153

אל: צפורה, מקווה ישראל

לונדון, [סוף פברואר 1922]

צפורה,

 

הדבר היותר נורא שבחיים היא ההרגשה כי הזמן עובר, מבלי לעמוד אף לרגע. רעיון ישן-נושן, אך תמיד צפון בו דבר-מה חדש, לכל הפחות - כאב חדש ומתחדש בכל רגע. זה סתם.

יחידת החיים אצלי היא השבוע. פה, באנגליה, חיים בשבועות, לא בימים ולא בחודשים, יותר משבאיזו ארץ אחרת. עובדים, מקבלים משכורת, משלמים לבעלת-הבית, קובעים תקציב, מסדרים תוכנית, מתעייפים ונחים לפי השבועות. יש כאן דבר הנקרא ״סוף שבוע״ - אלה הם שני הימים שבת וראשון, או לכה״פ משבת בצהריים. בבתי הספר אין לומדים בשני ימים אלה ובתי המסחר סגורים יום וחצי. הראשון הוא שבתון מוחלט. אפילו הדואר אינו עובד וכל התיאטרונים סגורים. העם האנגלי יודע לנוח, יודע ליהנות מן המנוחה ולהתענג עליה, לטייל, להשתעשע. הצורך והטעם שבמנוחה זו נכנס עמוק באורגניזם הלאומי, נתקדש ע״י המסורת והושרש ע״י ההרגל והחינוך. אומרים, כי כל ההחלטות החשובות והתוכניות הכבירות אשר הצעידו את אנגליה על דרך גדולתה בדברי הימים היו נֶהֱרוֹת ונוצרות ב״סופי השבוע״, כשהיו המיניסטרים והמנהיגים הגדולים יוצאים מכותלי משרדיהם, נוסעים הרחק אל שדות ויערות ומשחררים את מחשבתם מכבלים. אבל כל זאת ״לא לנו״, לא לי, על כל פנים. ראשית כל, גם בשבת וגם ביום א' עלי לתת שיעורים, שניים שניים בכל יום, הרי שחצי יום יורד לטמיון. וחצי היום השני מוקדש לעבודות שונות אשר אין להן זמן בימות השבוע. ובערבים יש תמיד אסיפה או אסיפות, ב״פועלי-ציון״, או באיזו ״תרבות״, או בספחת אחרת. מדברים אלה לא תמיד אפשר ולא תמיד צריך להימנע. יש חיוב ציבורי, שאינו נותן לפרוש. אני חושב שאת מכירה בי תכונה זו ולא נדבר על זה.

בראשית כל שבוע ושבוע מסדר אני תוכנית. לאו דווקא על הנייר (לפעמים גם על הנייר). כי אם במוח: עלי לעשות בביה״ס עבודה זו, בשביל ה״קונטרס״ עבודה זו, בעיתונות הערבית - כך וכך, מכתבים אלה ואלה וכו'... והשבוע מתחיל, ויום יום מביא איתו את פחי-הנפש שלו. הנה זה לא הספקתי וזה לא יכולתי לעשות. תמיד קורים דברים שא״א היה לצפותם מראש. פתאום הרצאה שלא מן המניין שלא עמדתי בפני היצר והלכתי לשומעה, ופתאום מתקבל דבר-מה מא״י או מווינה המעמיס עבודה חדשה לגמרה, ופתאום בא מישהו הגוזל זמן בלי שיעור. הנה היה כאן לפני כשבועיים-שלושה ערבי [נג׳יב צפיר] (כמדומני כתבתי לך עליו) וגזל זמן בלי רחם. ועתה שוהה כאן לווינזון[1] וגם עליו מוציא אני שעות. וכן בלי סוף. ויש שתוקפת עייפות, או פשוט כאב-ראש, או יש שאיזו עבודה נמשכת עד שעה מאוחרת בלילה ואחרי כן עלי לפרוע לעצמי את גירעון השינה - כל אלה דברים פעוטים, המצטרפים לחשבון בסה״כ. אילו היית איתי פה, היו מתגלות לך על כל צעד ושעל דאגות חדשות הרובצות עלי, הגוזלות מרץ וזמן וגם כוח במובן הכי פשוט של המילה. ואני מוכרח לומר לך, כי רובם דברים המוטלים רק עלי, ולא על אחרים. היחיד השותף לי בזה הוא דוד הכהן. אנחנו רווקים, וזה דבר חשוב כאן. אלא שאנחנו מאמינים, כי קרוצים אנו מחומר כזה, שגם לכש... - לא נשתנה. עכ״פ, חברינו הנשואים - הרזילים[2] והייבינים[3] למיניהם - נהנים הנאה רבה מה-מֶשְצַ'נְסְקוֹיֶה סְצַ'סְטְיֶה [רוסית: אושר בורגני] שלהם, יושבים על הספר ועל סיר הבשר, וטוב להם, ובימי ההולדת קונים מתנות איש לאשתו ואישה לבעלה, ומכבדים זה את זה בביקורים. אני אומר תמיד, כי הם, בייחוד הייבינים, משחקים ב״איש ואישה״ וב״אורחים״. כאן צריך להבדיל מהם לטובה את צבי[4] ואת בן-ציון,[5] הנושאים בעול הציבור במידת האפשרות, בזמן האחרון בייחוד בן-ציון, שנעשה כאן לפועל-ציוניק נאמן ונושא בעול עבודת הקפא״י.[6] ומן הנשים - מוכרחים להודות, כי רחל [שוורץ] היא היחידה הבולטת באינטליגנטיות שלה. סוף סוף המחזור שלך. אבל אני סרתי מהדרך.

