144. אל: הוועד הפועל של "אחדות העבודה", ירושלים - לונדון, 13/2/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  144. אל: הוועד הפועל של "אחדות העבודה", ירושלים - לונדון, 13/2/1922
כותרת משנה  [לא לפרסום]

 

144

אל: הוועד הפועל של "אחדות העבודה", ירושלים [לא לפרסום]

לונדון, 13/2/1922

חברים וידידים יקרים,

 

הוועדה לעניינים בין-לאומיים של מפלגת העבודה הבריטית שמעה לפני שבועות אחדים את חברי המשלחת הערבית.

הוועדה הנ״ל מונה כ-45 חברים, אשר רק מיעוטם מבקר את הישיבות. בישיבה זו[1] היו נוכחים בריילספורד,[2] נורמן אֶנגֶ׳ל,[3] ג׳. ד. ה. קול,[4] רiדֶן בַּקְסְטון[5] ואשתו ועוד - בסה״כ כ-12 איש. מזכיר הוועדה הוא יהודי, ליאונרד וולף.[6]

לפי מה שמסר [וויליאם] גיליס, המזכיר לעניינים בין-לאומיים של הל״פ עצמה, לקפלנסקי, עמדו הערבים בדבריהם על זה שהם הרוב המוחלט בארץ ולהם הזכות להחליט על גורלה; כי מתנגדים הם להגירת אנשים הרוצים לעשות את פלשתינה מארץ ערבית לארץ עברית; כי בכלל אין בא״י די קרקע וקיבולה מוגבל מאוד; כי הם דורשים ממשלה לאומית מייד. התעכבו באריכות גם על עניין הנשק. אלה היו הדברים שמסר גיליס, הוא שכח להזכיר נקודה חשובה אחת שעמדו עליה הערבים - עניין אריסי סורסוק בשטחים שרכשנו בעמק השנה. הערבים הוקיעו את הדבר הזה כעובדה המוכיחה על כל עבודתנו. לדבריהם, הכרחנו את תושביהם של 5-4 כפרים לעזוב את אדמתם ולהצטמצם בכפר אחד על פני שטח קטן הרבה יותר ממה שהיו מעבדים קודם.

עמדתם של חברי הוועדה הייתה, לדברי גיליס, כזו: רק אחד החברים, קפטן בֶּנֶט, עמד בתוקף לצדם של הערבים (בנט זה כתב פעם מכתב חריף נגדנו ב״דיילי הרלד״; היה בימי המלחמה בא״י וחושב את עצמו למומחה; על הלייבור נספח כנראה בזמן האחרון, ימני מאוד, בפירוש ״איננו סוציאליסט״). כנגד זה עמד בקסטון לצדנו. יתר החברים היו ״נייטרליים״, אך הורגש שדעתם הייתה בערך זו: השאלה קשה וסבוכה; ברור כי מבלי לחץ ידוע על הערבים לא תוכל ההתיישבות היהודית להתגשם; במצב זה אין הציונים צריכים לתלות תקוות בהתערבותה האקטיבית של אנגליה לטובתם.

אחרי השיחה הזאת פנתה ההסתדרות הציונית אל הוועדה בבקשה להזמין לאחת מישיבותיה גם את באי-כוח ההסתדרות, לשמוע את הרצאת העניין מפיהם ואת תשובותיהם על טענות הערבים. הוועדה נענתה מייד. הוחלט שביאת הכוח תהיה מורכבת מווייצמן, קפלנסקי ושטיין. באופן רשמי הופיע איפוא ק׳ כבא-כוח ההסת׳ הצ׳ הכללית; אחרת א״א היה, מכיוון שנדון עניין הציונות בכלל, והגוף הרשמי העומד פה בקשרי מלחמה עם המשלחת הערבית היא ההס׳ הציונית. אך חברי הוועדה ידעו כמובן בא-כוחו של איזה זרם הוא קפלנסקי. אידר, אשר בא הנה בינתיים, ואשתו[7] השתתפו גם הם. מחברי הוועדה היו מעטים. תום שוֹ, היו״ר, צריך היה ללכת אחרי חצי שעה לישיבה אחרת ובמקומו ישב ראש בריילספורד. מיהו בריילספורד הן אתם יודעים. אומר רק כי הוא עושה רושם של אדם עמקן, קשוב, חריף בתפישתו. הוא כבר כבן חמישים. היו עוד איתו הקפטן בנט, הבקסטונים, וולף, סוּזַן לורנס (אחת ממנהיגות תנועת הפועלת באנגליה) ועוד שניים בלתי מוכרים לנו.

