192. אל: דב ורבקה, וינה - 26-27/10/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  192. אל: דב ורבקה, וינה - 26-27/10/1922

 

192

אל: דב ורבקה, וינה

26-27/10/1922

יקירינו,

 

1. וולפי. אחרי אשר כתבתי לך כתבתי לוולפי. המכתב היה בערך כזה: התנהגותך בשבועות האחרונים - אשר לא קיימת אף אחת מהבטחותיך, אשר לא ענית על מכתבַי ומברקי, אשר השתמטת ממני בכל מיני דרכים - דיה הייתה במסיבות רגילות לשים קץ לכל יחסים בינינו. אלא שהמסיבות הפעם אינן רגילות - משני טעמים.

ראשית, אין הסכום 135 לי״ש פעוט עד כדי שאתייאש ממנו על נקלה.

שנית, משום שיודע אני כי דבר מה שאינו כשורה קרה בינך ובין ג'ימי וכי חדלת מהיות מזכירו; ואין אני רוצה כי תוכל לומר פעם כי היינו מתיידדים איתך כל זמן שהיית מזכירו של ג'ימי וכי פנינו לך עורף מייד אחר לכתך ממנו.

הלאה, בביטויים קצת נרגשים הבעתי תימהוני על כל העניין. הבעתי השערתי, כי אם מתוך שגגה או אי הבנה לא נשלח הכסף, ובמצב כזה מוטב היה לו לומר לנו את האמת ולא להשתמט מתשובה; כי לא אחדל מכתוב לו עד אם יענה, כי אנחנו לא נרתע בפני צעדים בכדי להחזיר את הכסף - אך אני עוד מאמין כי בזה לא יהיה צורך.

בתשובה על מכתב זה נתקבלה סוף סוף תלגרמה ממנו על שם שנינו. ״נכון לפגוש מישהו מכם בכל זמן בכל מקום״. קבענו זמן, ואחר דחייה אחת מצדו - לרגלי שבת - סוף סוף התראינו. הראיון היה דבר-מה מכוער, פראי ממש - איזו חוצפה גאונית יש לאיש! התנהג בגסות מאין כמוה. הדבר היה ברחוב, והיה חשק בכל רגע ורגע לירוק בפניו השבעים, אשר נעשו שנואים עלי היטב היטב, בינתיים, כמו שהיו שנואים עלי בימים הראשונים שהכרתיו, אז כשכתבתי לך את המכתב הידוע;[1] לירוק וללכת, בקיצור - דַרַבְּני וַבַּכַּה, סַבַּקְני וַשְתַכַּה [פתגם ערבי: הכני ובכה, הקדימני והתלונן]. הן זוכר אתה את המשל. איך זה העזתי לכתוב לו מכתב כזה. איך זה העזתי להטיל ספק באמיתת דבריו. הוא שלח את הכסף.

- לא נתקבל.

- איני יודע. הבנק שלי חוקר.

- אך מדוע לא נתקבל המכתב לאליהו? מדוע לא קיימת את הבטחתך להמציא לי חומר?

- איני רוצה לענות לך אחרי שכתבת לי בטון כזה:

I've referred the whole matter to Dov, with whom I prefer to deal directly.

אני השתמטתי ממך?

You compliment yourself if you think that I need avoiding you.

אתה באת אלי כמשוגע השכם בבוקר, כשלא הייתי לבוש ועל יסוד זה אתה מטיל חשדים כאלה.

- וולפי אל תדבר שטויות, זה היה אחר רדיפת ימים אחדים. מדוע לא באת אל הטלפון כשטלפנתי אליך ב-Park St.? מדוע לא ענית על התלגרמה שלי ועל המכתבים? אני צדקתי לגמרה בכותבי לך כך, והראיה שרק ע״י כתיבה כזו הכרחתי אותך להופיע סוף סוף.

- איני רוצה לדבר איתך, שיחתנו נגמרה.

