145. אל: רבקה, וינה - לונדון, 14/2/1922

מזהה	2496
שם הספר	ימי לונדון ב'
שם הפרק	145. אל: רבקה, וינה - לונדון, 14/2/1922
145 אל: רבקה, וינה *לונדון, 14/2/1922* רבצ'קה, מכתבך השלוח אקספרס׳ית עוררני משנתי הבוקר ב-7.30, בדיוק בזמן שהחלטתי להתעורר אמש. זוהי התועלת היחידה שהביאה אקספרס׳יותו, ובמובן זה היה בבחינת אצבע אלוהים. דאגתך וכל חששיך - הבל ורוח.[1] בשבוע שעבר שלחתי לך מכתב קטן, 5 פונט[2] ומכתב לאליהו.[3] אם נתאחר - אפשר שהשביתה הגרמנית אשמה. אני בטוח כי הגיע זה כבר. חולה אינני. אני רק רַזוֹגְנַלְסְיַה [רוסית: נטרפתי] לגמרה בעבודה, כמו בימים הנוראים באֶטְרַה או בסֶרֶס.[4] זה מסב לי קצת נחת רוח, נחת שבסיפוק ונחת שבשכחת הכל והסח הדעת מכל מה שבלאו הכי מיותר לחשוב עליו. אך זה מתיש אותי קצת, ורק אתמול החלטתי החלטה נמרצת ללכת אל סגל[5] ולהפקיר את גופי לדפיקותיו ושמיעותיו. בלימוד ממש אינני עוסק הרבה. אני קורא לא מעט, והעיקר מבלי להפסיק ליום, על הרוב קריאה מקוטעת ומרוסקת. לזה התרגלתי ואיני סובל מזה. בקריאה מוכרחים פה למלא את כל הסדקים והבקיעים שבחומת הברזל הנקרא ״יום״. את ההרצאות מבקר אני בסדר, אך שומע רק מה שראוי לשמוע, ובייתרן - עוסק בעניינַי, או כותב מכתבים, כאשר אני עושה ברגע זה (אוּן זי רֶעט און זי רעט [יידיש: והיא מדברת ומדברת] - כמו שנאמר באחת מבדיחותיו של גליקשטיין[6]). זמן רב יותר מדי מקדיש אני ל״קונטרס״. בקד מאמרו של בריילספורד הוא שלי;[7] בקה - מאמרו של קפלנסקי ונאום לנין - שלי,[8] 7 עמודים, רבע ה״קונטרס״; בקו - סוף מאמר קפ׳ – שלי. בקז יבוא בוודאי מעין פליטון של מ. בן-קדם.[9] מלבד זה שלחתי כבר ״אירלנדיה״ של קפלנסקי (הוא כותב גרמנית בשביל ה- Freiheit הברלינית ואני מתרגם.[10] המאמרים בדרך כלל טובים ומצווה לתרגמם, ואם לא אני להם, מי להם). עכשיו אני כותב ״אירלנדיה״ של מ. רחוק-קרוב,[11] ו״הרעב ברוסיה״ של הנ״ל.[12] ב- Palestine נדפס מאמר על סוריה, שלי. המשכו עוד יבוא. אני אתרגם אותו ל״קונטרס״ - מ. בן-קדם.[13] מלבד זה רוחשות במוחי מחשבות זה כמה, אשר לו היה לי רק מעט זמן היו מתגבשות למאמרים מצוינים (חי נפשי!) על הודו ועל ערב. אני כותב לעיתים די קרובות לדב ולעיתים לא כ״כ קרובות, אך מכתבים ארוכים נורא, לברל. בקשי את זלמן שייתן לך לקרוא את העתקת מכתבי לוה״פ של אחה״ע אשר שלחתי למשרד הברית, דו״ח על ישיבה שהייתה לנו פה עם הוועדה הבין-לאומית של הלייבור פרטי. סוכנות ה״קונטרס״ - משלוחו, גביית הכספים, קורספונדנציה עם קלעי - רובצת עלי, ופה יש בינתיים איזה עניינים של פוע״צ ושל עסקי ציבור אחרים. ישנן גם ״שאלת שיפמן״[14] ו״שאלת דובנוב״,[15] שכר לימוד שלהם, הלוואות וטלאים על גבי טלאים וכו׳. כל זה דורש זמן, זמן, זמן וגוזל כוח, כוח, כוח. אינני מתאונן. אני שמח. פה מקום איתי לענות לך על דבר אחד. לא נכון, ש״אנחנו רחמנים״. אני אינני. אני שמאי בנוגע לעצמי ובאותה מידה מודד אני לאחרים. כוונתי לשפיגלמן.