182
אל:
פניה שרתוק, תל-אביב[1]
וינה, 3/9/1922
אימא יקרה שלי עד בלי די,
במכתב זה רצוני לבשר לך
דבר חשוב לי מכל. מאחר שגם כך קשה לי עד כאב להביע ולשפוך לפניך כל מה שמעולם לא
דיברנו עליו, אמנע מכל הקדמות. משום-מה אני בטוח, שלא אגרום לך הלם.
אנחנו, אני וצפורה,
החלטנו להמשיך את חיינו יחד. זאת אומרת,
ראשית, שאנחנו מתחתנים,
ושנית, שהיא נוסעת איתי ללונדון.
עצם העניין כבר נאמר בזה.
מפחיד אותי, קצת מביך, ובמקצת אני מתבייש כילד - ואת חושבת אותי לילד ובמעמקי נפשי
גם אני חושב את עצמי לכזה - לדבר בגלוי ובחופשיות על דברים כאלה ולהתבטא במילים
אלה. אבל את רואה, שנמצא לי אומץ מספיק. והרי הוא נחוץ.
עכשיו, אחרי שעלה בידי
לומר לך במישרין ובתמצית את העיקר, אנסה להסביר לך באופן פשוט ככל האפשר, אך
בפירוט יתר, את מניעינו.
איני יודע, אימא, אם נהיר
לך שהקרבה הרוחנית שלנו נמשכת כבר שבע שנים מאז אותו קיץ, אשר בו סיים המחזור
השלישי של הגימנסיה את חוק לימודיו.[2] איפה ואיך חייתי ואיך עברתי
את שבע השנים הללו - את בוודאי יודעת. אחרי חודשים אחדים של הקשר שנקשר בינינו, שאז
עדיין היה עדין, קל ולא נראה, הלכתי לשרת [בצבא העותמאני] שלוש שנים.[3] את זוכרת את שתי החופשות הקצרות שלי באותה
תקופה. כאשר סוף סוף חזרתי הביתה,
גרתי בראש פינה ואחר-כך ביפו ובירושלים, והיא כל הזמן הזה עבדה בכנרת.[4] במרוצת כל השנים האלה שלה ושלי, נפגשנו במקוטע
ערב או שניים ואף פעם לא הספקנו לספר זה לזה מה עבר עלינו במשך הפרידה. מעולם לא נקרתה לנו הזדמנות
ולא נמצא לנו פנאי לדון בעתידנו ולגבש איזו תוכנית ברורה ובת-הגשמה לחיים ממשיים. לא רק אנחנו שנינו חיינו כך. ולנו, יחסית, זה עלה בנקל. היה נדמה: אנחנו עוד
צעירים, עדיין מוקדם להתחיל, שום דבר לא התבסס עוד בחיינו. על שום מה יש לחשוב ולדאוג
- בינתיים יישאר הכל כמות שהוא, כך ״סתם״, ואחר-כך נראה.
אבל הזמן צעד ואנחנו
צעדנו. וצעדנו לא בצעד אחד ולא בכיוון אחד ואפילו לא במקביל אלא, כמו שאומרים,
״בנפרד״ ממש: אני נושם אוויר עיר, היא נושמת אוויר כפר; אני בראש, היא בלב
ובידיים; אני לפוליטיקה, היא לחקלאות. על פלשתינה, על ייעוד דורנו, על החברה
ובעיותיה, על החיים בכלל, הסתכלנו משני כיוונים שאינם נפגשים. הצבנו לפנינו שאלות
שונות ועל המשותפות לנו השבנו תשובות שונות. לא רק המציאות שלנו הייתה שונה, אלא
גם אצל כל אחד ואחד מאיתנו התהווה אט אט, במרוצת הזמן, אקלים רוחני מיוחד לו. היה
מפחיד לחשוב על העתיד.
