162

אל: עדה, וינה

לונדון, [3.5.1922]

 

אני יודע, שבמכתבי[1] פגעתי בך קשה, ללא צורך וגם שלא בצדק. אינני יודע אם תביני אותי ותסלחי. אני רואה, כי את המשפט ע״ד יחסינו לעתיד - לא הבנת. את בַקשתי - לכתוב לי שוב ולברר - ״מדוע!״ - אינך ממלאת; כנראה אינך יכולה. טוב, איני דורש ממך. ואני רוצה עכשיו לדבר איתך במנוחת נפש - עד כמה שרק יעלה הדבר בידי - ובכל כוח אהבתי אליך. ואל תאשימי אותי אם אגשש באפלה.

הסערה אשר התחוללה בי, וההולכת ומתגברת עדיין, והמחשבות הרבות אשר ניקרו במוחי, ועדיין הן מנקרות, בשעות הנדודים מדי לילה, וחשבון הנפש שעשיתי לעצמי ולך - כל אלה הוכיחו לי קודם כל דבר אחד: כי אני עומד עדיין בשתי רגלי בתוך המסורת היהודית, ואת יצאת ממנה. מתוך דברי דוד על יחסה של רבקה לדבר - רבקה אינה כותבת! - רואה אני, כי היא פוסחת על שתי הרשויות. ואני אומר כי מוטב שהייתה עוברת כליל. אני חשבתי תמיד, כי אנחנו, בייחוד שלושתנו,[2] אשר חונכנו ברוח אחת ומיוחדת, בהערצה רומנטית למנהגי ישראל, אשר ה״קידוש״ אמר לנו תמיד דבר-מה מיוחד, וכן ה״סדר״, וכן יתר הדברים, כי בהגיע תורנו לקידושין יאמרו לנו גם אלה דבר-מה מיוחד, ונקיים אותם לא כמצוות אנשים מלומדה כי אם מתוך השראה. כי מי שהוא מאיתנו יבטל את הקידושין בכלל - דבר כזה, אודה לך, מעולם לא עלה על דעתי. פשוט - לא עלה. איני יודע אם טוב או רע לחשוב ולהרגיש ככה. כזה הנני.

תוך כדי כתיבה אני חושב: הן עצם העובדה שעלי לכתוב ככה ולרדת מייד לעומקה של השאלה, מוכיחה כי עומדים אנו בשטחים שונים, ונקודות מגע אין בינינו. אך האומנם אָין? והאומנם זרים דברים אלה לך?

ועוד הוכח לי דבר שני: כי שונים אנו, את ואני, ואולי אתם ורבקה ואני בהבנתנו את אימא. את כותבת, כי בעצם לא אכפת יהיה לאימא, וכל הקושי יהיה רק משום ״מה יאמרו הבריות״. את טועה, עדה. או אולי את משלה את נפשך בשווא. בשביל אימא יהיה זה משבר קשה ועמוק, אומר פשוט - יהיה סילְנים אוּדַר [רוסית: מהלומה עזה]. אפשר שאני טועה, ואז הייתי שמח מאוד. אך חוששני שלא.

אל-נא תטעי שוב בהבנת דברי אלה. אין ולא יוכלו להיות בינינו איומים. אך אני חושב שאת עומדת בפני צעד רציני, מכריע. בטרם תעשי אותו, ז״א בטרם תגמרי בהחלט כי קידושין לא יהיו - ואם פעם מחליטים דבר כזה קשה אח״כ לשנות - רוצה אני כי תשקלי היטב את כל התוצאות, וכי שקילה זו תשפיע על החלטתך.

ובכן, אני חושב כי באימא יפגע הדבר קשה, מחוץ ומעל ל״מה יאמרו הבריות״. אני חושב, כי לאימא גם כן יְקָרה, יקרה מאוד - הרבה יותר מאשר לי - המסורת. יותר מאשר לי גם מפני שזקנה היא יותר, גם מפני שהיא נישאה פעם, גם מפני שמרגישה היא את עצמה כממלאת מקומו ושומרת צוואתו של אבא.[3] ולמנהג יש מובן בעיניה, תוכן עמוק וחי. כל מושגה על הנישואים, על האיתן, המוצק, השלם והיחיד

שבהם, קשור ומלוכד באופן אורגני עם הכּלי, הקידושין. אין שוברים כלים יקרים כאלה, אין עוקרים שורשים עמוקים כאלה בגיל כזה, לאחר חיים שעברו במובן זה כחוט אחד, בלי זעזועים בתוך המשפחה. התעמקי בזה.

ועוד התברר לי דבר שלישי. והוא - כי ביחסכם שלושתכם לדבר - את, ורבקה, ואליהו - יש מן הילדוּת והשטחיות. אני מתכוון לצד המעשי-המשפטי. דוד כותב, כי אליהו אמר לו ״כי אין הדבר נחוץ לו - ודי״, וכי רבקה אמרה לו, ״כי הן הם יחיו בחברת הפועלים, ושם אין הדבר נחוץ״. ובכן, האומנם אין הדבר נחוץ לאליהו, והאומנם אין הדבר נחוץ בחברת הפועלים?

