148
אל: פניה שרתוק, תל-אביב[1]
לונדון, ינואר עד 18/2/1922
אימא יקרה שלי,
קיבלתי ברגע זה את מכתבך
הארוך.[2] ואני מרגיש צורך להודות לך עליו מייד. קראתיו
בהתרגשות עד דמעות. וכשסיימתי הוצפתי כאב על שהוא נגמר - הרגשתי כאילו חלף-עבר חג.
אימא, לא ניחשת. קראתיו לא בנסיעה, אלא בבית. היום לא יצאתי החוצה כלל. הימים
האחרונים הם ימי ״חופשת המולד״ - נשמע מוזר, נכון? - וצריך לחסל הרבה דברים, כי
ימי ההרצאות בפתח ואוי ואבוי לי. ישבתי וכתבתי דברים שונים כל היום. לקראת הערב
עשיתי אמבט. היום יום ה׳, ובעלת הבית לא שכחה זאת הפעם והכינה אמבט. אצלנו מסיקים
אמבט בימי ה׳, אבל בבית הזה שורר מין שיתוק אובלומובי, ואז היא נשכחת. זעט איך האב
גאר פארגעסן אז היינט איז דאנרסטאג! [יידיש: ״ראו, שכחתי לגמרי שהיום יום חמישי!״]
כך אפוא היום היא לא שכחה והאמבט היה משובח. כל זה במאמר מוסגר, אבל אני מנצל את
ההזדמנות לשתף אותך בפרט נוסף של הווי היומיום שלי.
בלונדון, אם אפשר לומר
כך, האוויר מזוהם במלוא מובן המילה. שורפים כאן כל כך הרבה פחם עד שהפיח והעשן
מתערבבים באוויר ושוקעים ומתרבדים בשכבה עבה. בימי ערפל האבק והפיח מסמיכים, הערפל
לא מאפשר להם להתפזר, והתוצאה היא גועל נפש מאין כמוהו. בנסיבות שכאלה האמבט לובש
חשיבות עצומה, וכשבעלת הבית שוכחת לחמם מים המצב גרוע מאוד. אבל די בזה.
ובכן, אחרי האמבט ושיעור
לתלמיד, נשמעת פתאום דפיקת הדוור בדלת - הדפיקה המיוחדת, הנשמעת בכל רחבי אנגליה
עוד מן הימים שלפני דיקנס - וכרגיל, כל הדואר בשבילי: שלושה עיתונים ערביים
(מקהיר, מדמשק ומביירות), ושני מכתבים, ומה גם רשומים. אגב, אתם אינכם מביילים את
מכתביכם בתבונה. מדוע אתם מחלקים אותם לשתי מעטפות ושולחים אותם בדואר רשום?
כשראיתי ששני המכתבים ממך, נעצרה נשימתי. לפני ימים ספורים כתבתי לך - והנה אלוהים
גמל לי על כך.
מכתב כזה יכול להיכתב רק
במשפחתנו, וגם במשפחה שלנו רק את מסוגלת לכתוב כך. פרשת סימצ׳קה היא ממש טרגדיה.
גרוני נשנק מרוב התרגשות כשקראתי חלק זה של המכתב. מה עלינו לעשות? בושתי שאני,
בחור בן עשרים ושבע, לא מסוגל לעשות משהו.
את כותבת לי בפירוט רב על
ענייניכם הכספיים. איני כותב לך אף פעם על שלי. בקיצור: אני משתכר 12 לי״ש בחודש בהסתדרות
ציונית, 7 לי״ש בחודש בקורסי ערב של
עיריית לונדון, שם אני מלמד עברית, ובערך 6 לי״ש בחודש בשיעורים פרטיים לעברית ולערבית.
בסך הכל 25 לי״ש, אבל מתוך 12 הלי״ש אני תורם אחת לקרן
היסוד, ומתוך 7 הלי״ש נשארות, בדרך כלל, 6 או 6.5 או אפילו פחות, שכן
בעד שיעורים שלא ניתנו אין משלמים, ומועדי ישראל (שמקפידים לשמור עליהם מפני
שהמכון נמצא ברובע היהודי) חלים לא אחת בדיוק בערבים שלי, ועל החופשות (חגי המולד,
פסחא וכו׳) אין משלמים כלל.