וייצמן פתח. הוא דיבר על זכותנו המוסרית-ההיסטורית, הפסיכולוגיה של העם ביחס לא״י וקשריו איתה אשר לא ניתקו. הדגיש בתוקף כי אין לתלות את פתרון השאלה של א״י עברית במעצורים ובתנאים השונים. צריך להחליט למפרע אם יש הזכות ליהודים לדרוש, כי תינתן להם האפשרות לשוב לא״י - או אין. אם יש - אפשר תמיד למצוא דרך להתגבר על המכשולים, אשר אומנם גדולים הם. ואם אין - למותר לדון בפרטי השאלה לגמרה. הזכיר את ההחלטות השונות שכבר קיבלה הל. פ. ואת עזרתה לנו, דברים המוכיחים כי עומדת היא על אותו הפרינציפ. דיבר על התנגדות הערבים וסיבותיה, והשתמש כאן בעיקר בארגומנטציה ״פועל-ציונית״ (לנדלורדים, פיאודליזם וכו׳[8]). עמד על הברית של מנהיגי הערבים עם ה״מורנינג-פוסט״[9] - הידוע באהבת החופש שלו ביחס למצרים, הודו וכו׳. האידיאל שלו הוא - ארץ-ישראל עם רוב עברי, אבל אין זה אומר כי יהודים יתנשאו בארץ-ישראל לשלוט באחרים. הלוֶוציה וקנדה - אומות שונות עם תרבויות שונות חיות בהן יחד בשלום. הסכנה היחידה שישנה היא כי מפני המרחק אשר בין התרבויות יהפכו הערבים ל״גבעונים״. דרך התיישבותנו מוכיחה, כי גם סכנה זו איננה. ״על זה ידבר אליכם בפרוטרוט ידידי [קפלנסקי] הקרוב אליכם יותר במובן הפוליטי״.

וייצמן דיבר בלי השראה ובלי הצלחה מיוחדת. הוא זלזל בכלל בפגישה זו ואמר לי יום קודם בצחוק, כי אין הדבר שווה קליפת שום בעיניו (זלזול שהינו פרי אותו הלך המחשבות המביא לידי היחס הידוע ליישוב הארצישראלי ולקונגרס הציוני). הוא לא התכונן במידה מספקת. גם הסביבה החילונית השפיעה. בראשית דבריו התנהגו חברי הוועדה קצת באופן ״פרולטרי״: יצאו מהחדר חליפות, קראו דברים אחרים, דיברו זה עם זה. כשווייצמן מדבר בחוג צר רגיל הוא בסביבה יותר חגיגית ובתשומת לב מיוחדת.

באמצע דבריו הפסיקו פעם בקסטון: ״את כל הדברים האלה אנחנו יודעים ומסכימים להם. הייתי מציע להתעכב יותר על התלונות של הערבים והשאלות המעשיות בקשר איתן״. הוא רצה פשוט שנשתמש במעט הזמן שהיה ברשותנו ביתר תועלת. העניין שלנו היה רק סעיף אחד מסדר היום של ישיבת הוועדה באותו יום. אך בריילספורד ביקש את וייצמן להמשיך ולגמור את דבריו כרצונו.

אחרי שווייצמן גמר אמר בריילספורד: ועדה זו לא פעם דנה בשאלת הציונות והביעה תמיד את אהדתה לתנועה זו, על יסוד אותו הפרינציפ שעליו דבר וייצמן. אך עתה רואים אנו, כי יש לחשוש שההגירה וההתיישבות היהודית בא״י תביא לידי שנאת גזעים וחיכוכים במידה כזו, שבארץ ישראל ישרור תוהו גמור. מעט הציוויליזציה שיש בארץ ייהרס, וציוויליזציה יהודית חדשה לא תיבנה.

על זה ענה אידר - ברוגז (הוא בכלל הצטיין בעצבנותו, האנגלי שלנו), כי סכנה כזו איננה. הציוויליזציה הערבית - אם רק יש דבר כזה - לא תיהרס, וההתיישבות היהודית בלי ספק תצליח. אומנם קרו בלבולים [מהומות] בארץ ואין לכחד כי יוכלו גם להישנות. אך הם לא יעברו גבול מידה ידועה ויש לקוות כי יפחתו. בזמן האחרון היה שקט בארץ ועם התחזקות עבודת הבניין תלך סכנת הבלבולים ותִרְפֶּה. שנאת גזעים איננה. יש נרגנות והסתה.

