163. אל: אליהו גולומב, וינה - לונדון, 10/5/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  163. אל: אליהו גולומב, וינה - לונדון, 10/5/1922

 

163

אל: אליהו גולומב, וינה

לונדון, 10/5/1922

אליהו,

 

אחי, אליהו. התרגשות נוראה תוקפת אותי בשבתי לכתוב לך. אני כתבתי מכתב נורא לעדה. לא יכולתי להירגע לא לפניו, ולא אחריו. אני יודע שלא צריך הייתי לכתבו, עכ״פ צריך הייתי לכתוב קודם דבר אחר, אחר לגמרה. אך מרירות השווא פרצה, ופרצה באופן גס, פּוֹ מַלְצ׳ישֶסְקי [רוסית: באופן ילדותי].

שמע נא, נעזוב את זה. אני אוהב אותך. איני יודע, אם ידעת פעם, כמה סבלתי בעד אהבתי זו. זהו עניין לנו לשנינו, אל תחשוב על שום איש אחר, אפילו לא על האחיות. איני בטוח, אם לא אסבול עוד בעתיד. שנות הפרידה בוודאי תגרומנה לזה. היו זמנים, רגעים בחיינו, אשר פתאום היית מתראה כזר לי, וזה היה ממית אותי. צפורה יודעת זאת.[1]

אך נעזוב גם את זה. עליך ועל עדה חלמתי, אח״כ הייתי בטוח, אח״כ התייאשתי.

אך בוא בא. הזוכר אתה מה אמרת לי, כמדומני בכנרת, או אולי במקום אחר, על האפשרות האחת הרחוקה, שישנה לפניך, הדרך האחת להצלה? אתה אמרת אז, כי אין אני יכול לשער למה אתה מכוון. מצאת מטומטם![2]

שמע נא, הלא אתה נפלא, עם כל מגרעותיך.[3] אתה היחיד בין הבחורים שבחבורתנו שהינו רומנטי באמת, ברוחו של טורגנייב.[4] ואני עוד מאמין, כי בזה, ורק בזה, האושר. איני יודע מדוע זה נדמה לי, כי עליך ועל עדה, ובייחוד על עדה, עלה קרום קשה במשך השנה האחרונה, וכי יש דברים שאין לנו בהם שפה משותפת. לפעמים נדמה לי, כי אני טועה, אך לפעמים - הלב כ״כ מתחמץ.[5]

עדוצ׳קה, אני לוחץ אותך בחוזקה, בחוזקה אל לבי.

עדוצ׳קה, המסכנה, המאושרה. התגאי בו, עדוצ׳קה, וגם אתה, אליהו, מותר לך להתגאות בה, אעפ״י שהיא אחותי. אני אתגאה בשניכם.

שלום לכם, יקרים, אהובים.

 

משה

 

הערות



[1] כבוגר ממ״ש גם נפשית ורעיונית, נהנה א״ג מקרבתו אל יעקב אבי מ״ש וסביר כי עורר בכך רגשי קנאה. דרכי השניים נפרדו פעמיים כאשר זה התגייס לצבא העותמאני וזה לגדוד העברי. אח״כ הלך א״ג לדגניה ואילו מ״ש - ללמוד בקושטא (ור' גם יל״א, מכתב 120, על אירוע מסוים של ״זרות״).

[2] נראה שא״ג רמז אז למ״ש על הקשר שהולך ונוצר בינו ובין אחותו עדה, ומ״ש אכן נרמז.

[3] לימים, בהספידו את א״ג, אמר מ״ש בין היתר: ״כל מסגרת קבועה ונוקשה הייתה צרה מהכילו. הוא לא היה מעולם איש המסגרת. לפעמים הייתה זאת חולשתו, אבל תמיד היה זה כוחו הגדול. הוא שאף תמיד למרחב לחופש הכניסה לכל שטחי החיים [---] כל אחדות חיצונית כפויה הייתה לו לזרא (חביון, עמ' 7).

[4] איבן טורגנייב (1883-1818). סופר רוסי, יצירותיו החשובות: ״רשימותיו של צייד״ (1852), ״אבות ובנים״ (1862).

[5] בנושא זה כתבה רבקה למשה ב-27/1/1922:

בערב האחרון לפני נוסעי מן הארץ, בהיותי עם עדה בבית הקברות [ליד מצבת האב יעקב], אמרתי לה - עוד לא היה על שפתי חותם השתיקה אשר שעות הפרידה האחרונות מניחות - כמה חרד לבי עליה בשנה הזאת, בהישארה בכנרת בחברת אליהו, כי היא תהיה היחידה היודעת את נפשו, וכי זה ייפול כעול כבד מנשוא עליה. אמרתי לה: אני הולכת ומפילה את צלי הכבד עליך [---] אני יראתי שהעול הזמני לכאורה לא יהיה לכל ימי חייה, כי יש אשר ייקח אדם עול על עצמו רק לשם לעזור רעהו, מבלי לחשוב כי יהיה זה מנת חלקו-הוא לכל חייו, והנה נמצא, כי לא רק רצון טוב, כי אם גם מיטב הכוחות נמסר לזה ואין דרך לחזור.

 

העתקת קישור