ובכן, השבוע עובר במהירות אכזרית. יום נוקף על יום ומשאיר אחריו גירעון, ״דפיציט״ בלשון הקבוצות, של דברים שצריכים היו להיעשות ושלא נעשו והמוכרחים עוד להיעשות ויהי מה. וכל זה מתגבב לערמה ההולכת וגדולה והמחכה לגאולתה מ״סוף השבוע״. ול״סוף השבוע״ הן יש מלבד עבודות אלו, שאינן שייכות לו בעצם, גם עבודות קבועות שלו, אשר לכתחילה אין להן זמן בימות השבוע. ובכן - יש ששני ימים אלה נהפכים לימי העבודה היותר קשים ומעייפים. יש. ויש שאינני יכול, פשוט. ואני פורק עול מבלי חשוב מה יהא אח״כ ושוקע פתאום בקריאת ספרות יפה, או הולך לאיזה קונצרט. ואז מתחיל השבוע הבא לכתחילה עם גירעון מזה שעבר, והמועקה גדולה.

יום אחד יש והוא מיוחד במינו. זהו היום השני, אשר בו, במקרה, אין לי הרצאות ולמען השלמות פיניתי אותו משיעורים. יום זה מוקדש כולו לקריאת עיתונים ערבים. אני מקבל ״המון״ עיתונים מכל פאתי ארצות ערב. מבוקר עד ערב יושב אני בכיסא (דווקא רחב ורך) - ובימי החורף מול האש - וקורא, גוזר ורושם. הנקרא מושלך ארצה. ובערב מתגבבת ערימת עיתונים וקרעים, המוגשת שי לבעלת הבית, לשמש לרפידת הארונות ואצטבאות המטבח ולהסקת הכירה ויתר צרכים העומדים ברומו של המשק. כך גומר את חייו איזה עיתון היוצא בדמשק. sic transit gloria mundis [כך חולפת תהילת עולם].

אני קורא בכל זאת לא מעט. בעיקר מפני שיש לי תמיד ספר בילקוט (בן אדם בלונדון הוא בן אדם סתם + ילקוט או מלתחה קטנה, אשר הוא מתהלך איתו כל היום), ואני קורא בשעת הנסיעות הארוכות וההמתנות וכו׳. קורא רק אנגלית, ובעיקר ספרות יפה. דווקא בזמן האחרון התחלתי קורא יותר ספרי מדע. מלבד זה קורא אני הרבה בשבועונים ובירחונים. עיתונות יומית - פחות מבזמן הראשון. מא״י קורא אני את ה״קונטרס״ ואת ה״פנקס״ (מא׳ עד ת׳) ואת ״הארץ״.

מכתבים מקבל אני במספר לא מעט, א״כ בדרך כלל כותבים לי בערך השליש ממה שכותב אני.