התלמידים הפרטיים לפעמים
נוסעים. הנה, למשל, אשתו של קפלנסקי, תלמידה שלי, נסעה לכמה שבועות לגרמניה וכל
שבוע אני מפסיד 10 שילינג. היה לי תלמיד
לערבית, [שלמה] גינצבורג, בנו של אחד העם, שהצליח יפה מאוד - עכשיו הוא בארץ.
שיעור חדש במקומו עוד לא הופיע (איתו היו לי שמונה שיעורים פרטיים בחודש). אבל,
ככלות הכל, נשאר לי דיי. ההוצאות: 2.5 לי״ש בשבוע אני משלם עבור הדירה, ארוחות הבוקר
והערב. צהריים ותה עולים בערך 14-12 שילינג בשבוע. הנסיעות - 15-10 שילינג בשבוע. [כביסת] לבנים - שילינג
בשבוע. על אלה יש להוסיף את
העיתונים, הספרים, לפעמים קונצרט או תיאטרון, הוצאות חברתיות, דואר, תיקונים (נורא
יקר!), קניות - כובע, חולצה, צווארונים ולפעמים גם חליפה חדשה - וגם שכר לימוד. את שנת הלימודים התחלתי
בדפיציט. לסשה צ׳וֹרני[3] - יש משורר יהודי כזה - יש שיר שבו הוא אומר:
״הפרוטות העלובות משקשקות על החשבונייה / חור גדול בכיס עשו בולי ההסקה והמטרייה /
והחולצה הוורודה לרעיה / על קרחת הבעל העלתה אגלי זיעה״ (״מצב שכזה״).
חולצה ורודה וקרחת אין לי
- השיער נעשה סמיך ונוקשה יותר ויותר - אבל ״החליפה החדשה והנסיעה לקרלסבד״, ״עשו
חור״ של כ-15 לי״ש.
כדי לשלם את שכר הלימוד
לשליש הראשון (8.5 לי״ש שלוש פעמים בשנה),
הייתי צריך ללוות כסף. כרגע מצבי הוא כזה, שלא רק
פרעתי את החוב של 10 לי״ש, אלא גם חסכתי כסף
לשליש הבא (נפתח בשבוע הבא). מזומנים אין לי כמעט אף פעם חוץ מכסף קטן. היה לי חודש אחד קשה מאוד,
חייתי, כמו שאומרים הגרמנים, "ous der Hand in
den Musd"
[מן היד אל הפה]. אירע לי, שלוויתי בבוקר שילינג מבעלת הבית, כדי שיהיה במה לנסוע
העירה. החוב לבעלי הבית עלה פעם ל-12 לי״ש. אגב, בעלי הבית שלי ג׳נטלמנים גדולים
בתחום זה. אינם קטנוניים. בנם [ג׳ורג׳ ברדלו] עובד כמזכיר האנגלי של רוטנברג. לפני
ימים אחדים נסע לברלין (רוטנברג שם), ומשם ייסע לארץ. אם בעת שיהיה ביפו יבוא לבקר
- ביקשתי ממנו - קבלי אותו יפה. הוא בחור נחמד מאוד. מבחינה כספית אני כבר
הסתדרתי.
אימא, את בוודאי מתארת
לעצמך ששימחת אותי בכל מה שכתבת על הילדים. מעציב אותי מאוד רק שהם כנראה קוראים
מעט, או לא קוראים כלל. יהודה הבטיח לי להתחיל לקרוא ברוסית. האם לפחות גאולה
קוראת את התרגומים החדשים? בקרלסבד קניתי לה ספרי ילדים של שטיבל, אבל אחד מהם לקח
ממני יבנאלי ולא החזיר. ביקשתי מרבקה לקחת ממנו את הספר בווינה ולשלוח. האם היא
קיבלה? קניתי לה את ויקטוריה מאת [קנוט] המסון ואת דיוקנו של דוריאן
גרי מאת [אוסקר] וויילד. ברנר, נדמה לי, אהב מאוד את
הראשון ושנא את השני, או, ביתר דיוק, אהב את הסיפורים ולא את הסופרים עצמם. קניתי
את שניהם בשביל הניגוד. אני, ככל שאני עסוק, נוטל לפעמים פתאום ספר עברי וקורא
בהינף אחד. לפעמים אני מרגיש צורך לשקוע בסגנון עברי יפה.