[16] אילו ראית את המכתבים שקיבלתי ממנו לאחר שהודעתיו, כי החלטתי להמציא לו כסף ע״י מִלווה והדבר נתאחר קצת, מפני שקשה לעשות יש מאין - המכתבים שבהם צווח ממש כי הוא יושב על גחלים, כי הוא מוכרח לנסוע [לא״י] תיכף, מפני שאחרת ישקע בחובות ולא יוכל להיחלץ, כי עבודתו אצל שטיבל[17] נגמרה, כי אין לו מה לעשות שם, כי וכו׳ וכו׳. את 20 הפונט (אוי לנו, באיזו מידות קטנטנות אנחנו חיים ומוציאים את כוחותינו) השגתי משלושה מקורות: וולפנזון נתן [18],5 קפלנסקי 10 ואני 5. שני האחרונים, ובייחוד האחרון, אינם גבירים. קפלנסקי ידע למה נלקח הכסף, והוא יודע כי שפיגלמן איננו בא״י. בי לא עמדה רוח להודות לו, כי אני יודע שהוא עדיין בברלין. אחרי שעברו שבועות אחדים ולא קיבלתי משפיגלמן מילה אחרי הודעתו כי את הכסף קיבל ובעוד ימים אחדים יצא לדרך, ובינתיים חדלתי לגמרה משלוח כסף ל״קונטרס״, כי הפרוטות הנכנסות צריכות לכסות תחילה את ה-20 פונט. מוכרח הייתי לכתוב סוף סוף ל״קונטרס״ את אשר עשיתי על דעת עצמי, והייתי בטוח לגמרה כי מכתבי זה ימצא כבר את שפיגלמן בא״י, עובד ב״קונטרס״, ולא ידונו את המנַצח. את מבינה מה שיצא עכשיו. שפיגלמן יושב בברלין, הכסף אצלו (אם רק ישנו עוד), ה״קונטרס״ בלי איש, אני פה עמוס חובות, כספי ה״קונטרס״ מאנגליה אינם מגיעים אליו בזמן כזה. ובכן, איך יכול אני לרחם? אם זו אינה דמורליזציה, כי אז מהי? אולי זה חיסרון, אבל במוחי או בלבי - השד יודע איפה - ישנה מחיצה מוצקת בין עניינים פרטיים וכלליים. אילו ביקשני שפיגלמן בתור ידיד סתם להלוות לו כסף למען יוכל לשוב לארץ לענייניו הפרטיים - ואח״כ לא היה נוסע - היה הכל אחר. אך אז לא היה לי בשום אופן האומץ להסתבך בהלוואות. הן אילולא התקווה לשלם את הכסף מהכנסות ה״קונטרס״ - לא הייתי מסתבך בעניין כלל. ועתה אמרי, או יאמר אליהו, מה לי לעשות. איני יכול לכתוב לו - הוא חייב היה להודיעני כי נתעכב, ולא עשה זאת; הידיעה הראשונה שקיבלתי עליו הייתה מפיך. וגם איני יכול לכתוב לארץ. רק לדב כתבתי. זוהי ״intermezzo". מכתבך הלם, אך לא הפתיע.[19] זה שנים אחדות - כך נדמה לי - שאני חושב על זה, ולצפורה אמרתי זאת לא פעם. אך לעולם לא חשבתי כי הדבר יבוא מצדה [של עדה] כקורבן. איני יכול להגיד דבר, ואולי אין לי מה להגיד. נדמה לי תמיד שאינני די בוגר בעניינים אלה, ובטיסה של אופטימיזם ילדותי עובר אני על תהומות הטרגיזם, אשר בלי משים פערו פיהן בקרבנו. ואני משנן לעצמי תמיד, כי אין דבר, וכי הכל יהיה טוב. ואולי באמת הכל יהיה טוב. אבל רק דבר אחד. לדעת צריך אני הכל. אולי אני טועה, אבל נדמה לי כי כיחדת דבר-מה ממני ואני רוצה לדעת. אינני יכול לכתוב לעדה לחוד. ואני מצטער מאוד שכתבתי את הדברים האחרונים על אותו הגיליון ומשום זה לא תוכלי לשלוח לה את מכתבי. רבצ׳קה, אני רוצה לבקש אותך לא לתלות תקוות בשיבתו של דב.