מזהה |
2514 |
שם הספר |
ימי לונדון ב' |
שם הפרק |
163. אל: אליהו גולומב, וינה - לונדון, 10/5/1922 |
163
אל: אליהו גולומב, וינה
לונדון, 10/5/1922
אליהו,
אחי, אליהו. התרגשות נוראה תוקפת אותי בשבתי
לכתוב לך. אני כתבתי מכתב נורא לעדה. לא יכולתי להירגע לא לפניו, ולא אחריו. אני יודע
שלא צריך הייתי לכתבו, עכ״פ צריך הייתי לכתוב קודם דבר אחר, אחר לגמרה. אך מרירות השווא
פרצה, ופרצה באופן גס, פּוֹ מַלְצ׳ישֶסְקי [רוסית: באופן ילדותי].
שמע נא, נעזוב את זה. אני אוהב אותך. איני יודע,
אם ידעת פעם, כמה סבלתי בעד אהבתי זו. זהו עניין לנו לשנינו, אל תחשוב על שום איש אחר,
אפילו לא על האחיות. איני בטוח, אם לא אסבול עוד בעתיד. שנות הפרידה בוודאי תגרומנה
לזה. היו זמנים, רגעים בחיינו, אשר פתאום היית מתראה כזר לי, וזה היה ממית אותי. צפורה
יודעת זאת.[1]
אך נעזוב גם את זה. עליך ועל עדה חלמתי, אח״כ
הייתי בטוח, אח״כ התייאשתי.
אך בוא בא. הזוכר אתה מה אמרת לי, כמדומני בכנרת,
או אולי במקום אחר, על האפשרות האחת הרחוקה, שישנה לפניך, הדרך האחת להצלה? אתה אמרת
אז, כי אין אני יכול לשער למה אתה מכוון. מצאת מטומטם![2]
שמע נא, הלא אתה נפלא, עם כל מגרעותיך.[3] אתה היחיד בין הבחורים שבחבורתנו שהינו רומנטי באמת,
ברוחו של טורגנייב.[4] ואני עוד מאמין, כי בזה, ורק
בזה, האושר. איני יודע מדוע זה נדמה לי, כי עליך ועל עדה, ובייחוד על עדה, עלה קרום
קשה במשך השנה האחרונה, וכי יש דברים שאין לנו בהם שפה משותפת. לפעמים נדמה לי, כי
אני טועה, אך לפעמים - הלב כ״כ מתחמץ.[5]
עדוצ׳קה, אני לוחץ אותך בחוזקה, בחוזקה אל לבי.
עדוצ׳קה, המסכנה, המאושרה. התגאי בו, עדוצ׳קה,
וגם אתה, אליהו, מותר לך להתגאות בה, אעפ״י שהיא אחותי. אני אתגאה בשניכם.
שלום לכם, יקרים, אהובים.
משה
|
|
|