154

אל: צפורה, מקווה ישראל

לונדון, 6/3/1922

ציפה, יקרה-יקרה,

 

חי נפשי, אינני יודע את התאריך העברי.

אצלי מונח מכתב אליך שכתבתיו בשבוע שעבר. הגעתי כבר עד עמוד ה-20, אך אני עוד רחוק רחוק מהסוף. ראשית המכתב הוא פטפוט ואני מתיירא, שאם אשלח את ההתחלה בלי הסוף שבראשי - תעמדי באופן מוטעה מאוד על מצב רוחי והלך מחשבותי. ולכן מוכרח אני להשהות את הכתוב עד שאמצא שעת כושר לגמור: זה לא יהיה השבוע, כי בא בהרב והוא נוסע בימים אלה לאמריקה. הוא לא ידע למסור לי עליך דבר חוץ מהפרט הגיאוגרפי, שאת עובדת במקווה.[1] זאת אומנם ידעתי כבר מווינה.

וכי תשאלי - מדוע כותב אני לך פתקה זו לחוד - הרי פשוט, הערב קיבלתי מכתבך המתגעגע ואני רוצה להשיב לך געגועים.[2] אשתדל להצטלם. אַח, ציפה, הערב צריך הייתי לעבוד כל כך הרבה, והנה בא מכתבך וסַעַר את נפשי ולא יכולתי להירגע מההתרגשות שתקפתני. התבואי אלי פעם הנה? הן אני עוד שָנים אשאר פה. ואת כל כך דרושה לי. אני אומר זאת לך פשוט ובגלוי. ואני עוד אכתוב לך על זה באריכות. ליל טוב לך. כבר אחת וחצי. מחר צריך לקום בשבע וחצי. פה זה מוקדם מאוד.

 

משה

 

הערות