בקסטון שאל אז על עניין האריסים של סורסוק, סעיף ההאשמה העיקרי של המשלחת הערבית. לזה לא היינו מוכנים לענות, התשובות לא הניחו את הדעת והדבר עשה רושם לא טוב.

אידר אמר, כי איש לא נישַל מכפרו וכי ניתנה די אדמה לכל משפחה. על השאלה, אם פחות ממה שהיה להם קודם, ענה כי הדבר נעשה לפי חוק העברת הקרקעות של ממשלת א״י, המבטיח לאיכר מינימום ידוע - מאה דונם למשפחה בת חמש נפשות. חוק זה הוצא בהשתדלותם של הציונים. עוד אמר, כי הומשכה להם האריסות לשש שנים וכי ניתנה להם האפשרות לרכוש את אדמתם בתום הזמן הזה במחיר הרבה יותר נמוך מזה שבו קנינו.

בנט: ובכן, במקום להיות אריסו של הלנדלורד הערבי, יהיו הם עתה אריסיכם?

אין תשובה ברורה,

בנט: הנכון כי הכרחתם אותם להתכנס מכפרים אחדים לכפר אחד?

אידר: איש לא הוזז ממקומו, עכ״פ איש לא התאונן לפנינו.

בסוף השיחה ביקשו להמציא להם אינפורמציה בכתב בנוגע לסעיף זה, אשר עניין אותם מאוד. במשרד אין יודעים, כמובן, את פרטי התנאים ותלגרפו לא״י.

לא הזכרתי לעיל, כי קפלנסקי כתב בשביל ה-Socialist Review של ר׳[מזי] מקדונלד על יחסי היהודים והערבים בא״י. מאמר זה יֵצא בחוברת הבאה של הירחון, אך לצורך הישיבה קיבל ק׳ מבית הדפוס הגהות אחדות ושלח לוועדה לפני הישיבה. המאמר היה לעיני החברים בשעת השיחה ובנט עורר את שאלת הסתירה אשר בין המספרים של קפלנסקי במאמר הנ״ל והמספרים של וייצמן - בנוגע לשטחה וקיבולה של א״י.[10]

קפלנסקי בירר, כי וייצמן דיבר רק על החלק המערבי של א״י, בעוד שהוא כלל גם את עבר-הירדן ואת חבל הצפון הנמצא בידי צרפת.

קפלנסקי המשיך ודיבר על עצם השאלה. מבחינה כלכלית לפנינו שתי עובדות: העם העברי הוא עם מהגר המבקש עבודה. א״י היא ארץ שקיבולה לא נמלא, ואשר יכולה לקלוט בה המוני מהגרים ולהגדיל את מידת קליטתה עם התפתחות אוצרותיה הטבעיים. לעיקר ההגדרה העצמית יש גבולים כאשר יש לעיקר החופש האישי: עד שאין הדבר פוגע בהגדרתו העצמית של עם אחר. הוא חושב, כי בשאלות של הגירה ופיתוח ארצות אין להכיר בקניין הפרטי של היישוב הנמצא באותה ארץ ברגע זה או אחר. שאלות אלו טעונות פתרון בין-לאומי. משום זה גם דרשנו תמיד מאת האינטרנציונל לקבל את העיקר, כי שאלת א״י צריכה להיפתר באופן בין-לאומי.

בנט: ובכן לפי דעתך אין האוסטרלים, למשל, רשאים לסגור את שערי ארצם בפני הגירת הצהובים? ז״א שאין זכות ההגדרה העצמית מגיעה גם לאוסטרלים?

אידר (משסעו ברוגז): סליחה, על איזו הגדרה עצמית אתה מדבר בקשר עם אוסטרליה? העל ההגדרה העצמית של הפראים אנשי המקום?

בנט: איני נכנס בשאלה זו הפעם. כוונתי להתנגדותם של האוסטרלים הלבנים להגירת היפנים.

אידר: אני מבין, אבל מה בדבר ההגדרה העצמית של הפראים המקומיים?

בנט: אני חושב, שהמדרגה המוסרית שהם נמצאים בה אינה מכשירתם להגדרה עצמית כלל.

אידר: כן, רק זאת רציתי לדעת.

קפלנסקי: (עונה על שאלתו הראשונה של בנט). בתור סוציאליסט חושב אני, כי אין רשות לאוסטרלים להתנגד להגירת היפנים. ענייני האנושות בתור כלל מחייבים שארץ שוממה תינתן בידי אנשים אשר אין להם עבודה במקום אחר.