נסעתי ללונדון והיא עדיין
עבדה בכנרת. זה כשנתיים כמעט שקע כל אחד מאיתנו בשלו ביתר שאת. הניגוד בין קרבתנו
הנפשית מצד אחד ובין המרחק שהפריד בין אורחות חיינו ותחומי הפעילות שלנו מצד אחר,
החריף יותר ויותר ללא רחם. בלבות שנינו הבשילה ההכרה, שלמצב זה מן ההכרח לשים קץ -
ולעשות זאת בהקדם האפשרי.
אבל איך, איפה ובאלה
תנאים נוכל להיפגש כך ששוב לא ניפרד עוד? הקשיים נראו בלתי עבירים. היא אומנם
התכוונה בעצמה לנסוע לאירופה, אבל חשבה על גרמניה, על בית ספר חקלאי,[5] על עבודה בחוות חקלאיות וכדומה, ואילו אני
הרגשתי את עצמי כבול ללונדון. על האקסיומה הזאת מיותר להכביר מילים. ובינתיים, חוץ
מכמיהה לדו שיח רוחני עם אדם קרוב, וחוץ מרצון להתחלק יום יום במחשבות, ברשמים
ובחוויות, ליצור משהו משותף - חוץ מכל זה חיי בלונדון בכלל נעשו בלתי נסבלים.
מאסתי עד לזרא לשוטט בין זרים. הבדידות הייתה לעינוי ממש.
אימא יקרה, הרי אני יודע
שאת מסתכלת עלי כעל ילד קטן, אך שכחי לרגע שאני בנך, שבמחשבותיך עליו אינך מסוגלת
להינתק מזיכרונות שנות ילדותו, שיחסית אינן רחוקות, אלא הביני לעומק שאני אדם
שבקרוב ימלאו לו עשרים ושמונה. בהיותי נתון במצב רוח שכזה וברגשות שכאלה הפחידה
אותי המחשבה, שפגישתנו תידָחה לעוד שנתיים, שעוד שנתיים תמימות של עמל מפרך, של
עבודה שכלית אינטנסיבית, של העשרה עצמית מתמדת מזה ועייפות מתמדת מזה, ואלוהים
יודע באיזה עוד חיבוטי נפש אהיה אנוס להתנסות בדד, באפרוריות, בשגרת חולין מעיקה.
בקיצור, הצלחתי לסדר שהיא
תבוא בקיץ לווינה (היא חשבה לדחות את נסיעתה לעוד שנה). בכך שקראתי לה לבוא, ובכך
שהיא נענתה לי לקריאתי, נטלתי על עצמי אחריות כבדה גם לגביה וגם לגבי-אני. אבל
הרגשתי את עצמי חזק דיי לצורך זה. לא הייתי מעז לקרוא לה לבוא הישר ללונדון.
הפגישה בווינה במטרה לדון שם בעתידנו נראתה לי כתוכנית הנוחה ביותר.
כאשר נפגשנו פה, בווינה,
לא הייתה לנגד עינינו שום תוכנית מגובשת. לכל אחד היו פיסות וטלאים של תוכניות
שונות, שלא נתפרו יחדיו. אבל אחרי שיחות רבות וארוכות מאוד הגענו להכרעה.
מצד אחד מכאיבה לי מאוד
ההכרה, שהמעבר ללונדון הוא לה קורבן כבד. לונדון עיר קודרת. ענקית מדי וכל הזמן
גועשת והומה. מי שלא מתאהב בה מייד, כמוני, יתקשה להתרגל אליה. אני חושש שהעיר
הזאת לא תמצא חן בעיניה. וחוץ מזה, השפה הזרה לגמרי, והיעדר החברה שלנו. הוסיפי על
זה שעל כתפיה ייפול ניהול משק בית, שאני איעדר ימים תמימים - והתמונה שתצטייר לא
תהיה מרנינה. אבל מצד אחר, כשאני מצייר בדמיוני שהשנה כבר לא אהיה בודד, שתהיה לי
שנה של בהירות ושמחה, אז מציף אותי נחשול של אושר והכל נראה כה טוב. והיא, ילדה,
מסתערת על לונדון בגבורת נעורים, מלאת מרץ ואפילו רצון, ואני כבר מתרגל אותה
באנגלית. כוונתנו היא שבעוד כשנה היא תעבור מלונדון לארץ פנימה, לבית ספר חקלאי
ולחווה. זו, באופן כללי, תוכניתנו לשנתיים הקרובות. מה יהיה עלינו בפלשתינה, כיצד
ייפתר בינינו הוויכוח בין עיר וכפר, עדיין איננו יודעים. נראה. השאלה הזאת מסובכת
ורבת-פנים ולא אנתח אותה במכתבי זה.
