166. אל: צפורה, מקווה ישראל - לונדון, 25/5/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  166. אל: צפורה, מקווה ישראל - לונדון, 25/5/1922

 

166

אל: צפורה, מקווה ישראל

 לונדון, 25/5/1922

ציפה,

 

איך אתחיל? בהקדמה או בלי הקדמה? מוטב שבלי הקדמה.

ובכל זאת - רק מילים אחדות.

אני רוצה רק לבאר לך מדוע באים דברי אלה כל כך מאוחר. באיחור אני מכוון לא לחצאי השנים האחדות, כי אם לחודשיים-שלושה (באמת פחות) שעברו מיום שנתבשל והסתמן במוחי הדבר אשר אני אומר להציע לפניך. אם אֵיחֵר הדבר להתבשל - אל תאשימי אותי. אפילו אני איני מאשים את עצמי על זה. ואני מאשים את עצמי בהרבה דברים, הרבה יותר ממה שמשערים אנשי הקרובים, יותר ממה שמשערת את. אבל גם מהזמן שהתבשל עברו שבועות רבים ללא מעשה, ז״א ללא כתיבה. והטעם פשוט. אני עסוק, טרוד, נרדף ע״י המון עבודות השונות תכלית שינוי אחת מהשנייה, הקורעות את מוחי לגזרים ממש והמתישות את העצבים. במצב כזה נעשים הדברים הפחות חשובים, העניינים הטפלים; והעיקר - העיקר, הדבר שהיה לרעיון יחיד שכבש את כולי, לציר אשר עליו סובבים כל מחשבותי וחלומותי - דבר זה נדחה מפניהם. נדחה מפני שיש רצון לספרו לך מתוך התעוררות ורעננות, ברחבה ובמנוחה. ומיום חמישי ליום חמישי (יום הדואר לא״י) מבטיח אני הבטחות לעצמי, מבטיח ולא מקיים. ואם הכרחתי את עצמי עכשיו, ביום חמישי זה, לשבת ולכתוב - אין זה משום שנזדמנה לי שעת כושר שציפיתי לה. אני עייף מאוד, והעיקר - אני מרגיש מאוד את עצבי בימים האחרונים, ובייחוד היום. זה קשור בהרבה דברים, קשור בייחוד באליהו ובעדה. אינני יכול להתעכב על זה ולו גם מהטעם הפשוט, שאם אתעכב אסור הצדה-הצדה וקשה יהיה לשוב אל העניין. אתמול שכבתי בשלוש וגם כששכבתי לא יכולתי להירדם מעצבנות וממחשבות. ועכשיו כותב אני בביה״ס, על ספסל, וכל רגע יכול לבוא מישהו ולהפריע. ואני מוכרח לגמור לשעה קבועה ולנסוע אל הדואר, פן אאחר, וגם זה מרגיז. בקיצור - רחוקים התנאים מהיות אידיאליים. אך אני מוכרח לכתוב היום, ויהי מה.

עייפתי אותך בהקדמה, ציפה. עכשיו שמעי.

אני רוצה שאת תבואי לחו״ל. וכי לא הייתי רוצה קודם? כן, אלא שעתה זהו רצון מעשי, משום שעתה יש ביכולתי לעזור לך להוציא את הדבר לפועל. אני רוצה לשלוח לך כסף, לשלוח לך בשביל הנסיעה, ולשלוח אח״כ, בזמן היותך על ״היַבֶּשֶת״ (בהבדל מאנגליה). אינני יכול ואין צריך להיכנס פה בפרטים איך התגלגלו השינויים במצבי החומרי במשך השנה, ואיזו עליות וירידות פתאומיות היו, אשר מדי פעם היו הורסות (הירידות) את התקווה לצאת מן המצר ולהוציא אותך. סוף דבר הוא, כי יצאתי מן המצר.

אני רוצה שתבואי לאירופה - לאוסטריה (וינה או איזה מקום בסביבה, שבו תהיה בוודאי רבקה ואולי עדה בקיץ) בערך בסוף יולי. הרי שמיום קבלך את המכתב עד יום הנסיעה יהיו לך בערך כחודש וחצי. אם תוכלי לבוא קודם - מה טוב. אך לא יותר מאוחר, עכ״פ לא יאוחר מראשית אוגוסט. זה הטֶפַח הראשון מתוכניתי. אני מקווה להיחלץ גם כן מלונדון לאוסטריה בקיץ, בערך בראשית או באמצע אוגוסט, לחודש או יותר. אין הדבר ברור ומוחלט עדיין. אפשר שלא אוכל לבוא כלל. אבל לדעתי עליך להקדים לבוא, כדי שתספיקי להתאקלם ולנוח בעוד מועד, בטרם תתחיל שנת הלימוד והעבודה. ועליך לבוא, בין אם אבוא או לא. אך עליך להקדים לבוא - כי שמא אוכל דווקא להיחלץ מפה קודם.

