146. אל: ברל כצנלסון, ארה"ב - לונדון, 15/2/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  146. אל: ברל כצנלסון, ארה"ב - לונדון, 15/2/1922

 

146

אל: ברל כצנלסון, ארה"ב

לונדון, 15/2/1922

 

[מכתב זה הוא המשך למכתב 142]

 

אתה רואה שהימים עוברים וראשית מכתבי אליך עודנה בידי.[1]

העניין של פיני יגע, אך בכ״ז מתקדם לאט לאט.[2] נעשו שינויים וויתורים יסודיים. ההסת׳ [הצ׳] והיק״א הסכימו סוף סוף לוועד הלאומי. אך היק״א ממאנת להירתם בעגלה אחת רק עם ההסת׳ הצ׳ ודורשת את הכנסת ה״אקונומיק בוֹרד״ והקבוצה הברנדיסית (שכחתי מה שמם הרשמי עתה). פיני התנגד, אך הוכרח לוותר, כי התנאי היה מוחלט. ובכן הוא מסכים לברנדיסאים אך מתנגד ל״אקונומיק בוֹרד״, משום שהאחרונים מסוכנים בעיניו באופן פוליטי ([יהודים] אנגלים, יאסרו את ידינו אם נרצה להשתמש פעם בכוח המפעל למטרות ״מהפכניות״, ולא מן הנמנע כי ימסרונו לממשלה). ההסת׳, להיפך, נוטה להסכים לבוֹרד מפני שהוא ״לויאלי״ להסת׳ ומתנגדת בכל תוקף לאמריקנים. פיני מאשימם בטמטום, בקוצר ראות, באמביציות פרטיות (חיים [וייצמן]). הסכסוכים וה-ויחוֹדְקי [רוסית: תעלולים] של פיני מכבידים את העניין, עושים את המו״מ ללֵאה, והעיקר - דוחים את הקץ. מצב רוחו של פיני אינו טוב. לטובה ייזכר פה וולפנזון, העובד במסירות ובנאמנות לעניין. יש אומרים כי לולא הוא, היה ג׳ימי בועט כבר. נמאס לו. העיקר שפיני נוהג קונספירציות על קונספירציות ולאיש אינו מגלה את מאווייו הכמוסים, את מטרתו העליונה. והם מרגישים (גם ג׳ימי, גם [גאורג] הלפרין וכו׳) ומתחילים עוינים אותו בעד זה. בקיצור – מרקחה.

אני מוכרח לסיים סוף סוף, להפסיק את החוט ולשלוח לך את הכתוב.

קצת על המצב הפוליטי.

רע הוא בעיני. מצב רוחו של חיים פוסח על שתי קצוות כל הזמן, ובימים האחרונים נשתנה בהחלט לרעה.[3] המשלחת עודנה פה. ממשיכים את התעמולה, עובדים בדי מרץ ואומַר בגלוי – בכישרון. העובדות, המצב בארץ, ההיגיון הפשוט - הכל לצדם. נגדם רק הצהרת בלפור, אשר כמה מאחיותיה עברו ובטלו מן העולם.[4] הם [אנשי המשלחת הערבית] עוברים עתה בלונדון מקלוב לקלוב, מדברים ועושים רושם. אנו מתווכחים איתם, לפעמים בהצלחה ולפעמים לא. בשבוע שעבר היה ויכוח בקלוב לא חשוב ביותר, ונתקבלה החלטה נגד הצהרת בלפור (13 נגד 6). אין זה חשוב כל כך, אך זוהי חרפה, על כל פנים, ויש ללמוד מזה. התנאים היו אומנם לרעתנו. מצדנו דיבר גולם אחד, גְרַד (הוא חבר אותו הקלוב והוא סידר את כל העניין, רצה לעשות לעמו ולארצו והמיט אסון על עצמו ועלינו) ומפלתנו באה לרגלי חולשתו. כל כך ברור עכשיו, כי לולא [הערבים] הנוצרים בא״י לא היו מאות אלפי המוסלמים יכולים לפעול דבר, לא בארץ ולא באירופה.[5] העיתונות [הערבית] בארץ כולה נוצרית, המכות שקיבלנו בזמן האחרון (עניין הג׳יפטליק בית-שאן וכו׳)[6] באו לנו מידי נוצרים. המשלחת עומדת כולה על איש אחד - [שיבלי] גַ׳מַאל, נוצרי. היחיד שבא בחשבון מבלעדיו הוא [איברהים] שמאס, נוצרי. יתרם - ארבעת המושׂלמים - הזקנים גונחים מן הקור וממאכל הפיגול והצעירים זונים.[7] במשרד המושבות אין מאירים להם פנים ביותר. הם אומרים, כי מסובבים אותם שם בכחש, אותם ואת היהודים כאחד. חַלֵק ומשול. שם בטוחים - לכה״פ כך אמרו ידידינו אשר שם - כי בקרוב יסעו. אך הם מתכוננים כנראה להישאר פה עד לבחירות החדשות.