אני אומר לך כאן בנושא זה
רק את הדבר הבא: אינני מאמין כלל ב״מסוּדרוּת״ של חיינו האישיים והמשפחתיים, ואיני רוצה בה. אני חושב שבחלקו
של דורנו בכלל, ובחלקם של אנשים כמוני בפרט, לא נפלו חיים שקטים ושלווים - ״איש
תחת גפנו ותאנתו״. על חיינו נגזר שיהיו סעורים, אחרת לא יהיה טעם לחיות בתקופה
הנוכחית. ויהיה לנו טוב.
אינני מתיימר להגדיר
לפניך איפה ומה אהיה - איני יודע זאת עדיין. אני רק מתחנן לפני אלי, שיעניק לי
כוחות נעורים ובריאות לחיות את חיי במערכה בשדה, בפעילות קדחתנית בלי הרף תוך שהכל
יתסוס וירתח מלבר ומלגו, ולא יהיה מרגוע ולא יהיה צורך במרגוע. אם אצליח לחיות כך,
אזי לדיסהרמוניה האורבת לנו לא תהיה משמעות, ואפילו תהיה, היא לא תהיה אלא אחת מן
האנומליות הרבות של חיינו, ואנו נוכל לה על נקלה. כך אני חושב.
איפה אנחנו נסדיר מה
שצריך להסדיר [העמדת חופה] עדיין איני יודע. או פה או כשנגיע ללונדון. על זה אודיע
בנפרד.
אימא, אני רוצה לבקש ממך
במלוא הרצינות, שלא תקראי מכתב זה באוזני איש. את בוודאי תספרי על העניין עצמו לדודה סשה, לדוד אברהם,
לוולודיה ולדודה אנה, לגוטה ולבנדט. ספרי. אבל את המכתב אל תקראי - אני מתחנן
לפניך. לא הייתי מסוגל לכתוב אילו הייתי חושב אף לרגע, שמישהו זולתך יקרא את דברי.
אל תבכי, אימא. איני שוכח
אותך ולא אשכח אף לרגע. את תיווכחי שדווקא השנה אכתוב לך יותר משכתבתי קודם. הכל
יהיה טוב. האמיני לי.
מכאן ניסע דרך ברלין, שם
עוד אתראה עם עדה ואליהו.
לפני שנסעתי הנה כתבתי
לילדים על תוכניותי לגרור את רבקה ודב ללונדון. התוכנית הזאת האט געשהיטערט
[יידיש: התפוררה], לצערי הרב. אני משוכנע לחלוטין שדב מבזבז לשווא שנת פז ולבזבוז
זה לא תהיה תקנה. אבל אין מה לעשות.
על דבר אחד שכחתי לכתוב -
על הפן החומרי של הדבר. בקיצור: אני עכשיו משתכר בשביל שנינו. ובגלל חיים לא
מסודרים בזבזתי כסף לריק. חוץ מזה, צפורה תוכל לתת כמה שיעורים פרטיים. נסתדר. הרי
יש בלונדון לא מעט תקדימים, איכשהו מסתדרים.
לילדים עוד אכתוב בנפרד.
בהזדמנות אכתוב אולי גם לדודים ולדודות.
אני נושק לך חזק חזק
ומקבל את נשיקותיך החמות.
בנך משה
הערות