[20] אני מוכרח להודות, כי אין אני מאמין בזה לגמרה. לך אולי הדברים נהירים יותר, אך עכ״פ אל תהיה אמונה זו למשענתך היחידה. רבצ׳קה, אני חושב שמצבנו בכלל הוא נורא. עוד שנה אולי נטליא טלאים, אך סוף סוף תתחולל קטסטרופה פוליטית, אשר תשחק אותנו. מה יהיה אחריה - א״א לנחש מעתה. אך הכל יהיה אחרת, והרבה הרבה יותר רע מהרברט סמואל. מובן שנחיה גם אז - והלוואי שאתבדה. רבצ׳קה, אני רוצה פתאום לומר לך מילים אחדות בנוגע ליחסי עם צפורה. היא בשבילי העתיד ואיננה ההווה, בעובדה איננה. היש עתיד שאינו המשך ההווה - איני יודע ואיני רוצה לחשוב. אני מאמין בכוחי, בגמישותי, ברכּותי, כן, ברכּותי, למרות האנוכיות האכזרית והקפריזים שלי. אני מאמין, כי לכשניפגש - ומתי זה יהיה איני יודע - יהיה הכל טוב בבת-אחת, בהנפת שרביט הקסם של מבט העיניים הראשון. בינתיים יצא כך, שבשנה שעברה כמעט שלא כתבתי לה וגרמתי לה ייסורים נוראים שאין להם כפרה. השנה התחלתי לכתוב ואני כותב וכותב וממנה אין תשובה. אך אני בעצמי ביקשתי במכתבי הראשון אחרי הדומייה, כי לא תענה לי מייד, כי אם תחכה חודשים אחדים. זה מוכרח להיות כך. מה יהיה איתנו במשך, נאמר, שלוש שנים הקרובות - איני יודע. למרות זה שאני צעיר בגופי מאליהו וקל ברוחי מדב (כך אני חושב), אומר לך פשוט כי היא נחוצה לי כאוויר לנשימה, בכל המובנים. את הדברים האלה אינני יכול לומר לה, ואם אני אומר, אז רק לֶפְּטַם [רוסית: במלמול]. לחשוב על זה באופן מעשי איני מעיז, כי לונדון בשבילה זוהי כליה (דווקא את הצד הכספי קל לסדר). מעיין המים החיים שמצאתי פה - הפוליטיקה, במובנה הנעלה - הוא או סם-מוות או לכה״פ דבר תפל לגמרה לה. זהו. אני חושב שזה הכל. משה כן, את מחלקתי פתחו מחדש השבוע. חסרתי 5 שבועות. החור מוכרח יהיה להתמלא משני הצדדים. הערות [1] במכתב למ״ש מ-10/2/1922 הביעה רבקה דאגה לבריאות אחיה בשל שביתתו מכתיבה. [2] במכתב לאחיה מ-17/3/1922 כתבה רבקה: אני עושה פתאום רמונט ענקי בתוך הפה שלי - סתימות, שיניים, גשרים - כל מיני מינים. יעלה זה בסכום ענקי, יותר מעשרים פונט. הפונד העיקרי - 10 פונט ששלחה לי ״פתאום״ הגב׳ הוז [אֵם דב] ו-5 הפונט שלך. לולא הוצאה זו הייתי משיבה לך את הכסף תו״מ אך שני ה״כֶּסֶפים״ האלה באו באותו זמן שצריך היה להחליט על הדבר כולו בחיוב או בשלילה וזאת הייתה אצבע אלוהים. [3] המכתב לא אותר. [4] אטר״ה - ראשי תיבות בגרמנית של משרד התעבורה הצבאי הגרמני בחלב, שם שירת מ״ש בשנה האחרונה של מל״ע-1; בסֶרס (סראי) שבגבול יוון-מקדוניה, הוצב מ״ש עם סיום קורס הקצינים. זמן קצר אחרי כיבוש אותו אזור בידי בעלות הברית (ר׳ נתראה עמ׳ 201-185; 360-264). [5] ד"ר סגל - רופא יליד צפת, שהה אז בלונדון. [6] עקיבא גליקשטיין. מהנדס. גויס לשירות הצבא העותמאני בשנות מל״ע-1. ביתו בחלב היה מוקד התכנסות לחיילים מא״י ומ״ש היה בין באיו (ר׳ איזכוריו בנתראה). [7] ב״קונטרס״ קד (13/1/1922) הובאה במדור ״בעולם״ הרשימה ״אנגליה ורוסיה״ בתרגום מ״ש. [8] מאמרו של ש׳ קפלנסקי ״חידת המזרח הרחוק״ ונאומו של לנין ב-7/10/1921 על נקיטת המדיניות הכלכלית החדשה ברוסיה הסובייטית, שהובאו ב״קונטרס״ קה (20/1/1922) תורגמו בידי מ״ש. [9] ה״מעין פליטון״ ״מפרחי הכרמל״, שכתב מ״ש בשם העט מ׳ בן-קדם (״קונטרס״ קי, 24/2/1922), נדרש