קודם כל, כלום לא נכון הדבר כי הרוב הגדול, המכריע, של נישואי הפועלים נעשים בקידושין? אני חושב שלא אגזים אם אומר כי רק יוצאים מהכלל אינם עושים זאת. עובדה היא כי נישואי כל השומרים היו בקידושין. ביריות, אומנם, אבל גם בקידושין. על הרובים הייתה פרושה החופה. הוא הדין עכשיו בגדוד העבודה. על שורת הנישואים הראשונה שבגדוד עוד סיפר לי בהרב בשנה שעברה, ועל הנישואים האחרונים, שכמעט כולם היו בקידושין, סיפר בר-כוכבא כמסיח לפי תומו. כל חברינו הקרובים ביותר (לי, לפחות) נשואים בקידושין: טבנקין, רמז, יבנאלי. איני מדבר על זלמן. ממנו אין להביא ראייה, כי הוא הן עומד עדיין כמוני, ואולי יותר ממני, בשתי רגליו על קרקע המסורת ״הישראלית״. איני אומר, כי מעשים אלה הם שצריכים להיות למופת, שהרי אז היה הדבר ״מה יאמרו הבריות״ במהדורה שנייה. אני רוצה רק לציין את העובדה הוודאית כי ציבור הפועלים שלנו, אשר בתוכו אתם חיים, עוד לא זרה את המנהג הזה. זה רק דרך אגב. אין זה בא כתשובה על השאלה אם נחוץ הדבר, ואם כן - הפטור ציבור הפועלים מנחיצות זו.

ובכן, אני חושב, כי הדבר עדיין נחוץ, וכי חברי ציבור הפועלים אינם פטורים מהנחיצות.

חברת הפועלים בא״י נמצאת בא״י ולא על המרס. הציבור החדש, בניין העתיד, הנוצר בארץ, הולך וגדל כגרעין בתוך קליפה, אך עדיין הוא בתוך הקליפה ועובדה היא, כי זמן הישברה עוד לא הגיע. אנחנו נכנעים בהכרח לסדרי החברה הקיימים ועל כל צעד ושעל מחיינו משלמים אנו מס למוסכמות שהיו לזרא, לחובות שהיו לטורח וגם לתועבה. אנחנו נתבעים למשפט, משלמים מיסים, חותמים כל מיני תעודות שקר, נזקקים לרישיונות על מעשים אשר לעתיד לבוא יהיו הפקר וכו׳ וכו׳. ולא רק שאנו מקבלים עלינו מתוך אונס את דין המוסדות והתקנות והנימוסים שהינם לנו למורת רוח; אנו גם משתמשים בהם ונהנים מהם לטובתנו-אנו וברצוננו החופשי. אנו תובעים למשפט, אנו מבקשים אישורים - באחת, אנו מחבלים תחבולות לנצל לטובתנו את המסגרת המשפטית אשר בהכרח הוטלנו לתוכה.

החברה הזאת, הקיימת, הניחה גושפנקה על הנישואים. היא הכניסה את הברית הנאצלה והטמירה, אשר יסוד האושר האנושי רוטט בה, לתוך דפוס מגובש ומגושם. טוב, אך מה זה יעלה או יוריד אם נפרוק דווקא את עולה של מצווה זו, בעוד שביתר תרי״ג המצוות נישאר רתוקים כבכבלי ברזל? כמה מקרים ממקרים שונים מצטיירים לפני תוך כדי כתיבה, שבהם יהיה נחוץ לך ולאליהו, כאוויר לנשימה, להוכיח לאנשים זרים, למוסדות ממשלה או משפט, כי אתם איש ואישה, איש ואישה במובן המקובל, המוסכם, המחוּלל, ולהוכיח זאת דווקא באותיות כתובות על גבי נייר, עפ״י הנוסח המקובל והמאושר.

מקרים כאלה עלולים לקרות דווקא בחייכם, אשר יהיו ודאי חיי סערה וסכנה, נדודים וטלטולים, ומי יודע אם לא מאסרים וגירושים. ויכול הדבר להיות נחוץ גם באיזה מקרה פשוט שבפשוטים, ממש כשם שנחוץ פספורט כדי לנסוע מן או אל ארץ ישראל, ולפספורט דרושה תמונה, ודרושה ויזה, ולשם שתיהן דרוש כסף, ואת הכסף אי אפשר לקחת סתם, כי אם צריך ״להשיגו״ - כהנה וכהנה חומרות וסייגים וסיבוכים על כל תג ועל כל קוץ של חיינו. ובחיינו יש כיום שאלות ומצבים, אשר אין עדיין בכוחו של עמק יזרעאל לפתרם.[4] הפתרון אשר הוא מציין - הנהו לנו כוכב מאיר. אבל אל נא ניווָאֵל לשכוח, כי הכוכב באפסי האופק. אל נחיה מתוך הבטה תמידית בטלסקופים. הם יכולים להישבר, ואז אוי לו למי שהתרגל בהם ואיבד את התחושה המציאותית של המרחק.