מכירים חדשים כמעט שאין לי. כנראה שעם כל כישרון ההסתגלות שלי אין אני רוכש ידידים חדשים על נקלה. בכ״ז יש אחדים. קודם כל, עם הא״יים חי אני בדרך כלל בשלום רב. בשנה שעברה הייתי מבקר רק בבית השוַורצים ברצון כפעם בחודש. השנה כמעט שאיני הולך אליהם לגמרה בעיקר מריחוק המקום ומחוסר זמן. רחל קצת דוּיֶטְסְיַה [רוסית: נעלבת] אך מה אוכל לעשות. עם צבי מתראה אני מדי יום בביה״ס.

יש בית אחר שאליו אני אוהב להיכנס. זוהי משפחת הֶרמן,[7] יהודים מטשכוסלובקיה, מדברים גרמנית. הם (הוא והיא, צעירים), אחותו ובעלה (הַנס קוֹהן-כֹהן)[8] הינם מיוצאי אותה הקבוצה שאליה שייכים קֶלְנֶר,[9] הוגו ברגמן[10] ואחרים. אין הם מעניינים ביותר (חוץ מהנס קוהן, אשר אינו נמצא כאן בקביעות), אך אנשים חביבים ונחמדים. אני גם שמח להזדמנות לחדש את הגרמנית. ובכלל, בין יהודי לונדון האנגלים מרגישים ביהודי הגרמני את איש-המזרח. אני מכירם זה כבר, אך התקרבתי אליהם רק השנה. מובן שיותר מפעם בחודש אין זמן ״לעשות ביקור". פשוט - אין ערב פנוי.

המשפחה שאני גר אצלה - יהודים מרוסיה.[11] אבות מהדור הישן ובנים מהדור החדש. הזקנים מדברים יידיש, הצעירים רוסית ואנגלית. הבן [ג'ורג'] הוא מזכירו של רוטנברג, השוהה עתה פה ומדבר כבר עברית. הצעירה עובדת באיזה משרד, די אינטליגנטית, אך שטחית מאוד. ילדה די טובה ואנחנו (דוד ואני) התיידדנו איתה. לפעמים אנו אומרים בצחוק איש לרעהו, כי מצבנו מסוכן, באשר אנו כמעט הצעירים היחידים אשר על אופקה והסוף יכול להיות מר מאוד. לפעמים חושב אני על זה ברצינות. ומגיע לידי זה שצריך אולי לצאת את הבית. זה היה טוב גם מכמה צדדים אחרים. אך הדבר קשה מאוד, וכיום א״א להוציאו לפועל. נחיה ונראה.

בביה״ס אין לי הרבה מכירים. יותר נכון - יש לי רק שתיים שלוש מכירות, דווקא צעירות - שתיים מהן יהודיות ואחת גויה, אך יוצאת מהכלל. ובכן, קודם על היהודיות. אחת ריגָאית, אנחנו מדברים איתה רוסית, היא תלושה לגמרה ובתעמולה ציונית איני עוסק כאן. נערה סתם. סֶבְּיַה [רוסית: לא-מי-יודע-מה]. מאיתנו מתפעלת, בכ״ז. אולי לא אכפת לה גם ״להתמזמז״, אך היא מרגישה, כי לא אני האיש ונוהגת בי כבוד. בכלל חושבים שאני ״חשוב מאוד״. השנייה - יהודייה אנגלית, יהודייה כשרה, מדברים ״לאומיים״ אין לה כמעט מושג, Übrigens [גרמנית: חוץ מזה] - נערה אנגלית בת לונדון, די יפה וכו'. אותה הכרתי על ידי הגויה, אשר היא העיקר. כן, היהודייה השנייה היא איזו בת-דוד של אייזיק שלנו,[12] בן מחזורן של שלומית[13] וחיה.[14] ובכן - על הגויה. היא שוֹטית [סקוטית], בת מורה כפר נידח, מורה אשר תלמידיו הם לא בני איכרים, כי אם בני רועים ופועלים חקלאים (שאין להם ״קבוצות״). ענייה, מתלבשת בפשטות, וגם בלי כל טעם כמעט. גזוזת שיער. קומוניסְטְקַה אדוקה, קנאית עד לצרות מוח ולטמטום. בכלל נערה פיקחית מאוד, בעלת כישרון ותקיפה מאוד באופייה. סגולות זרות לנו מאוד - פשטות וקלות במחשבה, בלי חיטוט, בלי שאלות שאין להן פתרון. אני מרגיש, ציפה, שגבותַיך מתקדרות, ואני ממהר להעלות על הבמה את חתנה. בחור יהודי, ג״כ קומוניסט, אך ציוני, בלי סינתיזה,[15] אלא סתם לע״ע;[16] בחור לא רע, תלמיד רפואה. מתוך קִרבה אליו באה קרבה אל יהודים והתעניינות רצינית בכל דבר יהודי ובעיקר בא״י. בראשונה נפגשה עם שוורץ והחלה לבקר בביתו. אח״כ עם דוד ואיתי. נודע לי, כי היא לומדת עברית. לומדת בעצמה עפ״י ספרי לימוד מלפני המבול. אחרי שראיתי כי היא ממשיכה לעשות זאת בעקשנות מתמדת - נרתמתי והצעתי לה ללמדה פעם בשבוע. כמובן - חינם. זאת התחלנו מראשית שנה זו והיא עושה חיל להפליא. תופשת את הדקדוק באופן מיוחד. היא החליטה לנסוע בשנה הבאה לא״י. היא גומרת השנה; הבחור גומר בעוד שנתיים וחצי. את שנתיים אלו היא רוצה לבַלות בא״י. אח״כ תשוב הנה ואז יינשאו - באופן רשמי, מפני שבעצם הם נשואים זה כבר, כמדומני - ויחליטו מה הלאה. בא״י חושבת היא לקבל משרה בממשלה, בתור אנגליה, ובזה לחיות, ולחיות - בחברת יהודים, וכמובן בחברת הפועלים. איך זה יסתדר - איני יודע, אך היא עומדת בתוקף על דעתה. מובן שנעזור לה. זה יהיה גֵר רוחני חדש בא״י. לע״ע היא מתעניינת בענייני א״י ברצינות בלתי רגילה. נכונה לשמוע שעות. הולכת להרצאות, קוראת כל מה שיוצא באנגלית וכו׳. מעניין, לא כן? עכ״פ, היא התלמידה היחידה שהעמדתי פה.