אמרתי לו מילים אחדות ע״ד fairness. בינתיים ניגשנו למקום שחיכה דוד. בדוד הוא נזף על אשר העובדה כי הוא, וולפי, חייב לו, לדוד, 10 לי״ש (דמי הטַבַּקֶרקה [קופסית טבק] שמכר לו פעם גוורץ) נודעה בקהל (דוד זה חמישה חודשים שלא דרש ממנו את הכסף). הראה לשנינו שֶק ע״ס 1,000 לי״ש ואמר לדוד כי ישלח לו שק ע״ס 10 לי״ש ביום רביעי. היום חמישי ולשק, כמובן, אין זכר. בינתיים שלח וולפי שק ע״ס 300 לי״ש לרוטנברג. והשק הזה לא שולם ע״י הבנק אשר אליו היה ערוך.

סוף שיחתנו היה פשוט טיפשי. הוא אמר: good afternoon - והשאיר אותי ואת דוד עומדים אחד מול השני פוערים פה ונדהמים.

ועתה, אם כתב לך וולפי דבר מה - עליך להודיעני מייד מה כתב. ואם לא כתב - אשר ודאי כך הוא - כתוב לי כי לא כתב. במקרה האחרון, הצעתי היא: אתה כותב לוולפי מכתב קצר ויבש מאוד. אתה אומר לו, כי עד עתה לא התקבל הכסף. כי משה כתב לך שהוא, וולפי, אמר שכתב לך - והנה אין כלום. כי אתה נוסע לא״י וכי אתה ממלא את ידי לבוא איתו בדברים בדבר הכסף.

לי אתה שולח ייפוי כוח, אם אפשר באנגלית, ואם אפשר - לאשר את החתימה אצל הקונסול. אני חושב שאפשר לעשות זאת באופן הכי פשוט. ייפוי הכוח צריך להיות מיוחד לעניין זה - לבוא בדברים עם מר פלוני החייב לי כך וכך ולקבל ממנו את הסכום; לעשות את כל הצעדים המשפטיים הדרושים לקבלת הכסף במקרה צורך.

כשאדע שכתבת לו, וכשיהיה בכיסי ייפוי כוח זה - אבוא שוב בדברים עם וולפי.

אני מבטל ביטול גמור את עלבוני הפרטי. אני לא אראה לו ולא אומר לו שיש לי ייפוי כוח ממך. אני אכתוב לו רק, כי יש לי מכתב ממך, כי עלי להמשיך את המו״מ. אני מקווה בכ״ז כי עד למשפט לא יגיע הדבר. אך יכול מאוד להיות כי הוא לא יענה על מכתבי, ואז אכתוב לו מכתב ע״י עורך-דין. אעשה זאת ע״י איש מכיר, לנדמן.[2] עכ״פ לא אאבד סבלנותי. Play the game.

 

2. ג׳ימי. אתה כותב: ״כיתבו נא מייד, היש תוכנית ׳לתפישת המקום׳, היש אפשרות להבטיח לנו את ג׳ימי, לדעתי it is imperative שאתם תבואו במגע ומשא ישר עם ג׳ ודווקא תיכף בלי כל דחיות. בר-כוכבא לראשונה אולי ואח״כ אתם. מה התוכניות של פיני בעניין זה״.

על הדברים האלה ישבו ארבעה מטיבי טעם - אני, הראשון דווקא, אח״כ ברל, אח״כ דוד, ואח״כ בר-כוכבא. ישבו ולא העלו דבר. מה כוונתך? שמישהו מאיתנו יתפוש את המקום? מה פירוש לבוא במגע ומשא ישר? באיזו תוכנית? תוכנית כאילו אין לך, שהרי שואל אתה לתוכניותינו, ובאותו זמן ברור לך, משום מה, שעלינו לבוא במו״מ ישר עם ג׳ימי. לשם מה?[3]

המצב פה הוא כזה. לפני ימים אחדים שואל אותי לפתע פתאום פיני:

לא, נתחיל מקודם, מייד כשנפל וולפי נצנצה המחשבה במוחי: מזכירותו של ג׳ימי מה תהא עליה? חשבתי ואמרתי לסובבַי, כי אילו היית אתה פה - היה ג׳ימי קורא לך מייד. מחשבה זו עברה להלכה. אח״כ דיברתי עם בר-כוכבא והסכמנו שנינו, כי המצב רע מאוד. כי המשרה תיפול עתה בידי מישהו מכנופיית ״דואר היום״[4] או מישהו מאנשי היק״א.

