נספח 4. ״מפרחי הכרמל״ - 1/1/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  נספח 4. ״מפרחי הכרמל״ - 1/1/1922
כותרת משנה  ״קונטרס״ קי

 

נספח 4

 

״מפרחי הכרמל״

״קונטרס״ קי, ינואר 1922

 

בבית מדרשו של נג׳יב נצאר, עורך ״אל-כרמל״, מתחדשות הלכות עם כל גיליון וגיליון (״הכרמל״ הוא ״עיתון יומי היוצא פעמיים בשבוע״ - כך כתוב על שערו זה שלוש שנים).

זה לא כבר הודיע ה׳ נצאר, כי את שליחותו על דרך הפוליטיקה הלאומית חושב הוא לגמורה. מאחר שיש לאומה מוסד נבחר העומד בראשה - זה הוועד הפועל של כנסיית האגודות המוסלמיות-נוצריות - ומאחר שהחל ועד-פועל זה מוציא עיתון, שהנהו כלי מבטאו הרשמי - זה ״אל־צַבָּאח״ או ״מורניג פוסט״ דה-ירושלים - הנה יכול ״הכרמל״ מעתה להשליך את יהב הפוליטיקה על חברו החדש ולהפנות את עצמו לעיון בשאלות בית, בענייני חברה והכלכלה. הענף האחרון בייחוד טעון טיפול בעיניו, כי רבה בו העזובה. העם הולך בחושך, פרק ב״כלכלה הלאומית״ - יסוד חיי כל עם השואף למעמד עצמי - אינו יודע, ומאשריו שוגים אך בפוליטיקה ואין איש בהם שם אל לב להאיר להמון את דרך העבודה והכלכלה בה ילך. זאת יעשה ״הכרמל״ ויגול את החרפה - כאשר עבר כחלוץ לפני משכילי האומה בשאלות הפוליטיות לשעבר, כן יהיה עתה חלוצם על שדה העניינים החברתיים והכלכליים.

ולקיים מה שנאמר, בא אחד מעוזרי ״הכרמל״ לפתור את השאלה החברתית היסודית: שאלת ״המנהיגות״. הפתרון שהמציאו אומות העולם - בחירה - אינו מניח כנראה את דעתו. לעולם המזרח מסורות משלו ולזמורות-זר אינו זקוק. ״מי הם המנהיגים?״ מקשה יוסף אל־חטיבּ, ב״כרמל״, 12 בנובמבר. והוא עונה: ״המנהיגים אשר אין חולק ומערער על זכותם לדבר בשם העם הם:

ראשית - ראשי הדתות; להם לבדם הזכות להטיף מוסר במסגדים ובבתי-הכנסת והם עומדים בראש הסולם החברתי וההֶשְכֵּלי.

שנית - ראשי השבטים ובתי האב הגדולים; להם הכבוד והמשמעת המוחלטת בלב כל איש ואיש מבני עדתם (עד כאן מרחפת רוחם של ספרי ״שופטים״ ו״שמואל״, אך הנה גם דבר מה חדיש:)

שלישית - בעלי ההון הגדולים, בעלי אחוזות ובתי חרושת. הם - משום שכל תנועה זקוקה לכסף.

רביעית - הנאורים ובעלי המקצוע, כגון מורים, עיתונאים, עורכי-דין, פקידים, רופאים, רוקחים וכו׳״ (עוד וכו׳!).

זאת התורה. ועוד לה פירוש. בשורת מאמרים עומד הכותב על כל סוג וסוג ומוכיח באריכות בשל מה זכו בעליו להיות מנהיגים. לא כדאי להלאות את הקורא במסירתם.

אך כאמור, נתון לבו של העורך בעיקר לשאלות כלכליות. כלֶנין, כביכול, דורש הוא להעמיד את הכלכלה במרכז הכל, לשעבד לה את הפוליטיקה, לארגן את ביאת-כוח העם ע״י ענייניהם הכלכליים של חלקיו השונים. הוא הוגה רעיון שגיא ״לצוּר את החברה הערבית בפלשתינה... כברית אגודות מקצועיות״. שמא ״אחדות העבודה״ או הסתדרות העובדים? לא, הרבה יותר מזה. הן אלו לא גזרו אלא על הפועלים ונג׳יב נצאר מבקש לארגן את הכל. בתוכניתו תמצאו מלבד אגודות הפלחים, הפועלים, הפקידים וכו' גם אגודות הסוחרים, בעלי הקרקעות ויתר בעלי ההון למיניהם. הועד-הפועל של הברית יורכב מבאי-כוח כל האגודות, ז״א שישבו בו מן הסבל אשר בנמל ועד גדול הפרדסנים, ונמצא שהוא משקף בתוכו את ענייניהם הכלכליים של תושבי הארץ הערביים לכל גווניהם. כהנה וכהנה חולם נג'יב נצאר.

ואולם אין בעיתונו מקום רק ל״אוטופיות סוציאליות״ בלבד; הוא משמש גם במה להטפת לקח בכלכלה החיובית הרציונלית.

עוד לפני כשנה הורה מעל עמודי ״הכרמל״ השֵיך סֻלימן תָג'י אל-פָרוּקי, הקרוי בפי העורך ״המַעְרי (מגדולי פילוסופי ערב בתור הזהב) של פלשתינה״, והנחשב בעיניו לבר-סמך הכי גדול שבה במדעי החברה והכלכלה, לאמור: ״אם תשיג הממשלה את המלווה, אשר הודיע עליו הנציב, על מה זה יוּצא הכסף? הן בראש וראשונה על תיקון וסלילת דרכים, בניין והרחבת מסילות ברזל, הקמת כנוּני הארה, ייבוש ביצות וכיו״ב, באחת - על עבודות ציבוריות. ובכן, האומנם סופקו כבר כל יתר צורכי הארץ, כי נתחיל דווקא באלה? איזו תועלת יפיקו מזה תושבי הארץ, ואיזו הכנסה נקבל ממפעלים אלה לפירעון המלווה? שום טובה לא תצמח מזה לתושבים. הן מיום היות הארץ הזאת ומיום חיות תושביה בה - הסכינו בדרכים אלו ובאורח חיים זה, ומה היו חסרים? ואם יתוקנו הדרכים - מה ירוויחו? כמובן, אין התיקונים נעדרי-תועלת, אך אין הם הכרחיים, ועכ״פ אין למהר בהם. צריך להמתין עד אשר בדרך ההתפתחות הטבעית ייווצרו בתוך הארץ האמצעים הדרושים לשכלולה״.

ובזמן האחרון התעטף העורך עצמו באצטלה דרבנן והתחיל אוצל מחוכמתו לנבערים מדעת. אלה דבריו, למשל, ב״הכרמל״, 14 בדצמבר, במאמר ״כיליון חרוץ״: ״האימפורט של א״י גדול מן האכספורט שלה פי שש. הנה, בחודש ספטמבר נכנסו לא״י סחורות מחו״ל בסכום 512,899 לי״מ ויצאו בסכום 87,359 לי״מ״. אמת, רע הדבר. ובכן מה העצה היעוצה? העצה היא, כי ״ארץ כארצנו צריכה הייתה להסתפק בלבוש ״עבּיה״ ו״קוּנבָּז״, בישיבה על המחצלת והכּביר וברכיבה על סוסים וחמורים, עד אשר... יעלה בידה לשלח לאירופה את תמורת הסחורות שהיא מכניסה ממנה״. כיצד זה יעלה הדבר בידה, אם ה' נצאר אוסר להכניס גם אוטו אחד לא״י?

תיקו!

 

מ. בן-קדם

 

העתקת קישור