172

אל: צפורה, מקווה ישראל

לונדון, 29/6/1922

ציפה,

 

כמדומני ששבועיים עברו מיום שכתבתי לך בפעם האחרונה. מכתבך הראשון[1] הרגיעני מאוד, אך גם ייאש אותי. סתירה משונה, לא כן? הוא היה טוב ושקט. ועם זה היה כל כך אוורירי, וכל כך ״ציפורי״ ולא ברור. דבר אחד למדתי ממנו אל נכון - כי הקיץ לא נתראה והתעצבתי מאוד. עתה אני שמח מאוד, כי לא עניתי עליו מייד - ובינתיים באו מכתבייך השני והשלישי, ואחריהם בא מכתבו של דב[2] - ויהפכו את הקערה על פיה.

ציפה - אני טובע ממש בים הלימודים, הבחינות בעוד 12 יום ואני כבר תשוש לגמרה. הצרה היא כי במשך כל הזמן אין העבודות הצדדיות השונות פוסקות. איני מדבר כבר על נתינת השיעורים. אלא שיש סיבוכים פוליטיים שונים בקשר עם הגן ועוד שעלי לעסוק בהם, לדבר פה עם אנשים, לנסוע ולהתראות וכו׳ ולכתוב לווינה. כל זה גוזל כוחות גוף ונפש בלי גבול.

בעייפותי זו ובשעה המאוחרת מאוד בקשי את הסיבה וההצדקה לזה שמכתבי אינו רְוֵוה חדווה כאשר צריך היה להיות כאשר הנני באמת - למרות כל טרדותי - במשך הימים האחרונים.

פרטים יותר מדויקים על נסיעותינו ופגישתנו אכתוב לך ב-15 ביולי, ביום תום בחינותי. הכיני לע״ע את הניירות והיי מוכנה. ואשר לכסף, אילו תלגרפת לי כבקשתי הייתי שולח זה כבר. עתה, שלא תלגרפת, נדחה המשלוח פשוט מפני שאין לי חצי יום פנוי. ולסידור משלוח הכסף דרוש לי חצי יום לפחות - לנסוע לבנק אחד, ומשם לבנק אחר. וכיוון שתקבלי את כספו של דב - אין הדבר דוחק. אל תחששי לקחתו, אני אסדר את החשבון עם דב. אך אם יקרה איזה עיכוב בתשלום הכסף מצד משרד העבצ״ב - תלגרפי לי ואשלח מייד.

מדוע אינך מזכירה אף פעם את שאול? שלום לך, ילדה קטנה שלי. ציפה, מה שלומך? ונשיקות,

 

משה

 

הערות