תוכן הקונסטיטוציה נתפרסם ובוודאי קראת. הם אינם מרוצים, כי הכל שם באמת אחיזת עיניים, ואין הבדל ניכר בין ״הפרלמנט״ העתיד [המועצה המחוקקת] Advisory Council[8] רק זה ש-12 חברים ייבחרו.[9]

בארץ מתמרמרים על ההחלטה לשלוח לא״י משטרה אנגלית.[10]

לראשית עבודתו של פיני תהיה ודאי קבלת פנים סוערת מאוד [בלונדון], והעובדה, כי המכונות קנויות בגרמניה תשמש תואנה טובה מאוד להקים רעש ולפרוט על הנימים פה.

אחרון אחרון - נורתקליף חרץ את דיננו לחובה ולגנאי. בוודאי קראת. זוהי מכה ניצחת לנו, הרת תוצאות חמורות מאוד.[11] אני חושב שאם ייפול הקבינט של לויד ג׳ורג׳ - כי אז אבדנו.[12] עכ״פ תהום נפערת לפני. אני נרגז מאוד כל הימים האלה, ״הולך קודרנית״.[13] אפשר שאני מגזים ורק לשווא שופך לפניך את מררתי. מי ייתן. נדמה לי שלא.

נניח את זה. אני שולח לך את Nation, שבו מכתב שלי.[14] המכתב כשהוא לעצמו אינו חשוב, אך עצם הידָפסו יש בו משהו לעתיד, מעין דריסת רגל. הוא נשלח בלי כל המלצה, והדפיסוהו, כמו שאומרים, on its merits [בזכות עצמו]. להכניס ב-Nation גם מכתב למערכת לא קל. כמו כן שולח אני לך חוברת של Palestine עם מאמר שלי על סוריה. המשכו יבוא. איני יודע אם כדאי לתרגמו בשביל ה״קונטרס״. אני כותב ואכתוב עוד.

את ה״קונטרס״ אני עובד באמונה. השמת לב? בקד - ברייסלפורד [בתרגום] שלי. בקה - מאמרו של קפלנסקי ונאום לנין, 7 עמודים, רבע ה״קונטרס״. בקו - סוף מאמרו של קפלנסקי. מלבד אלה כבר שלחתי מאמר שלי על ה״כרמל״ (מ. ב״ק) ו״אירלנדיה״ של קפלנסקי. איתי בכתובים עוד דברים. זה גוזל הרבה זמן.

שפיגלמן הכזיב. את הכסף קיבל ויישאר בברלין. רבקה כותבת לי, כי עניינים פרטיים, מרי וכו׳, (בת-המרי!) וכי צריך לרחם. אני בפירוש ממאן לרחם. אילו ידעת באיזה קושי השגתי את הכסף, ועשיתי את הדבר על דעת עצמי, ומנעתי את ה״קונטרס״ מכל הכנסה מאנגליה לכמה חודשים, ונשארתי חייב לעצמי (ובזמן האחרון נצטמצמו מאוד רווחַי, רק בשבוע הבא יוטבו שוב) - וכל הזמן מקבל אני מכתבים ממנו, כי ״יושב הוא על גחלים בברלין״ (לשונו ממש) וכי מוכרח הוא לנסוע תיכף, ו״אנא החישה את צעדיך, אני טובע פה״ וכו׳ וכו׳. ואחרי ככלות הכל - הֵא לך! מה לי לעשות? הוא גם לא הודיעני כי נשאר, נדם – וחסל.

