174. אל: ברל כצנלסון, וינה - לונדון, 19/7/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  174. אל: ברל כצנלסון, וינה - לונדון, 19/7/1922

 

174

אל: ברל כצנלסון, וינה

לונדון, 19/7/1922

ברל,

 

תשובתי מאחרת קצת לבוא. בי ולא בי האשם. אך אין כדאי להתעכב על זה.

אינך יודע מה הייתה לי הפתקה שלך.[1] אתה נעלמת, נדמת, צללת באיזה אין-סוף ונדמה היה, כי לבלי שוב. שיוועתי לכל צד - אֵי ברל - ועונֶה לא היה. מה לא חשבתי עליך. בשבועות האחרונים לא ידעתי לאן לפנות, מאיזה צד לייחל לבשורה. סוף סוף צַפְתָ, צצת, פצית פה. כי היה לך זמן קשה כשאול[2] - זאת שיערתי, וחרדתי כל הזמן. ובכל זאת תליתי את מבטחי בחיוניותך, במעיין המתגבר, והתנחמתי, כי לא תישבר. נדמה לי כי לא טעיתי.

הצריך אני להגיד כמה נכסף אני לראותך. בזמן האחרון קיבלתי מכתבים מעוררים אחדים מדוד,[3] אשר מסרו הדים מדברי אליהו ומהלך רוחו. מכתבך הוסיף. אני נגוע עכשיו - כך נדמה לי - במין פסימיזם ״מתקדם״. אין בו כדי לרַפוֹת, אדרבה, הוא מחזק ומבריא מאוד, אך אין כל ספק, כי קוצץ הוא כנפיים. העיקר שנעשיתי - שוב, כך נדמה לי - יותר מדי פיכח. לפעמים - אומנם רק לפעמים - נדמה לי, כי אני כבר קצת מעבר לסוציאליזם. לא אחורנית, ולא מחוץ, כי אם מעבר. הייתה אלומת קרני אור ואני שריתי בה, ומעוצמת האור המעוור לא ראיתי דבר בלעדיו ונדמה היה לי כי מלא הוא את כל החלל. כל הזמן הייתי בתנועה, עברתי על פני מסלול ארוך, עם הרבה-הרבה תחנות, אך כל זה היה בתוך האלומה. והנה פתאום, תוך כדי תנועה, הגעתי עד הדופן וראיתי והנה אני על גבול החושך. והנה האלומה - רק חלק, והשלם - חלל ריק ואפל. ואני עצמתי עין, אך לעמוד לא יכולתי. כי הכוח שדחף לנוע בתוך האלומה ולא לקפוא בנקודה אחת הוא הדוחף עתה מן האור אל החושך. מעין התפתחות ישרה, טבע הדברים המחייב. מה תאמר לתלמידך, ברל? כן, הוא יצא מרשות לרשות ומורים אחרים השפיעו. והמורים - גויים גדולים ובריאים, אנגלים אזרחי-עולם, אשר אין בהם לא ניצוץ יהודי ולא צער רוסי, כי אם רק מוח גדול וצלול ורגש אנושי איתן.[4] בכל זאת - אל תירא, לא אובד ולא אודח.

והעיקר - אושרי הוא שחיץ הצבתי בין עולם הרוח ועולם המעשה. ״דברי הלכה לחוד - ולחוד שוטף זרם החיים״.[5] וכך טוב, וכך צריך. כי אילו הייתי אדם, אשר כל ניד וניד בהלך רוחו ומחשבותיו הוא לו ציווי למעשה, או לחידלון מעשה, כי אז מי יודע עד אן הייתי מגיע.

מה תאמר לפתיחה משונה זו. האמן לי כי בשבתי לכתוב לא היה בכוונתי לכתוב לך שמץ מכל זה, אך זה נשפך. ועתה מוכרח אני להתחיל מגיליון חדש, כי את דברי הבאים תצטרך או תרצה אולי להראות למישהו.[6]

 

הערות



[1] וזה לשון פתק ב״כ, שנכתב באונייה ״אקוויטניה״ ב-9 ביולי בדרכו מארה״ב לאירופה:

הריני לאחר יציאת אמריקה. הספינה עוד מעט ותיכנס לתעלה. ועל לונדון אני פוסח. למרות עצותיו של פיני. הנימוקים הפוליטיים אינם מספיקים לי. ישנו רק נימוק אחד חשוב: היותך אתה בלונדון. אחרי כל החוויות (מל׳[שון] הוויה) וההסתכלויות וההערכות שלי באמריקה, ואחרי אשר שנה לא ראיתיך - הרי מן היושר הוא שנתראה כהוגן. ואולם אין לי הביטחון כי בלונדון זה אפשרי. והעיקר, הלא תבין, אני אץ לווינה. אלמלא זה הייתי ממשיך עוד לשבועות-מה את שהותי הפרטית באמריקה, ובאמת, יש לי הצורך עכשיו כי נעשה לנו, לי, לך, לאליהו, לדב, ולעוד מישהו, ״ועידה״ בפני עצמנו. הרבה-הרבה טעון בירור חדש.

[2] ״מסע אין-סופי מתחנת רכבת לתחנת רכבת, מבית מלון אחד למשנהו מאסיפה פומבית לישיבה ומישיבה בשעת לילה מאוחרת למלון הקר והמוזנח [---] רוב הזמן רדפוהו שתי תחושות מרות, תחושת הניכור מן הציבור שאליו נשלח, ואימת כשלון שליחותו״, כך מתארת אניטה שפירא את מסעות ב״כ בין ריכוזי היהודים בארה״ב (שפירא/ברל, עמ׳ 218-203); ר׳ גם כתבי ב״כ א, עמ׳ 288-285; 318-313; 343-324; איגרות ב״כ ב, 217-144).

[3] מכתבי דוד הכהן מווינה לא אותרו.

[4] על מוריו של מ״ש ב־.E.S.L ר׳ יל״א, מכתבים 12, 18.

[5] מתוך ״ברלה חולה״ מאת שאול טשרניחובסקי.

[6] המשך המכתב לא אותר.

 

העתקת קישור