למאמר בעיתון הערבי ״הכרמל״, שיצא לאור בחיפה פעמיים בשבוע. מובא בנספח 4 (עמ׳ 256). [10] ״המדינה האירית החופשית״, ״קונטרס״ קיא, 3/3/1922. [11] הרשימה ״אירלנדיה״ לא אותרה ונראה שלא נדפסה. מ. רחוק-קרוב - שם עט של מ״ש. [12] הרשימה לא אותרה ונראה שלא נדפסה. [13] המאמר באנגלית לא אותר, ואפשר שלא תורגם או לא נדפס. [14] מ״ש תמך ביעקב שיפמן (בן סירה). [15] נראה שהכוונה למאיר דובנוב, בוגר מחזור ד׳. אביו זאב דובנוב, אחי ההיסטוריון שמעון, עלה ארצה כביל״ויי, עבד עם יעקב שרתוק בירושלים וכמוהו חזר לרוסיה. ר׳ עליו יומ״א, עמ׳ 1979, וכן גם עמ׳ 1958, 1968, 1969, 1976. [16] ב-21/2/1922 כתב א״ג למ״ש: ובנוגע לשפיגלמן כל כעסך צודק מאוד. אף על פי כן ״אל תדון״ וכו׳. כששפיגלמן ביקש ממך את ההלוואה הוא הסתלק מכל העבודה שלו בברלין ועמד לנסוע לארץ, רק שאלת הכסף עיכבה בעדו. מרי [רעייתו] נסעה אז לרוסיה. מפולניה קיבל שפיגלמן מכתב שעורר בו דאגה לגורלה והוא החליט לדחות את הנסיעה ולנסות לחפש איזה מוצא בשבילה. כמובן שאין זאת הצדקה לגבי כסף ציבורי, ואת הדבר הזה צריך יהיה מייד לתקן. בכ״ז, משה, דע גם לסלוח דברים כאלה. [17] הוצאת הספרים של א׳ יוסף שטיבל (1946-1885). נוסדה במוסקבה ב-1917 ועקרה אח״כ לברלין. [18] בפתק חפוז, שנכתב בבית הדואר, כתב מ״ש לא״ג: היום פגשתי את וולפי. כיוון שנפגשנו נתן לי 5 לי״ש. כמה רציתי לזרקם. האיש המתפאר בדייקנותו לא ענה לי במשך ג׳ שבועות, ואילולא נפגשנו לא היה עונה. אך עניין שפיגל הכריע, ולקחתי את הכסף. אמרתי לו שזוהי הלוואה, כתוב לו מכתב תכוף ודרוש כסף לא בתור הלוואה. [19] מדובר במכתב נוקב וחושפני שכתבה רבקה לאחיה ב-27/1/1922 על ״מרובע״ היחסים א״ג-ד״ה-רבקה-עדה. מאז ימי נעוריהם במחזור הראשון של ג״ה, הייתה רבקה מושא אהבתם של א״ג ושל ד״ה, וכך נוצרה שלישייה שבתוכה שררה חברות עמוקה, אך ככל שהתברר לרבקה שאהבתה נתונה לדב, כן גברה בלבה תחושת מחויבות מוסרית כלפי אליהו, וכן גברו מאמציה שלא לפגוע ברגשותיו. מצב בלתי פתור זה, שראשיתו בלכת א״ג וד״ה יחדיו לעבודה בדגניה בשנות מל״ע-1, נמשך כשדב ערק מהצבא העותמאני והשניים פעלו יחד להשגת נשק ואח״כ, אחרי כיבוש דרום א״י בידי הבריטים, כששניהם עמדו בראש תנועת ההתנדבות לגדוד העברי והיו מראשוני המתגייסים לשורותיו. אין ספק שצאתה של רבקה לאירופה ללימודי מוסיקה נבע גם מרצונה לשבור ״משולש״ זה. שנה תמימה חיכתה רבקה בווינה לבואו של דב, ובנובמבר 1921 נישאו. בארץ נותרו עדה ואליהו. שניהם עבדו בכנרת. בשלהי 1921 באה עדה לווינה וזמן-מה אחריה הגיע לשם גם אליהו, אך את הקשר שנקשר ביניהם בארץ נעתרה עדה לממש רק כשחשה בוודאות כי אינה תחליף לאהבתו הראשונה, אלא היא תופסת את מקומה לידו בזכות עצמה (ר׳ יל״א, עמ׳ 482). [20] זמן קצר שהה דב בווינה עם רבקה. תביעה נמרצת מאת המשרד לעבודות ציבוריות החזירה אותו ארצה. מ״ש חשש שדב לא יעצור כוח לנתק את קשריו עם אותו משרד, אולם למרות המצב הקשה בארץ יצא שוב לווינה במחצית השנייה של יוני 1922.