 

עוד דבר אחד. בינינו יחסי ידידות טובים ונאמנים. אני הולך - אומנם לפעמים רחוקות מאוד - אל דירת חתנה, אשר שם מבלה היא את השבתות, מפטפט ואוכל איתם. את צריכה לדעת שאינטימיות אצל אנגלים זה דבר די פשוט וקל. יצא כך שבתשובה על שאלה אחת הרגשתי שאיני יכול להשתמט וסיפרתי לה עליך. את צריכה להבין זאת ולא להתרעם.

כל זאת כתבתי בביה״ס, בבת אחת. יש בזה הרבה פטפוט. אני מפסיק עכשיו ואמשיך בבית, באחד הערבים. יש עוד לדבר ולדבר איתך.

למחרתו. לא בערב כי אם שוב בביה״ס.

הבוקר קיבלתי גלויה מתמר לישנסקי[17] אשר באה הנה. ״הביאה לי אלפי דרישות שלום מא״י״ ובכלל ״מוכרחה להתראות איתי״. שמא קיוויתי שהנה ייסע לווינזון ותגול מעלי מעמסה אחת - זימן הקב״ה יורשת לו. כמובן שאין לי שום דבר נגד איש מהם, אך מה אעשה והם מקשים את חיי.

הכתבתי לך פעם על פרנסותי? ובכן – בקיצור.

העבודה העיקרית - גם לגבי ההכנסה, לגבי הזמן שהיא גוזלת וגם מפאת חשיבותה לעצמי - היא עבודתי בעיתונות הערבית בשביל ההסת׳ הצ׳. אני מקבל הרבה עיתונים, קורא וצובר ידיעות, הולך ונעשה אנציקלופדיה מתהלכת. מספיק סקירות והרצאות להסת׳ (אני עובד בעיקר עם איש אחד, שטיין, שהינו המזכיר הפוליטי, ולעיתים רחוקות עם וייצמן) ולפעמים כותב מאמרים באנגלית. לעבודה זו אין זמנים קבועים. מלבד היום השני שכבר כתבתי עליו - מבלה אני שעות אחדות במשך השבוע בהסת׳ [הציונית]; לעיתים הולך לאסיפות פומביות שבהן מדברים חברי המשלחת הערבית וכו׳. עבודה זו מחייבת עין פקוחה גם על העיתונות האנגלית בעניינים הנוגעים לנו. בזכות עבודה זו איני שוכח וגם מרחיב קצת את ידיעותי בערבית.