וייצמן: יש כאן שני הבדלים יסודיים:

ראשית - אילו הייתה אוסטרליה ליפנים מה שא״י הינה לנו, כי אז ודאי שאסור היה לאוסטרלים לנעול את השערים.

שנית - וזה העיקר - ישנה כבר בעולם יפן, ויהודה איננה! "there is Japan, but there is no Judea!".

בריילספ׳: נכון. מאחורי היפנים הבאים לאוסטרליה עומדים התותחים הגדולים של יפן, ואתם בבואכם לא״י אין כוח מזוין מאחורי גבכם.

בנט: אתם אומרים, כי האינטרסים שלכם מתאימים עם אינטרסי הפלח הא״י (על שאלת האינטנסיפיקציה של החקלאות, ציפוף היישוב, השבחת תנאי החיים והולדת צרכים חדשים וכו׳ דיברו גם וייצמן גם קפלנ׳). ובכן, התסכים כי ייערך פלביסציט [משאל עם] בא״י, לדעת את רצונם האמיתי של הפלחים?

קפלנ׳: לא, לא אסכים. דבר ידוע הוא כי בכל ארץ, תהיה גם רחבה בלי גבול, אם יבואו וישאלו את פי האיכרים, יאמרו תמיד כי אין בארץ מקום לאיש מיותר. בייחוד לא יֵדע שובעה האיכר הבלתי מפותח. אין זו הגדרה עצמית. תוך כדי הפרוצס של ציפוף היישוב יוכל לקרות כי איכר זה או אחר יסבול דוחק במשך זמן ידוע, אבל זהו דבר הכרחי. קדמת התעשייה הייתה כרוכה תמיד בסבל זמני לאומנים ולפועלים שהיו רגילים בשיטות ובמכשירי העבודה הקודמים. אבל הפרוצס, בסיכומו, מביא ברכה לארץ ולתושביה. הוא הדין גם בהתיישבותנו.

גב׳ אידר: להציע פלביסציט לפלחים בא״י הרי זה דומה אילו היו נותנים את זכות הבחירות לעובדי האדמה האנגלים במאה הי״ג. ההיו מעיזים לבחור לא באדוניהם-נוגשיהם? כך גם הפלחים כיום.

בנט: ובכן, לא פלביסציט וגם לא זכות הבחירה. נדמה לי, כי הלייבור פרטי עומדת על זכות הבחירה לאיכרים ולאריסים האנגלים.

אידר: תחילה צריך שיהיה הדור מוכשר לדמוקרטיה פוליטית.

בריילספורד: עליכם לארגן את האיכר הערבי. זהו המוצא היחיד שיש לפניכם.

("You must organize the Arab peasant. That is your only chance")

אידר: זאת אנחנו עושים ונעשה. ב-1920 עשינו את הניסיון הראשון להכניס פועלים ערבים לתוך הטרייד-יוניונים שלנו. אנחנו ממשיכים לעבוד בכיוון זה ועומדים ליצור מפלגת איכרים חזקה. מובן שצריך להיאזר בסבלנות. שנים אחדות תעבורנה בטרם אפשר יהיה לקוות לתוצאות ממשיות.[11]

בריילס׳: כן, כמובן.

נשאלו שאלות בנוגע למידת השטח הפנוי להתיישבות בא״י, מידת צפיפות היישוב שיש להגיע אליה בארץ, נסיוננו ותקוותינו בנידון זה. וייצמן פרש את המפה אשר עליה מסומנות אדמות היהודים בארץ. דיבר על העתיד הגדול של הנגב. הפליט מספרים אחדים אשר עשו רושם של גוזמות. אמר, למשל, כי על השטח הנמצא בידי היהודים כיום אפשר יהיה ליישב במשך הזמן עד ל-300,000 איש.

סוזן לורנס ביקשה כי נמציא, אם אפשר, מספרים מדויקים בנוגע לתוכנית התיישבותנו החקלאית בארץ: השטח המסוגל לעיבוד, השטח הפנוי והצפיפות האפשרית. נראה היה שהתייחסה באי-אמון לדברי ו׳, כי בא״י אין מִדבר וע״י עבודה אפשר להפוך את כולה לאדמה נעבדת.