ופעם אומר פתאום פיני: ההיית מקבל על עצמך להיות מזכירו של ג׳ימי. אני שואל במקרה, סתם.

אמרתי: לא, לא אני האיש המוכשר, וגם להשתעבד לזה לא אסכים.

אמר: נכון, צדקת.

אז אמרתי לו: תחת זה, שמא תסדר, שאלמד את ג׳ימי או את אשתו עברית. תצא מזה טובת הנאה לי ותצמח אולי טובה לנו בכלל.

אמר: כדאי לנסות, נראה. אגב, היודע אתה כי היום דיברתי עליך הרבה עם ג׳ימי? בזה תמה השיחה.

למחרתו או אחרי יומיים הייתי אצל חיים. בענייני הכספים לגן. על זה להלן. תוך כדי שיחה שואל חיים: מה דעתי על מזכירות ג׳ימי. הוא סרסר לי [אותך] השבוע.

אמרתי: לא, נָיה דְלְיַה נַשֶבוֹ בְּרַטַה [רוסית: לא בשביל אחינו (בשבילנו)].

- מדוע? דבר כ״כ חשוב! הן אין זה רק ג'ימי? זוהי יק״א. ואין כאן רק עניין להחזיק על יד ג'ימי ציוני נאמן ואיש ישר. חשוב גם לתפוש את המקום ולו גם בכדי למנוע בעד נפילתו בידי איזה בן-שחץ.

אמרתי, כי הכל נכון, אך ״לא לנו״. אין אני יכול לשנות עכשיו את דרך חיי. אין אני יכול גם להסכים כי זוהי דרכי לעתיד. צר יותר מדי. והן אפשר מאוד, שאם אקבל - ייווצר לעתיד מצב כזה שא״א יהיה לעזוב. שנית - רוח זרה. צריך יהיה לעסוק בכל מיני עניינים שאין להם כל שייכות לא״י. מבקשים שונים וסתם פושטי יד יקיפוך תמיד. חנופה והתרפסות וכו'. כל האטמוספירה שנואה.

- ובכן אינך מסכים?

- לא.

- חבל. אני חושב שג'ימי בין כה וכה יקרא לך.

- טוב מאוד. אשמח לעשות הכרה.

בינתיים דיברתי עם בר-כוכבא. אמר, כי לדעתו עלי לקבל. כי אין זו התקשרות לעתיד. כי פה אפשר להסתגל. אמר, כי הוא היה מקבל אילו ידע יותר אנגלית.

ובינתיים ראה ברל, אשר עיניו השקציות משוטטות בכל, את ספיר[5] ושפירו[6] הפריזאי ממתיקים סוד.

ברל חושב כי איני צריך לקבל, וכי אם אקבל - לא אצליח. אינני דיפלומט ולא אוכל לטפח יחסים. זה נכון. הוא דיבר עם פיני והוכיח לו שצריך להציע את בר-כוכבא. פיני הסכים להשפיע. אני חושב כי הדבר לא יצליח. אינני יודע גם אם היה ג'ימי לוקח גם אותי. סוף סוף - שמאל. ואילו היה - המתאר אתה איזו התקפה הייתה נערכת מפריס עד ירושלים, ואלו אינטריגות היו נרקמות.

היה רגע שרציתי לתלגרף לכם ולשאול דעתכם. אך הרגע הזה עבר. אני חושב את הפרק הזה לחתום. רע מאוד שאין בנו איש אשר נוכל לתיתו לַמוֹלֶך. אך כך הוא הדבר.

את דעתך כתוב בכ״ז. פרש את דבריך הקודמים.

 

הוספה ל[סעיף] 2, לך, וגם למחלוף: נראה שוולפי חושב להמשיך איתך את היחסים כשהיו. איתנו ניתק. דוד מבאר את גסותו כך: הוא ידע שאנו יודעים את הכל (אגב, גם חיים נפל קורבן ה-וִימוֹגַטֶלְסְטְבוֹ [רוסית: סחיטה] של וולפי בסך 100 לי״ש) ושיער שלא נרצה לשאת ולתת איתו יותר. כדי לקַדם את פני הרעה הֵסֵב את הדברים כך, שהוא ולא אנחנו הפורש. עמדתנו היא, כי אנו זורים אותו מאיתנו לא על ענייני ג'ימי, כ״א על אופן התנהגותו איתנו. בזה דורש אני חזית מאוחדת. אמור זאת היטב למחלוף. וולפי חושב על א״י. ובכן בטרם אקבל אני פיצוי ממנו - לא יִחַד בחברת איש מאיתנו. זאת דרישתי. דב, אילו ראית ואילו שמעת איך הנער הזה דיבר איתי.