נרד עכשיו אל הפרוזה הפשוטה. אני יכול לשלוח לך עכשיו מ-25 עד 40 פונט. אם זה יספיק, טוב. אם לא יספיק - אני מקווה כי אביך יוכל להוסיף. אני יודע, שמצבו קשה. איך תסדרי את הדבר איני יכול להגיד מפה. אם את רוצה אימרי פשוט שאני שולח לך את הכסף, ואשלח לך כשתהיי בחו״ל. אם אינך רוצה - המציאי איזה דבר. אבל התאמצי וסדרי את העניין איך שיהיה.

על הפרטים המעשיים בקשר עם זה עוד אכתוב בסוף המכתב. עכשיו רוצה אני לגולל הלאה את תוכניתי. נעלה שוב.

את צריכה קודם כל לדעת את ״הנתונים״ שלי. אני אצטרך להישאר בלונדון עוד שתי שנים לכל הפחות מהסתיו הבא - תרפ״ג ותרפ״ד. אפשר שאצטרך להישאר יותר. אפשר שלשם התמחות באיזה דבר, ואפשר שלרגלֵי איזו עבודות שתתפתחנה פה במשך הזמן. הכלל הוא כי לא כדאי לשוב עם דבר-מה למחצה. כיוון שיצאתי מא״י, צריך לשוב עם דבר שלם. את הדברים האלה עוד אברר לך ואולי גם נתווכח עליהם. אני מניח זאת לעת פגישתנו. העיקר שברור לי כי שנתיים מרה״ש הבאה זהו מינימום.

הנתון השני הוא, כי נסיעתך לחו״ל צריכה להיות קודם כל בשבילך.

הנתון השלישי הוא, כי אנו צריכים להתחיל בחיי-יחד בהקדם הכי אפשרי.

שלוש ההנחות האלה סותרות זו את זו. אני לא אוכל לזוז מלונדון. הרי שעפ״י ההנחה השלישית - את צריכה לבוא הנה. אבל בעיני ביאתך הנה ישר מא״י תהיה לך להקרבה עצמית. את לא תעכלי את לונדון. את לא תוכלי להתחיל מייד ללמוד פה. איני מדבר כבר על זה שהלימוד פה ביוקר, וכן החיים, והכניסה לכל דבר יותר קשה מבמקום אחר, וכי בחקלאות רב המרחק יותר מדי בין אנגליה וא״י. ולכן אני בא לידי מסקנה זו, כי שנה אחת תבלי באחת הארצות הגרמניות ושנה אחת אני עוד אחכה לך. אבל רק שנה אחת. רק שנה אחת, ציפה. לו ידעת, כמה את דרושה לי. לו ידעת איך אני מתרפק עליך בכל מחשבותי והרהורי והרגשותי. בזמן האחרון יש שאני מדבר איתך בקול, בלילה או בהיותי בודד באיזה מקום. כשאני רואה או קורא דבר-מה חדש, או כשאני מטייל - זה קורה פעם בחודשים אחדים - כל רושם שאני קולט נקלט בצורת שיחה איתך. איני מדבר כבר על זה, שדרוש שיהיה איש על ידי, שאת דרושה לי כאם, כאחות.[1]

 

הנה זה פרץ, ואני צריך לחדול מזה. ובכן, אחרי השנה - אני מניח כי תבואי הנה. במשך הזמן נטכס עצה ונמצא איזה צורה מתאימה לסידור חיינו פה. בזמן הראשון אפשר יהיה לסדר, כי תעבדי באיזו חווה מפותחה בתור פועלת-תלמידה, בקרבת לונדון, וכי נתראה פעם בשבוע. ואח״כ תצטרכי לעבור אל לונדון, ציפה המסכנה, ונצטרך ״לקחת דירה״ וכו׳ וכו׳. גם את זה עוד אפשר לסדר כך, שיהיה טוב, ויפה, ומשיב נפש. אני פוחד מאוד לפעמים, אך בכ״ז - הכל אפשר לסדר.

