168
אל: צפורה, מקווה ישראל
לונדון, יום ה'
י"ב סיון [8/6/1922]
ביום השלישי, כאשר שיערתי, קיבלתי את התלגרמה.[1] קיבלתיה שעות אחדות אחרי הישלחה והדבר עצמו היה מרנין
ומעודד. הרגשתי כאילו את קרבתך. אך התלגרמה אומרת לי כי דבר מה אינו כשורה. אני רואה
עכשיו כי טעיתי טעות פסיכולוגית, זה המוּם שלי, בדרשי ממך תשובה בתלגרמה. אך בכל זאת,
אילו רק הייתה כל הנפקא-מינה לקבל את תשובתך בתלגרמה או במכתב - לא היה אכפת ביותר.
אני חרד עכשיו לעצם התשובה. ואתמול, יום רביעי, קיבלתי את מכתבך מ־[2].26/5/1922 הרי שנכתב יום אחד אחרי שלחי את מכתבי באחריות.
אני חשבתי על נסיעתו של דב ועל פרידתכם, ובדיוק
כיוונתי להרגשתך. הנה הוא, האחרון, נוסע.
ובכן - אני זרקתי לך את החבל ונכון למשוֹת אותך.
אחזי בקצהו. האומנם תדחי?
במכתבך נפלטו המילים: ״לבוא לראותך?״ צפורה,
אם רק חושבת את לאפשר כי תבואי ישר הנה, ללונדון, וכי מייד נתחיל בחיינו – בואי. אני
לא הצעתי לך זאת ותחת זה באתי בהצעת שנת ביניים מפני שלא רציתי ולא יכולתי לדרוש ממך
את הקורבן בבת אחת. את אינך יכולה לשער ולהעריך גודל הקורבן הזה, כי אין לך מושג מהי
לונדון. את הדברים שאני מוצא סיפוק בהם פה - לא תראי ולא תביני, והדברים אשר את שואפת
למוצאם באירופה יהיו לך פה מעבר לחומה בצורה.
אך אם יש בך הכוח לבוא, ואם לחיות עוד שנה לחוד
אין כוח, או לא כדאי בעיניך – בואי.
אני חושב שאליהו ועדה יצטרכו לחזור בקרוב. אליהו
- לרגלי עבודת הגן בארץ. ביולי-אוגוסט יתקדרו אולי השמיים.
אני שולח לך את המכתב הארוך והתָפל, מכתב שאינו
מעלה ואינו מוריד, ואינו מגלה גם טפח מעולמי הפנימי והאמיתי - אשר כתבתי עוד בסוף פברואר
[מכתב 153]. אל תדוני עפ״יו על הלך רוחי.
התייחסי אליו כאל אינפורמציה, אשר גם היא פגומה כבר בדיוקה, מחמת הזמן שעבר. שלום לך,
אהובה, אהבתי.
משה