 

3. אורח חיים. בדרך כלל מצוין. הן כתבתי כבר לא מעט, כמדומני. רצונך בתרשים הדירה? הריהו.

 

כאן יש תרשים הדירה - יוכנס בעתיד

 

בחדר האוכל - דרגש חשוב, ממדרגה ראשונה, יצועו של ברל ושל שלשלת הדורות של האורחים הא״יים הבאים אחריו.

המאור גז. זורקים פֶנים וזה בוער לך בחזרה. אינך זורק - אין הגז בוער. שוב זורקים - שוב בוער. זרקת פני ולא יותר - זה בוער לך בעד פני וחדל. שני פנים - בעד שניים. וכן הלאה. אין אתה מרמה את הגז ואין הגז מרמה אותך. צדק מוחלט.

במטבח כירת גז. לבשל, לאפות, לצלות, לטגן. כל מיני נקבים ושורות נקבים.

כלים מכלים שונים. לאכול, לשתות, לבשל, לשמר וכו׳. סכינים מזלגות וכפות נקנו והוגשו במתנה מאת דוד+בלה. כך היה הדבר, ויהי לישועה גדולה.

לחם וחלב, גם פחמים (להסקה) מביאים לפתח הבית. שאר הדברים נקנים ברחוב השוקק, העורק החי של שכונתנו המעטירה, הלא הוא High Road Kilburn מיודעך. בימים הראשונים היה דוד פרנס הציבור, המביא כל טוב הביתה. עתה אין כצפורה המנצחת וחולשת על האנגלית. בשעת הצורך גם אצבע תדבר. אני מסרב בהחלט לקחת חלק בקניית צורכי אוכל, בשעת חירום שָאני.

ארוחת בוקר: קיפֶּרים - מיני דגים חצי מעושנים ומטוגנים, קיפר אחד לגולגולת. מלבד זה אוכל אני ביצה אחת. השאר אינם אוכלים לא משום שמפנקים הם אותי, כ״א מפני ש״אינם אוהבים״. שותים קקאו ועם די חלב ועם לחם בחמאה, בגבינה, ואפילו בריבה. בצהריים: אם בבית - לועסים דבר מה מכל טוב. אם בחוץ - הרי לַנְטְשְ כקדם, או יש אשר לוקחים אנו קציצות מהבית ולומדים את חוכמת החיסכון למעשה. בערב - ארוחה כדת: מרק, בשר, ירקות, פירות ואח״כ תה כיד המלך. במטבח עוזר לפעמים דוד. אני כמעט שלא. בפירוש. לא כלום.

פעם בשבוע באה אישה זקנה ועושה ניקיון כללי. משבוע לשבוע מציינת היא את התקדמותה של צפורה באנגלית בתהילות ותשבוחות והוצאות מוניטין בין דָרי מטה שבבית. לאט לאט, אך בהתמדה ובתוקף מתבצרת הדעה, כי the lady upstairs is very clever.

ביתר ימות השבוע הניקיון עלינו. אני מתמחה מאוד בחוכמת הטיאטוא. העניין אינו קל, כי יש שטיחים. זאת עושה אני אומנם כאילו כפאני שד, אך כיוון שאני עושה דבר - עושה אני אותו באמונה, דוֹבְּרוֹסוֹבֶסְטְנוֹ, כמו שהייתה אומרת אנה איסקובנה.[7]

וכי תשאלו - מה עושה צפורה כל הימים? אז קודם כל - אל תרחמו לי עליה. אעשה לכם חשבון קטן. מהיום שבאתי ללונדון - שמעתי את שַלְיאפין ובשום מקום שעשועים אחר לא הייתי. תחת זה - הייתה זאת הנערה באופרה (פאוסט פשוט), שמעה את שליאפין, ראתה את הלהקה הווילנאית - ״יעקב הנפח״ - ביקרה תערוכה חקלאית ענקית וחשובה מאוד למחלבות וגידול עופות, הייתה בשתי גלריות עם ברל, עומדת ללכת באלה ימים לתערוכה ענקית (את התואר הזה אפשר להשמיט, כי הן פה כל דבר ענקי, אך התערוכה באמת ענקית) של פירות מכל קצווי הקיסריה הבריטית Liebchen. Was willst du noch? [גרמנית: אהובתי, מה תרצי עוד?].