עבודתי השנייה - שיעורי הערב לעברית ברובע היהודי. זה דבר מעניין מאוד ואספר עליו בפרוטרוט. אחת מחובותיה של עיריית לונדון היא לדאוג לחינוך הדור אשר גמר כבר את ביה״ס העממי (החיובי [חינוך חובה]). הדבר נעשה כך: בפינות שונות של העיר קיימים מוסדות לשיעורי ערב. מספרם עולה ליותר ממאה. מלמדים בהם שפות (אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית, איטלקית, ספרדית) ובעיקר ידיעות מעשיות שונות - חשבון, הנהלת חשבונות, מכתבי מסחר ולפעמים גם מלאכות. אבל יש תקנה, כי בהתארגן קבוצה בת 15 איש ובהגישה בקשה לעירייה כי יש ברצונם ללמוד זה וזה, חייבת עיריית לונדון להמציא להם מורה ולכלול את הנושא בתוכנית הלימודים של המוסד אם רק זהו איזה מדע חיובי או שפה חיה. באופן כזה נתארגנו לפני שנתיים ולפני שנה וחצי שתי קבוצות ופעלו על העירייה להכיר את העברית לשפה חיה (על יסוד הטעם שהעברית היא אחת השפות הרשמיות בא״י). העברית הוכרה לשפה חיה ע״י העירייה, בעוד שבאוניברסיטה נחשבת היא לשפה מתה, קלסית (רק השנה נפתחה בביה״ס לשפות המזרח החיות, המחובר אל האוניברסיטה, מחלקה לעברית חיה). אלו היו המחלקות של צבי ושל דוד. בעיקר לומדות צעירות. יש גם בחורים. לומדות תופרות, ״כובעניות״, פקידות במשרד וסתם בנות ישראל. הבחורים - פְּריקַזְצ'יקים [רוסית: זבנים], יש גם חייטים ויש סוחרים צעירים. הרוב הגדול לומד מפני התקווה לנסוע פעם לא״י. יש לומדים גם מתוך ״התחייה הלאומית״ וגם לשם התגנדרות בפני חברות וחברים. לומדים בחשק. הלימוד עולה להם בתשלום פעוט (חצי פונט עד פונט לשנה). המורה מקבל שכר גבוה מאוד: 18 שילינג בעד ערב (2 שעות). העירייה נותנת מחלקה, רהיטים, מאור, הסקה, מחברות, עטים, גיר ודיו; פסנתר ואולם לנשפים וכו׳. זוהי עיריית לונדון. הבסיס לסדר זה הוא כי התלמידים בתור אזרחים או בני אזרחים משלמים מיסים לתקציב העירייה והממשלה וזכאים ליהנות ממנו. בינתיים יוצא, כי בנות ישראל לומדות את שפתן על חשבון נוכרים.

באמצע השנה שעברה נפתחה מחלקה שלישית ואני קיבלתיה. שוב היה הרוב צעירות. היו עלמות יושבות בית, ״מנגנות פסנתר״ ומשחקות בטניס, והיו גם נערות עובדות מכל הסוגים. במשך הזמן שָכלתי את העלמות אחת אחת ובראשית שנה זו נמצאו במחלקתי רק 10 תלמידים, מספר שהינו פחות ממינימום (15). בכל זאת החזיק המוסד במחלקה שליש שלם, עד ראש-השנה (שלהם) ואז נסגרה המחלקה והתלמידות נשלחו אל מחלקותיהם של דוד וצבי ונתחלקו ביניהם. לתאר את צערן אין מילים. אני רודה בהן, המסכנות, בפרך. צועק ונוזף. אך הן בכ״ז נחנקות אחרי מאוד ובייחוד אחרי הוראתי. מצבי הוא כזה שאיני יכול בשום אופן לחשוב על ההוראה מחוץ לארבע השעות בשבוע (בשני ערבים). אך במשך שתי השעות נכנס אני כולי בעניין ומלמד בכל רמ״ח האברים. סוף סוף זוהי עבודה שיש לה ערך תרבותי ולאומי טהור. היא נעשית מתוך תנאים קשים מאוד. גם המורה וגם התלמידים באים לאחר יום עבודה קשה (השיעורים הם 10-8 או 9.30-7.30) ולומדים שעתיים בלי הפסק. יש לי תלמיד, למשל, כבן 35, בעל בית מלאכה של תפירה, העומד מבוקר עד ערב על רגליו ועובד במספריים מכונתיים. שעתיים רצופות עומד אני על רגלי ומדבר. שייך אני לאותם המורים אשר אינם שולטים בקולם להנמיכו. אני מדבר בקול רם, ״בכל לבי״ כמו שאומרים, וזה בפירוש רע, מחליש ומעייף אותי מאוד, אך אינני יכול אחרת. נתינת שיעורים אלו כרוכה עוד בהרבה קְשיות אחרות. השיעורים במזרח, אני גר במערב, לומד במרכז העיר. זהו בערך המשולש של יפו, פתח תקווה וראשון. ארוחת ערב אני אוכל בבית, זוהי ארוחת היום העיקרית כאן. מביה״ס נוסע אני אל שיעורי הערב מבלי לאכול, בכוח התה של אחה״צ. ואני שב הביתה ב-11-10.30 ורק אז אני אוכל. גם זה רע, ושוב - א״א אחרת.