יתר השאלות נשאלו ע״י בנט, אשר החזיק בידו את החוברת של הערבים (שלחתי לבן-צבי) ורשימות מדבריהם לפני הוועדה. שאל לסתירה אשר בין הצהרת בלפור וההבטחות שניתנו לשריף חוסיין ע״י הגנרל מקמהון במצרים.[12]

שטיין בירר בפרוטרוט את העניין, ואין כדאי לחזור על הדברים בזה.

בריילס׳ אמר, כי הדברים מניחים את הדעת. הוא, בתור עיתונאי פוליטי, הקשיב לביאור. יתר חברי הוועדה לא התעניינו בזה לגמרה.

בנט שאל לפשר דבריו של אידר לפני ועדת החקירה של הייקרפט.[13]

אידר ענה, כי הוועדה לא פרסמה את דבריו כלשונם, כי אם את סיכומם, אשר ערכה בעצמה. מכוח זה יצאו דבריו מסורסים.

בנט שאל בדבר מעשה חיפה. נראה היה, כי חיכה להכחשה.

שטיין אמר, כי הדבר נכון; היהודים הכניסו נשק לא״י מפני שגם הערבים עושים כך.

וייצמן: אין עושים חביתה מבלי לשבור ביצים. On ne peut pas fair une omelette sans casser des oeufs.

בנט: C'est ca,c'est ca [צרפתית: זהו זה].

בריילספורד עמד נבוך, כאומר: ובכן - הוא אשר דיברתי, כי הארץ תהיה למאכולת אש.

קפלנ׳ קרא קטע מדו״ח האינטליג׳נס הא״יית לממשלה בדבר אסיפות ההכנה לפרעות, להוכיח כיצד מרכיבים הדָבָּרים להמון העם את השנאה ליהודים.[14]

 

בזה, בערך, נגמרה השיחה. את רושמה יש לסכם בזה:

א. כל הנוכחים חוץ מבנט עמדו או נטו לצדנו. אולי מפני שהם מאמינים כי אנו כוח פורה בארץ וכי התיישבותנו אינה כיבוש, ואולי מתוך הבנת הצד הלאומי שבשאלה, ויכול להיות שמהצטרפות שני הטעמים יחד. פחדם העיקרי הוא כי הארץ נדונה להפוך שדה בלבולים ושפיכת דמים. פחד זה לא נעקר. נכון, שהגנה עצמית היא מצווה ולשמה מותר אולי גם להכניס נשק, ונכון גם שאת שנאת הגזעים מטפחים באופן מלאכותי ע״י הסתה ושטנה. אך דברים אלה אינם משנים ואולי דווקא מאשרים את עצם העובדה, כי בצדק או שלא בצדק תהיינה בארץ פרעות והתנגשויות. מפני עובדה זו הם נרתעים.

ב. מרכז הכובד של כל השיחה הם בעיני דברי בריילספורד, כי פתח התקווה היחיד שיש לפנינו הוא ארגונם של האיכרים הערבים. מצד אחד מרנינים דברים אלה מאוד. הם מוכיחים, כי ההכרה בצדקתנו ישנה. אך מצד שני סכנה היא אם הביטחון בזה שאנחנו נארגן את הפלחים יהיה למשען היחיד של בריתם של הסוציאליסטים בחו״ל איתנו.

ג. עמידתנו בוועדה לא הייתה מוצלחת ביותר. הורגשה דילטנטיות, ולכה״פ שטחיות במספריו ובחישוביו של וייצמן ובהודעותיו הסתומות של אידר. גם הסתירה אשר בין וייצמן וקפלנ׳, אם גם נתבארה במקרה זה, הנה עצם מציאותה נשארה בלתי מובנת. בנוגע לשאלה הערבית הורגש כי מלבד הארגומנטציה השגורה על פינו דרושה גם פוליטיקה מעשית ברורה, וזו איננה. כל זה יכול היה להצטרף לרושם כי אנו בעצמנו איננו מתייחסים, או איננו מסוגלים להתייחס, ברצינות הדרושה לעבודתנו - עבודה אשר על הקושי העצום שבה הננו מודים ואשר בהצלחתה הם מסופקים.

 

אני מניח כי בסעיף האחרון של מסקנותי אפשר שהפרזתי, והדברים נובעים יותר ממה שקוראים ״ביקורת עצמית״ מאשר מתוך רושם אובייקטיבי.

שלכם בברכה,

 

מ. שרתוק

 

העתקות מזה אני שולח:

לא׳ בלומנפלד - יפו.

למשרד הברית [הברית העולמית של פוע״צ] - וינה.

לברל כצנלסון - ניו-יורק.