זוהי תוכניתי בקווים כוללים, במסגרת לא מהוקצעה. אפשר שנשנה אותה כשנתראה בקיץ. אפשר שנשאירנה. אך אין זה העיקר עכשיו. עכשיו עליך להחליט לנסוע.

ציפה, הקשה יהיה לך הדבר? שמא נפלה עליך תרדמה, שמא נואשת והתפשרת עם מקווה ישראל, ועכשיו נדמה לך הדבר לרחוק ולמאוחר. ציפה, התעוררי! ילדה שלי, התעוררי. הנה נסיכך בא לעורר אותך מתרדמת הקסם. הוא אֵחר, הנסיך, הרבה הרבה טעה עד שמצא את הדרך. ימים רבים עברו עליו לתוהו ולמבוכה. הוא לא ידע אם לעמול ולבקש את הדרך, ולא ידע איפה לבקשנה. אך הוא בא, ועליך לקום. עליך להיענות ולקום, חישבי ביום אחד מה שבזמן אחר היית חושבת בחודש. התנערי והחליטי.

אני מצרף בזה המחאה בסך 10 וחצי שילינגים. בכסף זה את צריכה לענות לי מייד בתלגרמה:

א) כמה כסף עלי לשלוח.

ב) אם לשלוח בדואר או בתלגרף.

ג) אם בתלגרף - על שם מי לשלוח (אפשר כמובן על שמך, דרך הבנק).

על התלגרמה כיתבי את המילה deferred [מעוכב], אז יקחו ממך חצי המחיר ותוכלי לשלוח תלגרמה בת 20 מילה בערך. המען הוא 5 מילים: SHERTOK 36 BUCKLEY RD LONDON תישארנה לך 15. תוכלי לכתוב עברית, רק כיתבי אותיות לטיניות נפרדות וברורות. את המספר כיתבי במילה, לא בספרות.

יש עוד דבר אחד. הרבה חשבתי אם לכתוב או לא: אך החלטתי כי מוטב להימנע מריסְק ולכתוב. נזכרתי איך החזרת פעם לשאול[2] את הכסף ששלח לך, ונתגנב חשש נורא שמא תאמרי לדחות את הצעתי מפני זה. ובכן, שימעי נא, ציפה, אם תעשי דבר כזה הפעם זה יהיה יותר מנורא ומאכזרי. זה יהיה צ׳וּדוֹבישְצְ׳נוֹ [רוסית: מפלצתי]. ואם גם יהיה לך הדבר למורת רוח - וגם זה לא צריך ואסור שיהיה - כי אז אני משביעך: הביאי את הקורבן הזה בשבילי. ציפה, היזהרי. לא, את לא תעשי זאת.

ובכן, עליך לתלגרף במהירות הכי אפשרית. יומיים-שלושה אחרי קבלך את המכתב, לא יותר. אני אמנה פה את הימים בקוצר רוח. אחרי שאקבל ממך את התלגרמה אכתוב לך יותר פרטים על תוכנית הקיץ. אולי תתברר יותר עד אז.

ועכשיו שלום לך.

בבית מונח מכתב בן עשרים עמוד, שכתבתי לך פעם ומאסתי בו. כשאבוא הביתה אקראנו, ואם אמצא שעכשיו, אחרי שעשיתי את המעשה, מותר לי לשלוח לך גם מכתב כזה - אשלח ואז תקבלי אותו בדואר הבא. וָלא - אל תצטערי.[3]

שלום, שלום, שלום.

ציפה, שלום,

 

משה

 

קראתי את המכתב. כמה חלש וחיוור ומסכן הוא. הוא בדיוק ראי מצבי הנפשי בימים אלה. אך הן עליך יגיע הדופק החזק והמעורר המפעם בי, אם גם לא מצא את דרכו אליך בביטוי.

 

הערות



[1] לפי ״הכניסיני תחת כנפך / והיי לי אם ואחות / ויהי חיקך מקלט לראשי / קן תפילותי הנידחות״, מתוך ״הכניסיני תחת כנפך״ מאת ח״נ ביאליק.

[2] שאול מאירוב-אביגור, אחיה הצעיר של צפורה. ר׳ עליו יל״א, מכתב טז הע׳ 1.

[3] מכתב זה הובא לעיל לפי תאריכו (מכתב 153).

 

העתקת קישור