מלבד זה אנחנו לומדים אנגלית. לומדים באופן מבולבל מאוד. בשעת ארוחת הערב, בחצות לילה, בבוקר אחרי ארוחת הבוקר, כשיש חצי שעה פנויה; לפעמים גם עפ״י שלטים תוך כדי נסיעה בבס; לפעמים ברכבת - עפ״י הרקלמות. אבל לומדים, ועושים חיל. קוראים סיפורים קטנים, עושים תרגילים, קוראים גם מאמרים בשבועונים. אפילו! ישנן תוכניות לבקר הרצאות בחקלאות, אחת לשבוע, במוסד שהוא מעין אוניברסיטה עממית. החקלאות ודאי שאינה גבוהה שם, אך הכוונה היא לשם השפה, שפת החקלאות בכלל זה.

 

אני מוכרח לשלוח סוף סוף את המכתב. אנחנו חיים עכשיו באופן די אוֹבְּלוֹמוֹבי - לרגל התארחותו של ברל: מאחרים לשבת, מאחרים לקום, מדברים הרבה.

הערב הולכים אנו שוב - הפעם גם אני בהולכים. אמש היו הם בהולכים לתיאטרון היהודי - ואני לימדתי.

אני אמשיך מחר בבוקר. אשלח גם את הכסף 15 לי״ש אשר לא שלחתיו עד עתה מפני שחשבתי לכתוב לברל. בדואר אווירי אין כדאי להשתמש בשום אופן.

 

משה

 

הערות



[1] ״המכתב הידוע״ נכתב ב-7/3/1921 ומובא ביל״א, מכתב 19. בין השאר כתב שם מ״ש על וולפי: ״בעיני הוא תינוק מסכן, ערום ומטומטם כאחד״.

[2] שמואל לנדמן. עו״ד ועסקן ציוני (ר׳ יל״א, מכתב 43 הע׳ 3).

[3] ב-7/11/1922 כתבה רבקה למ״ש:

דב ביקשני לנזפך, משה, על שלא הבנת את דבריו הפשוטים בנוגע לג׳ימי. אתה מקדיש חצי עמוד לניתוח דבריו של דב ולהוכחה הגיונית על אי-האפשרות להבינם, ואח״כ הולך בעצמך ומדבר על אותם הדברים בדיוק באותה רוח. דב שואל: היש כבר איזו תוכנית בנוגע לתפישת מקומו של וולפי? האם ניסו לבוא בקשר ישיר עם ג׳ימי (חשוב בזמן כזה לבוא איתו בדברים על איזה עניין קטן, רק כדי לסול את הדרך לפנייה הישרה, אשר היא תהיה אולי מעתה הדרך היחידה אל ג׳ימי). מה דעת פיני על זה?

[4] יומון שנוסד ב-1919 ע״י איתמר בן-אבי (1943-1885), בנו של אליעזר בן-יהודה, שהיה גם סגן נשיא הסתדרות ״בני בנימין״. ארגון זה, שייסדו בני המושבות, עָיַן את תנועת הפועלים והתנגד להקמת ארגון הגנה מרכזי שכן היה נהיר שהשליטה בו תהיה בידי תנועת הפועלים.

[5] אנדרה ספיר. משורר ומנהיג ציוני בצרפת, ייצג את ציוני צרפת בוועידת השלום בפריס ב-1919. היה פעיל בפרשת דרייפוס.

[6] אליעזר דב שפירו (1967-1880). סופר ועיתונאי פעיל בתנועה הציונית בצרפת.

[7] לפי השם יהודייה, ואפשר שהייתה עובדת בבית שרתוק בחרסון או מבאי הבית.

 

העתקת קישור