את כל מה שאתה כותב קורא אני זַפּוֹיֶם [רוסית: בגמיעה אחת]. אנא שלח גם להלן.

אני שולח בזה העתקות:

1) מכתבי לאחה״ע על הישיבה בל. פ.;

2) מכתבו של דב;

3) מכתבו של בלומנפלד לקפלנסקי, הוא נתן לי לקרוא והעתקתי לך בלי ידיעתו, שמור;

4) קטע ממכתבו של דב, אשר לא העתקתי בהעתקה הכללית:

מילים אחדות על מצב אחה״ע. הייתה מועצת א״ה בירושלים. רבש״ע! איזה עלבון. באתי ביום השני לישיבה, נפגשתי בטבנקין. דבריו הראשונים היו: חטא חטאת שאיחרת לבוא, צריך היית לבוא מהתחלה ולראות בשפיכות הדמים ממש שסבל כל אחד מאיתנו. מ-30 סניפים נענו כמדומני 9 או 13. בחיפה למשל השתתפו בבחירות הצירים 3 אנשים והטילו על אחד מהשלושה לנסוע וגם הוא מֵאֵן. ואשר לתוכן, הנה נתפלגו כל כך הדעות. אני עובר לפי הסעיפים:

א. תוכניתנו היישובית. ב״ג, טבנקין, הציעו את דרך ההתיישבות הקומוניסטית, כדרך הגדוד, כיחידה שחברי א״ה צריכים לתמוך וללכת בה. בן-צבי, רחל [ינאית-בן-צבי] ואחרים פקפקו בצורך החובה שא״ה יכולה להטיל על חבריה לבחור דווקא בשיטה זו, [וטענו] שלמפלגה פוליטית כא״ה יכולים להיות שייכים חברים נלהבים לה, אשר הם באותו זמן חברי מושב עובדים. אחרים התנגדו בכלל לייתרון של דרך זו על דרך המושב או דרך הקבוצה.

ב. היחס להסת׳ הכללית. ב״צ ורחל עמדו על זה שא״ה בצורתה הקודמת בטלה מן העולם. תפקידה מילאה: היא יצרה את ההסת׳ הכללית. מעתה והלאה היא מפלגה סוציאליסטית בארץ בתוך הסת׳ זו. הם הציעו להחליף את השם ״התאחדות״ ב״מפלגה״, ״אחדות-העבודה״ - ב״פועלי-ציון״.

אבל בכלל לא הרגישה בעצמה המועצה זכות לפתור שאלות יסודיות ולא חשבה את עצמה לחוקית ביותר, כי רק כשליש הסניפים שלחו באי-כוח וכדי ביזיון וקצף.

עד כאן.

ברלה, עברתי על כל החבילה והנה רע ומר, הכל מצטרף לקדרות אחת. ואני נקוֹט בפני על אשר ממרר אני לך את רגעיך שאינם מתוקים גם בלאו הכי. אך היש ברירה?

 

משה

 

הערות



[1] מכתב זה הוא המשך ישיר למכתב 142.

[2] פ״ר נתקל בקשיים במאמציו להשיג הסכמה בין הגופים השונים שאמורים היו להשתתף כספית בהקמת חברת החשמל (ר׳ שאלתיאל, עמ׳ 182-108).

[3] מצב רוחו של ח״ו השתקף למשל, במכתב אישי חושפני לידידו, יצחק ניידיץ׳, שם כתב בעברית ״כשל כוח הסבל״, והוסיף שהוא שוקל התפטרות, שכן עבודתו נעשתה בלתי נסבלת בשל התקפות על הציונות בפרלמנט ובעיתונות - בייחוד ב״טיימס״ וביתר עיתוני נורתקליף - ובשל חיכוכיו המרים עם פ״ר (איגרות ח"ו 11, מכתב 33).

