו, פשוט לא עצרנו כוח. איני יודע אם ואיך להודות לך בעד טרחותיך עבורנו - עבור כולנו - אך הן שכר מצווה - מצווה.

 

*

חפצתי לומר לך מילים אחדות על אותה ה״צרמוניה״... כאשר אמר דב, פשוטה ונעימה הייתה. ולא רק זאת - גם יפה וקרובה ללב ומלאת איזה הוד צנוע וחוקקת רושם עמוק בלב. ככה הייתה עכ״פ בעיני. אומר לך את האמת - הייתי מלאה באותם הרגעים רגשי כבוד אמיתי לא רק לטקס עצמו, לא רק לתוכן הדברים הנאמרים, כי אם גם למקום שבו עבר כל זה ולאנשים המוציאים לפועל. כבוד רחשתי לרב השׂב ולחזן המשורר, ובית הכנסת הנידח, מקלט ליהדות מידלדלת ומנוונת, היה לי באותם הרגעים לצל קורת בית. אין זאת כי אם חי וקיים עוד רוח גאון ישראל המאציל על פני רב בן דור מתנכר את הוד הכוהנים והנשיאים, השם בפי חזן בן גלות את שירת הלוויים. אני מאמינה, כי לא רק עיני נפקחו לראות ככה ברגע ההוא, כי אומנם כן היה הדבר וגם הווה פעמים רבות, ורק עינינו כהות מראות ואוזנינו אטומות משמוע. מירושת דורות עוד לא לגמרי השתחררנו, כנראה. אני, עכ״פ, אינני מאלה. גם אני חושבת, כי שום זיכרון רע לא יכול היה להישאר אצל עדה ואליהו, ובשביל אימא שלנו זהו אושר גדול.

 

 

רבקה אל פניה

(תרגום מרוסית)

 

אימא יקרה,                                                                                                וינה, [יולי 1922]

 

אכתוב רק על דבר אחד - על משה.

אימא מסכנה, הבשורות על החלטותיהם הגורליות של ילדיך נוחתות עליך זו אחר זו - והכל ממרחקים. מי חשב, מי צָפה, שכך יהיה? אני כל כך מבינה אותך, את עלבונך, על שהכל מתרחש שלא לעיניך בלי ליידע אותך. עד כי למותר להסביר לי זאת. ואני מצפה וכמהה לרגע ששוב נתקבץ כולנו סביבך וננחם אותך על כל הסבל והעלבונות והצרות שנפלו בחלקך. אבל למרות כל זה, אימא, את חייבת לזכור, כי מבחינת בחירת בני הזוג על-ידי ילדיך, את המאושרת באמהות.[16]

אינני מגזימה. ואם את הודית בכך לגבי בחירת בנותיך, הרי שהדבר נכון לא פחות לגבי בנך. גם אם אינך מכירה את צפורה כמו שהכרת את דב ואת אליהו, אני משוכנעת שאת עוד תכירי ותעריכי אותה. אני כשלעצמי יכולה להגיד לך שמזל גדול הוא שמשה בחר דווקא בבחורה שכזו: צנועה, רצינית, מעמיקה. תמיד אהבתי והערכתי אותה. ועכשיו, כשפגשתיה לאחר פרידה של שנתיים - אהבתי והערכתי אותה עוד יותר.

אימא, אולי היא נראתה לך, לפעמים, קלילה או כאילו אינה מושלמת בחינוכה, אבל אני נשבעת לך כי זה היה רק רושם ראשוני, ואילו תכונות הנפש שלה הפוכות לחלוטין. היא מתייחסת לחיים ולאנשים ברצינות רבה, היא מציבה לעצמה דרישות חמורות ויש בה הרבה אצילות טבעית. ואני חושבת שרצינותה ואורח חשיבתה הסגולי יאזנו את העקרוניות ועצבנות האופי של משה, ומבחינות רבות היא תצטרך לחנך אותו. אשר לשוני שבין בתי גידולם בעבר, נקווה שהחיים עצמם יפתרו את הבעיות. מה שנראה בלתי אפשרי בארצות שונות ובסביבה אחרת, מתאפשר במפתיע אצלנו בפלשתינה. הרי איננו שואפים לחיים שקטים ורגועים.

אז בנך, מויסיינקה שלך, תפארתך וגאוותך, מתחתן... מה תגידי על ילדיך? בשנה אחת - שלושה! אינני יודעת אם ניחשת זאת בעת נסיעתה של צפורה. האם חשבת על זה בכלל? בגלל סיבות שאינן תלויות בי מעולם לא דיברתי איתך על נושא זה, ולכן אינני יודעת אם ידעת על קרבתו של משה אל צפורה. הוא עצמו כתב לך על כך משהו, ואין לי מה להוסיף.

ייתכן שאת הופתעת ונפגעת על שדווקא במכתב זה [לא אותר] הוא לא הזכיר את אבא, אבל אל תסיקי מזה מסקנות, אלא חישבי שמשה פשוט לא היה מסוגל לומר בווידויו לפניך כל מה שהתחולל בנפשו. הרי את מבינה, שגם מה שנאמר עלה לו בכוחות ובמאמצי נפש רבים. אני יודעת היטב, שבאותו קיץ שבו הכיר משה את צפורה הוא היה מספר לה ערבים שלמים על אבא, תיאר לפניה את דמותו המוסרית וסיפר לה על שנות בחרותו.

אימא, עליך להיות שמחה ורגועה, אבל אני יודעת שלעיתים קרובות מאוד את בוכה. עצוב לך ואת מרגישה את עצמך גלמודה. כיצד ארגיע אותך, אימא יקרה? ״ספורות המילים, והצער נהר ללא תחתית״.[17]

 

הערות