191
אל:
פניה שרתוק[1], תל-אביב
לונדון, 18/10/1922
אימא יקרה,
מכתבך העציבני מאוד.
מכאיב לי לכתוב לך במצב זה, אבל מן ההכרח ללבן את הבעיות.
ההסבר פשוט מאוד. הרי לא
יכולתי לכתוב לך דבר לפני שהתברר לנו-עצמנו עד הסוף, כי אנחנו נוסעים ללונדון יחד.
האמיני לי, אימא, כי שנינו, לא אני בנסיעתי מלונדון לווינה, ולא צפורה בנוסעה
מהארץ, לא ידענו שהדבר יתגבש כה מהר. אני, למשל, חשבתי שהיא תישאר שנה בגרמניה ורק
אז תעבור הנה. ואילו היא לא חשבה כלל על לונדון.
במצב שכזה, על מה ואיך
יכולתי לכתוב לך? לכתוב לך בכלל שאנחנו ביחסים כאלה - זה אולי היה עלי לעשות מכבר,
ועדיף היה לעשות זאת בעל פה, אבל מאחר שלא עשיתי זאת, כבר היה ברור שאספר לך על כך
כאשר תגיע השעה לבצע שינוי בחיים.
בהגיעי לווינה החלו שיחות
ארוכות עם רבקה ועם עדה ובייחוד עם דב. רבקה הייתה מחוץ לעיר. אנחנו לנו אצלם ואת
כל היום בילינו בעיר עם עדה בהתרוצצויות מטורפות בענייני אליהו וחבריו. בערבים
היינו חוזרים ברכבת ובתוך כך כל הזמן דיברנו, חשבנו ושקלנו, ובעיקר בהשפעת דב
והודות לתמיכתו הרבה, הבשילה בי ההחלטה להציע לצפורה לנסוע איתי ללונדון. וכשהיא
הגיעה לווינה התחלנו ל״שכנע״ אותה - אני אומר ״לשכנע״ במרכאות, שכן כל התוכנית
הזאת הייתה כמהלומת פתע לגביה. חלף לא מעט זמן עד שהיא התרגלה לרעיון הזה. הרי היא
מעולם לא חשבה ברצינות על לונדון; לונדון הצטיירה בעיניה כמשהו שנושבת ממנו זרות
וקור. ואחרי שהיא הסכימה עבר עוד זמן עד שניתן לומר בבטחה שההחלטה שקיבלנו סופית
ונחרצת, ושכך באמת יהיה. רק אז היה אפשר לכתוב לך על זה.
האם זו אשמתי, שבמשך הזמן
הזה אנשים זרים גיבשו על דעת עצמם את התרשמויותיהם, הסיקו מהן את מסקנותיהם
והתחילו לדבר שהנה, ״כך וכך״? בארץ ידעו רבים, ש״יש בינינו״ משהו. רבים ידעו שאני
בווינה ושצפורה נסעה לשם. השאר - מובן מאליו. ואז התחוללה המהומה. האמיני לי,
אימא, שאותה מהומה הייתה קמה גם אילו היינו נפגשים בווינה והיינו מחליטים לדחות את
זה לשנה או שנתיים, ונפרדים והולכים איש לדרכו.
כך אפוא את, אימא, הביני
זאת ואל תכעסי עלינו.
לגבי העניין הטִקסי [חופה
וקידושין], כבר כתבתי לך. ואני חוזר: בווינה זה לא התאפשר בשל ההוצאות, קשיים
משפטיים וכו׳. על הקשיים הללו לא השתדלתי להתגבר, שכן כלפי כל הדברים שהיו יקרים
לי עוד לפני שנה בקרלסבד הספקתי להירגע. צר לי להודות בכך, אבל מבחינת הטקס לא
נותרו בי שום זיכרונות מרנינים בקשר לעיר ההיסטורית וינה. את מבינה.
בלונדון זה יתקיים בעוד
שבוע שבועיים. אני אשלח לך מברק. תחילה צריך להסדיר את הנישואים האזרחיים - בלי זה
ליהודים אסור להעמיד חופה - וזה דורש זמן, מפני שצפורה אך זה הגיעה.[2]
איני זוכר אם כתבתי לך
איך הסתדרנו. יש לנו דירה קטנה, שלושה חדרים ומטבח. דוד איתנו. חדר האוכל נעים
מאוד, יש בו ספה רחבה, כך של[אורחים ה]פלשתינאים יהיה איפה ללון. הכל בקומה אחת.
אנחנו משלמים עבור הדירה
- מרוהטת, לרבות כלי מטבח וכלי אוכל, כלי מיטה (ללא כביסה) - 24 שילינג (2 לי״ש לשבוע). זה חוץ
מההוצאות על הגז (תאורה ומטבח), פחם (הסקה) והעוזרת (פעם בשבוע). במטבח מושלת
צפורה וכעוזר ראשי לידה התמנה דוד, שיודע לבשל ואוהב לקנות מצרכים. בכלל, הוא לנו
לעזר רב.
להפעם די,
כן, רציתי לומר לך שאתמול
שמענו את שליאפין. זו הייתה חוויה אדירה. משהו שאין דומה לו. כל הזמן חשבתי עליך.
אני כבר שמעתיו פעם, אבל אז הייתה התרשמותי קלושה יותר, כי ישבתי במקום גרוע
והאולם היה ענקי. הוא שר הרבה מ״בוריס גודונוב״, שירים רוסיים עממיים, רומנסות,
באיטלקית מ״דון ז׳ואן״, ואחר-כך, להדרן, את ״שני הגרנדירים״ ו״הפשפש״ (מתוך ״פאוסט״).
יהודה, כתוב!
נשיקות לכולם.
משה
הערות