אני שב לזה שהמחלקה נסגרה, ובתקציבי נעשתה פרצה עד לשליש. זה היה די מעציב. ומוכרח הייתי להתחיל לבקש עבודה אחרת. לא מצאתי - וכחודש וחצי חייתי בדפיציט. את המצב הציל דוד. דרך עוז ומרץ והתחיל בתעמולה חזקה לגיוס תלמידים. אחרי עמל רב נרשמו כ-15 תלמידים חדשים והמחלקה נפתחה מחדש. העבודה קשתה שבעתיים. עם החדשים צריך להתחיל מ״שולחן וכיסא״,[18] בעוד שהישנים קוראים כבר סיפורים עם ו״ו ההיפוך וכותבים חיבורים קטנים (הם התחילו מא״ב). חילקתי את המחלקה לשתי קבוצות. אני נותן עבודה בכתב לאחת, עובר אל השנייה וחוזר חלילה. מובן שעיקר הזמן מוקדש לחדשים כדי שישיגו את הישנים ותתאחד המחלקה. זהו כל המעשה. יצא ארוך מאוד, לא היה לי זמן לכתוב ביתר קיצור.

מלבד זה יש לי עוד שיעורים פרטיים - בסה״כ 4 - אשר הם 7 שעות בשבוע. זה לא מעט. אחד מהשיעורים הוא בערבית, עם קבוצת בחורים שלנו, הלומדים לאט לאט, אך די בהצלחה. התלמידים הם: רזילי, בן-ציון, דובנוב[19] ורוזנצביט[20] נוספים על זה עוד השיעור עם אותה הנערה ושיעור בערבית עם צבי - הוא קונה לי ספרים בעדו.

די יהיה על עניינים אלה.

איני רוצה להתחיל בגיליון זה דבר עיקרי חדש. אבלבל לך קצת את הראש במצב בריאותי. בדרך כלל אני בריא, ופני אינם רעים ביותר; לפעמים הם גם טובים. אני אוכל די. יש שבועות שאיני ישן די ומזה אני סובל ובגלל זה - כך נדמה לי - אני לוקה לפעמים בחוסר שינה. מעולם לא הייתה לי הרגשה זו - אני עייף ומרגיש צורך בשינה ולהכעיס, איני יכול להירדם. המחשבות רוחשות במוח כנמלים, מציקות ומרגיזות ושינה אָין. בקיץ שעבר הרגשתי פתאום, בפעם הראשונה בחיי, איזה פרפורים משונים בלב, כאילו אי-דיוק בדפיקתו מפעם לפעם. זה היה בתקופה שאחרי הפרעות, כשעבדתי באמת יותר מדי ורצתי הרבה. אח״כ הדבר עבר. לפני שבועות אחדים נתחדש ונתלווה במין לחץ בחזה בחלקו השמאלי, כעין דקירה ממושכת. פניתי אל ד"ר סגל, העובד פה. הוא בא אלי ובדקני. הפך בי והפך בי, דפק ושמע בלי רַחֵם. חרץ משפטו, כי הלב בריא בהחלט, שום פגם אורגני אין בו. אך כנראה שמערכת העצבים של הלב אינה בתכלית השלמות ומזה באות ההרגשות דלעיל. נתן רפואה. וכי אני עצבני - זה נכון. הכל אומרים זאת, ודוד מוצא, כי עצבנותי הולכת ומתחדדת מיום ליום.

 

משה

 

הערות