164
אל:
יקותיאל בהרב, ניו-יורק
לונדון, 17/5/1922
יקותיאל,
אצטדק לפניך[1] כשתבוא. הן גם איני בטוח אם עוד ימצאך מכתבי זה בניו יורק.[2] אני כותב בעיקר מפני שני טעמים.
ראשית, שמא עוד תקבל את המכתב באמריקה ושיכך במקצת את חמתך עלי.
שנית, כדי לשלוח את מכתב אליהו הרצוף בזה.[3]
את מכתבו של אליהו עליך להבין. ידיעות עליכם ועל דרך עבודתכם
הן אין גם לנו, בלונדון, ואין צריך לומר, כי אין מחוץ ללונדון. שמועות נפוצו. כשקיבלתי את המכתב כתבתי לאליהו
והעמדתיו על טעויותיו - עד כמה שנהירים לי הדברים.[4] אך בכ״ז שולח אני את המכתב, בעיקר מפני האינפורמציה
שישנה בחלקו השני. בפי פיני תהיה מוכנה התשובה: הסתלקתי.[5] אך הן בשעה שהודיע לי על הסתלקותו, בו במעמד הבטיח,
ואפשר לומר שהתחייב, לתקן את המעוות שנעשה בעניין מניה.[6] אני בטוח כי לא עשה דבר. וזה רע מאוד.
מפה לא כתבתי.
ראשית, מפני שטרדותי הולכות ורבות,
ושנית, מפני שלא היה צורך דוחק יוצא מן הכלל.
בפוליטיקה פה לא התרחש דבר. קיוו למנדט והתקווה הלכה תֶמֶס.[7] כל זאת אתם קוראים בתלגרמות. מהארץ חדשות צנומות. דב לא נבחר למרכז החדש [של העבודות הציבוריות], וצריך
היה לצאת היום לווינה. אם יצָא - איני יודע. באחה״ע - הֶרֶס עד כמה שאני רואה
מפה, הרס בחומר וברוח.[8] ה״קונטרס״ שבק. בוודאי כותבים
לברל. בעבצ״ב משבר. חוסר העבודה הולך וקשה. וכו' וכו' וכו'.
דוד בווינה.[9]
אני שקוע בהכנה לבחינות... ובעיתונות הערבית.
בזמן האחרון בעיקר בסוריה ובארם נהריים. מתייחס לזה כאל תורה אשר ללמוד אותה צריכים.
בחינותי ב-10 ביולי, ואוי ואבוי לפגישתנו.
על עדה ועל אליהו, ועל תוכניתי-אני לקיץ ועוד
על הרבה דברים, נדבר לכשניפגש.
לברל אמור שלום. אל ירשיע אותי על אשר חדלתי
מלכתוב. לא היו דברים מסוימים ושלמים. מצב הרוח, לא הפרטי, כי אם ההשקפה על מצבנו ועניינינו,
שחורה משחור כל הזמן, והולכת ומשחירה. לא פעם היה מתרקם בראש מכתב, והיה נידון מיתה
בטרם ייוולד, כי אמרתי למה אעכור את רוחו. כלום לא די לו בצרותיו. אם תביא לי מילים
אחדות ממנו - אהיה מאושר.
לבת דודתי, לדודי ולבניו,[10] אם תראם, שלום ונשיקות. בשום אופן לא אוכל לכתוב בימים
אלה. אעשה זאת בקיץ.
משה