ובכן בעיני יש בזה מן הילדות ומאי-האחריות כשאני רואה אתכם מתקשרים ומתבצרים בהחלטה לבטל את הקידושין ויהי מה; ע״י כך אתם עושים את הוויתור לדבר מאוחר, מעוות שא״א יהיה כבר לתקנו במקרה הרע, ולקורבן קשה לכם, אשר יובא מתוך רוגז וכפייה מכאיבה, במקרה הטוב. אתם תאמרו כי אפשר שלא יזדמן הצורך. נכון, אפשר. אך הן אפשר גם שיקרה אחרת. ועל יסוד אפשרות זו, האם לא טוב לעשות זאת מלכתחילה, ביתר חופש וקלות, ולזקוף את הקורבן על חשבון הוויתורים בחיים בכלל, והוויתור לאימא בַפרט המיוחד הזה? האומנם אי אפשרי הדבר? מה מונע? מה מונע? - כאן ניגש אני אל ״האפלה״.

בהיותי באמצע המכתב בא דוד. השיחה איתו לא שינתה בכלום את שטף הדברים שנמשך אחריה. הדברים היו סדורים בראש זה ימים, ורק ההתרגשות הקשתה כ״כ על הבעתם ועייפה אותי. הוא, דוד, מבין אתכם ומבין אותי, ונדמה לי, כי בווינה הוא נוטה אליכם ובלונדון אלי, אם כי משתדל הוא באמונה למסור לכם בווינה את דעתי ולמסור לי בלונדון את דעתכם.

ובכן, דברים אחדים על יסוד השיחה. האפלה איננה. היה האור, והנה - חלל ריק.

אין כלום, חוץ מ״לא חפצנו״. אינני מבטל את חשיבות הטעם הזה. אני, פשוט, חששתי כל הזמן שמא יש דבר-מה שאין אני רואה אותו. יש לי מַנְיָה, פחד מהפתעות, והייתי נגוע בה גם בזה. טוב שזה התברר, וההרגשה של גישוש באפלה חלפה.

 

הלאה.

אני רואה שלא טעיתי בהאשמתי את רבקה ואת עדה באי הבנתן את אימא.

אני חושב שהדברים שעדה אומרת בנוגע ליהודה וגאולה נכונים אולי ביחס לגאולה - היא נוראה משתיכן - אך אינם נכונים ביחס ליהודה. יהודה יעשה זאת, ולו רק בכדי לרַצות את אימא. וליהודה לא יחסר ה״כזית״ הדרוש בכדי להיות למעלה מכל זה, ה״כזית״ החסר לכם. אומנם, יהודה חי עוד יותר מכם ״בעתיד״ וחסרה לו לפעמים לגמרה הפרספקטיבה ההיסטורית, והוא עוצם את עיניו ויוצר לו אילוזיות ואינו רוצה לראות, כי כל דור, ובייחוד דורנו, הוא דור-מעבר ולשווא נבקש בו את שלמות ההרמוניה.

 

הנה, גמרתי.

הדברים האלה הציקוני וטוב שנאמרו. הבוקר נדחפתי להתחיל ואת שני העמודים הראשונים כתבתי עוד סמוך למיטה. אח״כ התחיל ״יומי״. בערב המשכתי - על חשבון הלימוד. אח״כ בא דוד והשיחה איתו גזלה שעות אחדות. אחרי שהלך המשכתי, על חשבון השינה. אבל נדמה לי כי לאחר שאזרוק את המכתב - דווקא הלילה - ואשוב ואשכב, ירווח לי ואוכל להירדם. ו״ההירדמות״ הייתה לי לפרובלמה בזמן האחרון.

רק עוד דברים אחדים.

קראתי את המכתב וראיתי: העמוד הראשון אינו אלא הבעת רגשותי; אין בו שום ארגומנטים ושום רצון להשפיע. וגם בתור כזה מדבר הוא רק אליכן.

אליהו ואני - איננו שומעים איש שפת רעהו בעניינים אלה מראשית היפגשנו. העמודים 3, 4, 5 הם פרי מבנה מוחי המשפטי וההיגיון ״הכָּבוּש״ שלי.[5] בעיני הם נכונים כִנכון היום, אך אליכם ודאי שלא ימצאו מסילות. בהם יש דווקא ארגומנטים ויש רצון להשפיע. את העמוד השני הביננה, ויבין גם אליהו, ואליו צריך לצרף דבר קטן אחד מהערותי האחרונות - להיות ברגע האחרון כזית יותר גדול.

 

משה

 

הערות