אצלכם נמצא עכשיו אחד
העם.[4] באחרונה ״התחברתי״ איתו. אבל הוא אדם שעבר
זמנו אף על פי שחכם כשד ויודע המון. פָּסוח עליו. יהודה [שלוש המילים האחרונות
נכתבו בעברית].
זה שגאולה תופרת, ממש
מצוין. היום, לפני האמבטיה, תיקנתי את המכנס התחתון ויצא איום ונורא.
זאת אל תקראי
באוזני איש
אימא, מכתבי יצא מבולבל.
סילחי לי. עוד רציתי להגיד לך, שמפתיע אותי ואפילו מצער, שאינך כותבת מילה על דב.
אני שולח את המכתב לבנות לווינה, וחושב שזה יכאיב לרבקה, אבל איני יכול שלא לשלוח
להן אותו. אני יודע, אימא, שזה יצא באופן טבעי - סתם לא נזכרת בו. אבל עצם העובדה
שיכולת לכתוב מכתב כל כך ארוך ומפורט בלי להיזכר בו, ציערה אותי מאוד, ועל אחת כמה
וכמה את רבקה. את צריכה להשתדל לאהוב אותו. הוא ראוי לכך. הוא לא אדם פשוט. בדורנו
הוא במובנים רבים ייחודי. הוא אפילו מורכב ועמוק מדי. הצרה שלו רק בכך, שכל זה
נחבא מאחורי ״חיוך הקסם״ שלו. הרי הוא סבל המון בכל השנים האלה, בכל היחסים
המסובכים שמַלאו כה הרבה כאב ואי-נורמליות. אנא, כיתבי לי עליו, איך נפגשת איתו,
האם הוא מבקר לפחות לרגעים? כיתבי איזה יחסים נוצרו בינך לבין אמו המטרונית. עליה
לא אבוא להגן בפניך, אבל בכל זאת היא אמו.
זה שלא כתבתי לך אחרי
החופה של רבקה, בוודאי חטא חמור שכל הזמן מעיק כמשא כבד על מצפוני. אבל לא יכולתי.
אחרי מהלומת קרלסבד[5] לא הייתי מסוגל זמן רב לחזור לעצמי, ומציק לי
לומר זאת, אבל על דעתי אני ממשיך לעמוד עד עכשיו. לא חוסר אפשרות טכנית, כפי שהתברר אחר כך, אלא
היחס - זה מה שהיה חשוב לי. אבל זה חלף עבר, ויהיה אלוהים עמם.
קראתי את מכתבך בשלישית.
פעם אחת את מזכירה בו את דב בקשר להיותו מרוצה מהחלטתי לחזור ללימודים. זה מעט.
באלוהים, אימא, כמה את
זקוקה לי עכשיו. אין בכוחי להביע את כאבי על בדידותך בתקופה קשה כל כך. אבל מה
לעשות? אני ממסלולי לא אחרוג, אלא אלך הלאה בראש מורכן.
אימא, המכתב הזה מונח
אצלי כל כך הרבה זמן וכל זה מפני שבאותו זמן התחלתי מכתב ארוך לדוד אברהם,[6] ורציתי לשלוח אותם יחד. אבל בינתיים התקשרו עבים
כבדים מכל עבר שדחו את הדבר, ואני נאלץ לשלוח את המכתב הזה עכשיו. בקשי ממנו לסלוח לי ונשקי
את כולם בשמי. אסיים את מכתבי אליו בעוד
שבוע-שבועיים.
להתראות, אימא. נושק לך
בחוזקה,
משה
