167
אל: צפורה, מקווה ישראל
[לונדון] יום שני,
29/5/1922
ביום החמישי שעבר כתבתי לך את המכתב. מאז איני
יכול לשקוט. אני מחכה בחרדה לתלגרמה. הלא תתלגרפי, ציפה!
נדמה לי כל הזמן כי לא הצלחתי בכתיבת המכתב,
ולא עלה בידי להרצות את הדברים באור הדרוש ובתוקף הדרוש. אך האומנם זה ישפיע, אם גם
לא הצלחתי?
את מוכרחה לענות תכף. תשובתך צריכה להיות: ״שלח
כך וכך (בתלגרף) על שם זה וזה. אבוא״. ומייד עליך להתחיל בהכנות לנסיעה. אני אומר ״מייד״
ובכלל מאיץ בך, מפני שכולי רועד, כמו בקדחת, בימים האחרונים. מהתרגשות לקראת בואך,
מפחד פן ושמא ומי יודע.
בעצם, אולי אינך צריכה למהר. מתברר לי, כי אוכל
לצאת מפה רק באמצע אוגוסט. אולי קשה יהיה לך לנסוע במהרה, ואולי אין צורך למהר. זאת
עוד נברר במשך הזמן. תוכניתן של רבקה ועדה, וכן של דב ואליהו לקיץ אינה ברורה לי. אני
חושב שעוד אינה ברורה גם להם. אני כותב לרבקה ושואל את פיה. אך כל זה לאחר כך. העיקר
כי תחליטי לנסוע, ותודיעי לי, וכי נתקשר שנינו בהחלטה זו, ויהיה ברור לנו, כי אנו מתראים
בקיץ הזה, מתראים בקיץ הזה, בקיץ הזה.
אה, לו יכולתי לגשת אליך ולהניח שתי ידי על
כתפיך ולהביט ישר-ישר ועמוק-עמוק בעיניך שלי ולאמר לך: ציפה, בואי. נדמה לי כי המעמסה
הכבדה והמעיקה אשר אני הרבצתי על לבך שלי הייתה מייד כאין, ושנינו היינו שואפים רוח
ופוקחים עינינו לרווחה ורואים אור גדול, ואושר, אושר.
ציפה, אל-נא תשימי לב לפטפוטי על התוכנית. אולי
לא צריך הייתי לנגוע בזה כלל. ואני נותן לך את הסכמתי למפרע להעיף ולהדיף אותה כרצונך
וליצור יחד אחרת, אחרת לגמרה. אין היא העיקר. אני פשוט רציתי לספר לך, איך אני חושב
על עתידנו הקרוב. כי לומר לך סתם שאני חושב - זאת לא יכולתי. ובאמת, כמה זמן וכמה זמנים
חשבתי וחשבתי סתם ללא תושייה, ללא ממש: הנה אני פה, והנה היא שם. שתי נקודות. והנה
נקודה שלישית: אנחנו יחד. איך תתחברנה שלוש נקודות אלו - זאת לא ראיתי. והנה לאט לאט,
ובקושי נורא, החלו להסתמן הקווים. וסוף סוף נתגלמה הצורה. נמצאה כאילו הדרך. הנה, זאת
רציתי למסור לך. אבל אין זה עיקר כלל. העיקר שנתראה, שנתראה. אז נדבר ונחליט על הכל.
ביום השני הבא, בעוד שבוע, תקבלי את מכתבי.
אולי עוד ביום הראשון. ביום השלישי תתלגרפי? ביום השלישי וברביעי אחכה לתלגרמה. האומנם
לא תתלגרפי - הן זה אי אפשר.
הימים הולכים וקשים לי. בעוד שישה שבועות בחינות.
בחינות די קשות ורציניות. עבודה - עד צוואר. עבודות אחרות - העיתונות הערבית, נתינת
שעורים וקצת פוליטיקה, רק קצת, אינן מַרפות בינתיים. העצבים שלי רַזיגְרַליס ווֹ וְסֶיוּ
[רוסית: כשלו לחלוטין]. בשבוע שעבר אומרת לי אחת מתלמידותי בשיעורי הערב: רוצה הייתי
לראותך אחרי הבחינות, האומנם אתה כל כך עצבני תמיד? ואתמול אומר לי הסַפָּר: אתה עצבני
יותר מדי, אדוני.
במכתבי הפלטתי מילה על אליהו-עדה. חלילה לך
לחשוב רעה. אני מאושר, וכי אפשר אחרת? והאם לא ניבּאתי, אני הקטן, זה כבר? אלא שיצא
אצלנו ויכוח לרגלי עניין טפל. העניין אולי טפל, ואולי לא, אך את העצבים הרגיז. דַי.
ובכן, אני מונה ימים ומייחל לתלגרמה. והיא תבוא,
כן?
שלום, אושרי.
משה
ציפה, אל תפחדי מאבא ומאימא, דברי דברים ברורים
וגלויים.
