| מזהה |
2511 |
| שם הספר |
ימי לונדון ב' |
| שם הפרק |
160. אל: עדה, וינה - לונדון, 3/5/1922 |
160
אל: עדה, וינה לונדון, [1922] /3/5
עדוצ'קה,
מכתבי זה איננו תשובה.[1]
בטרם אענה, רוצה אני לבקשך לעשות עוד התאמצות
אחרי ההתאמצות שעשית כבר, ולכתוב לי - מדוע? מדוע ״אין הדבר אפשרי בשבילכם לגמרה״.[2] בארי לי, אינני מבין. ואם לא אבין - אכתוב תשובה
אשר בוודאי תפצע אתכם. והן אם לא אכתוב - אפצע עוד יותר. ואם אבין - גם אז איני ערב
שלא אכאיב. תלוי - מה אבין.
לע״ע נדמה לי, כי תהיה בינינו מלחמה קשה וממושכה. אני אתחיל בה אולי בלי תקווה
להשפיע, אך את דעתי אוכרח להגיד. להתפשר לא אוכל בשום אופן. כך נדמה לי. אך אינני רוצה לומר דבר למפרע. אל תאחרי לענות.[3] כיוון שהתחלת - את מחויבת לגמור.
ואם יהיה תמוה בעינייך שאני רֶאַגירוּיוּ [רוסית:
מגיב] על הדבר בחוזק כזה - יהיה זה כאב נוסף לי.
האומנם אינך יודעת אותי? כבר במשפטך: ״אני אצטער
מאוד אם אדע שאתה מצטער על זאת״ - נושבת רוח קרה, זרה, רחוקה.
בטרם תעני לי, שיקלי בכלל את כל העניין. ולכל
הטעמים צרפי את השאלה: האומנם כדאי? הביני שאני חושש ליחסינו לעתיד - לא החיצוניים,
חלילה.
כמה מכאיב הדבר עכשיו, שהדברים האלה ומצב הרוח
שאני נתון בו זה יותר משבוע, שוללים ממני באופן אורגני את האפשרות לכתוב על עצם הדבר.
ויוצא, כי דברי האהבה והחום אליכם [עדה ואליהו] מתייבשים על שפתי.
שלום לכם,
משה
|
|
|
