יום ב',  26.8.1946,  בערב

פואה, נשמתי -

היום ניתכו עלי דבריך בשפעת ברכה - כגשם נדבות במדבר. הפסוקים הקצרים שלך על "ההסתכנות הצרה" קולעים אל חוט השערה ומבטאים בשלמות מפליאה את הלך רוחי. להצדקת בן-אביגדור[1] יש להבין, כי הוא עושה מאמץ נמרץ ואחרון לתפוס את המרובה שבמועט בשעת כושר היסטורית זו.[2]

אם הניסוח החד, בצורת תנאי בל יעבור, הוא לשם מיצוי כל הלחץ האפשרי עד קצה הגבול, מתוך הבנה ברורה שאם לא יצליח נהיה אנוסים לסגת כלשהו - תבוא עליו ברכה. אם הוא מתכוון באמת לא לוותר גם במקרה של תשובה שלילית, ומתנחם ברצינות בברית עם הודים, ערבים ושאר רוחות וצלמי בלהות - אבוי לו ואוי לנו.

כיוונו של איש "אובזרבר" בשאלותיו הדאיגוני. רע יהיה אם אוצג בניגוד לב"ג. אני מבין שאין לחזור לשיחה עמו, כי ודאי כבר כתב מה שכתב, אבל שמא יזדמן לומר משהו - הרי צריך להסביר כי ב"ג לאין שיעור יותר leader national מאשר leader party. אשר לחינוך, עד שהוא שואל אם אני בעד חינוך לט'[רור] צריך להכחיש שקיים חינוך כזה - להסביר מה שאיפת מיטב הנוער, איך הוא כואב את כאב עמו ומדוע הוא מוכן להקריב את חייו.

אני מחזיר את מכתבי שנברג ושושנה[3] וכן את מכתב עליזה,[4] למען תשלחים  ב ד ו א ר.  חדלתי לקבל מכתבים בדואר  ל ג מ ר י  והן זה לא ייתכן. בינתיים מיסרי תודתי לשנברג על המכתב והספר.

התפעלתי מאוד מהצלחתם של שרה ודיקה[5] ונזכרתי, כמובן, בהולדת דיקה עצמו. כשתבואי לברית תזכירי לדיקה כי גם בברית שלו לא הייתי, כי אז נסעה כל המשפחה לירושלים ואותי השאירו לבדי על כל משק עין-סיניה.[6] עבדתי אז משש בבוקר עד חצות ובשלוש בלילה שוב ירדתי לטחנה, כי היא עבדה כל אותו לילה. תברכי את הדוד והדודה ותביאי מתנה יפה.

בשוב אליאס[7] תבקשי ממנו לכתוב מכתב קצר לאבו-עודה - שמו המלא מוחַמַד עבד אל-מג'יד עודה - או לחַדֶר בנו - ולומר שאת דואגת לו ומבקשת שיודיעך מצבו. אל תשכחי זאת. הן לא ייתכן שהזקן יאסף אל עמיו ואנו לא נדע וכך, בהיסח הדעת, תסתיים פרשת חיים של קשר כה אמיץ איתו![8]

שלום לבנים, כיתבי לקובי שיכתוב לי. מדוע אינך נחה עכשיו כהוגן? האומנם אי-אפשר?

נשיקות לך.

מ.