[4] נראה שהכוונה להבטחות בריטיות לערבים במהלך מל״ע-1 כגון תכתובת מקמהון-חוסיין (אוקטובר 1915) ו״איגרת הוגארת״ לשריף חוסיין (ינואר 1918).

[5] ב-1922 היו בא״י 590,000 ערבים מוסלמים ו-71,000 ערבים נוצרים (לכסיקון פוליטי, עמ׳ 54).

[6] ר׳ מכתב 143 הע׳ 5.

[7] 9 חברי המשלחת היו המוסלמים: מוסא כאזם אל-חוסייני, חאג׳ תופיק חמאד, מונעים ביי אל-מאדי, אמין אל-תמימי, ג׳מאל אל-חוסייני, רוחי ביי עבד אל-האדי. הנוצרים היו: שיבלי ג׳מאל, אברהים שמאס, פואד ביי חמאד. המזרחן יהושע פורת העריך את המשלחת הערבית כלהלן:

העמדה הקיצונית בתוך המשלחת ניצחה. החברים המוסלמים ייצגו את הגורם המכריע באוכלוסייה, ואילו הנוצרים ייצגו מיעוט קטן בלבד. בין החברים המוסלמים נמצא נשיא המשלחת [מוסא כאזם אל-חוסייני] וממלא מקומו תופיק חמאד. שיבלי אל ג׳מאל, החבר הנוצרי צורף למשלחת כמזכיר בלבד, בעיקר מחמת שליטתו הטובה באנגלית. גורם שני שגרם לניצחון העמדה הקיצונית היה הלחץ שהופעל על המשלחת מהארץ. [---] גורם נוסף היה עצת ועדת התומכים האנגלים לנקוט בעמדות קיצוניות (פורת, עמ׳ 118).

[8] התוכנית החילופית למועצה המחוקקת הייתה הקמת מועצה מייעצת, שכל חבריה ימונו. גם תוכנית זו נשללה בידי הערבים ובטלה (עופר, עמ׳ 229).

[9] תוכנית המועצה המחוקקת קבעה, כי מבין 15 חברי המועצה המחוקקת (בת 25 החברים) שאינם פקידי הממשל המנדטורי, ימונו אחד בידי לשכת המסחר ושניים בידי הנציב. שאר ה-12 ייבחרו.

[10] 762 מתנדבים מתוך גדוד ג׳נדרמים בריטיים, ששירתו באירלנד בימי מלחמת האזרחים שם, גויסו בראשית 1922 ונשלחו לא״י. ״אלה היו חיילים מקצועיים עזי נפש [---] ופחדם ואימתם נפלו במהרה על מחרחרי הריב הערבים״ (סת״ה ב-1, עמ׳ 204).

[11] לאחר ביקורו בא״י כתב נורתקליף ב-8/2/1922 ב״טיימס״, אז בבעלותו, כי ״הבאת יהודים בלתי-רצויים, בולשביקים ואחרים, בעת האחרונה [לא״י] שימשה סיבה חלקית לחיכוכים המצערים עם הערבים״, וטענות דומות הועלו בעיתוניו ״דיילי מייל״ (9/2/1922) ו״דיילי טלגרף״ (10/2/1922). ב-15/2/1922 מתח נורתקליף ביקורת ב״טיימס״ על ״שחצנותם ורברבנותם של החלוצים בא״י״.

[12] ממשלת הקואליציה של לויד ג׳ורג׳ (ר׳ עליו יל״א, עמ׳ 217), שב-1917 העניקה את הצהרת בלפור, התערערה בשל התנגדות היוניוניסטים/שמרנים להסכם שנחתם בדצמ׳ 1921 עם נציגי האירים על הענקת מעמד דומיניון לאירלנד (להוציא צפון האי), ומכאן החשש לעתיד ההצהרה.

[13] לפי מלאכי ג 14.

[14] ר׳ נספח 3.

 

העתקת קישור