 

הערות



[1] הישיבה התקיימה ב-1/2/1922 (פרוטוקול באנגלית בגנזך ח״ו, תיק 695; העתק באמ״ש).

[2] הנרי נואל בריילספורד (1958-1873). עיתונאי וסופר. התמחה בנושאי המזה״ת והמזרח הרחוק. ב-1907 הצטרף למפלגת הלייבור. התעניינותו בשאלות יהודיות החלה ב-1916 בקשר לפתרון בעיית המיעוטים הלאומיים, ומאז החלה אהדתו לציונות, שגברה ככל שהיטיב להכיר את מפעל ההתיישבות הציוני-סוציאליסטי בארץ (גורני, עמ׳ 40, 98, 120).

[3] נורמן אנג׳ל (1968-1874). איש רוח וסופר מן הבולטים בתנועת העבודה בבריטניה. חתן פרס נובל. את תהילתו קנה בספר האנטי-מלחמתי האשליה הגדולה (1910). אוהד הציונות. טען כי הבעיה היהודית אינה רק עניין לאומי, כי אם גם עולמי. לא היהודים יצרו אותה, אלא האומות שבקרבן הם חיים, ולכן טענות הערבים המתנגדים לציונות חשיבותן פחותה לעומת החשיבות של שאיפות כל העם היהודי לקיום מוכר (גורני, עמ׳ 122-121).

[4] ג׳ורג׳ דגלס הוארד קול (1959-1889). כלכלן אנגלי, תחילה חסיד הסוציאליזם של הגילדות ואח״כ סוציאליסט פביאני ויו״ר האגודה הפביאנית. חיבר ספרים רבים.

[5] צ׳רלס רודן בקסטון. אוהד הציונות. טען שאין למנוע מיהודים להגר לא״י, וכך להיות לרוב שם, משום שרק הם מסוגלים לפתח את הארץ לטובת כל תושביה. עובדת היות הערבים רוב קיימת רק באופן זמני ולכן איננה קובעת (גורני, עמ׳ 42-40). אכן, בסַפרו לקפלנסקי על הרצאת שיבלי ג'מאל, מזכיר המשלחת הערבית, לפני חברי סיעת הלייבור, אמר בקסטון כי ״נימוקיו של ג׳מאל לא נשארו בלי השפעה על רבים מחברי הסיעה״ (שם, עמ׳ 365-364).

[6] ליאונרד וולף - אינטלקטואל. בעל השקפות שמאליות. מתבולל מדעת. הסתייג מהציונות.

[7] אדית אידר. פעילה בחוגי ה״פביאנים״ ואח״כ בתנועה הציונית ובויצ״ו באנגליה.

[8] כלומר, שבעלי הקרקעות הערבים מתנגדים לציונות שכן הם חוששים שהמתיישבים היהודים יפקחו את עיני העם הפשוט לראות מי מנצליו האמיתיים (ר׳ יל״א, מכתב 103).

[9] עיתון לונדוני אנטי-ציוני. בעליו: הלורדים סידנהם ולמניגטון.

[10] המאמר: ״יהודים וערבים בא״י״, נמצא בחזון והגשמה, שלמה קפלנסקי, ספריית פועלים, 1950, עמ׳ 259-253.

[11] על ניסיון כזה כתב ב״כ:

מייד כשניגשה ההסתדרות לעבודה [בכביש טבריה-צמח], הוצע לפני ע״י קלוּב ערבי פלשתינאי אזרחי בטבריה להעסיק פועלים ערבים. ההנהלה ענתה כי היא מקבלת את ההצעה, אולם היא רוצה לבוא במגע ישר עם הפועלים. לאחר מו״מ קצר נתארגנה חבורה ערבית שקיבלה בקבלנות חלק מן העבודה, לפי אותם התנאים עצמם של הפועלים היהודים: אותם המחירים, חלק ברווח, עזרה רפואית, תשלומים להסתדרות החקלאית ולקופ״ח, אחריות לעבודה ולגירעון אם יהיה. לחבורה רשות לעבודה בתורת חבורה ולהעסיק פועלים במחירים זולים [---] לצערנו, לא האריכה הקבוצה הערבית ימים [---] קשה היה לעמוד בפני היצר הרע: לשם מה לעבוד קשה ולהשתכר במצומצם, אם אפשר להרוויח בנקל הרבה יותר, כשיש נשים וילדים הרבה להעסיקם. הקבוצה לא יכלה לעמוד מבפנים ונתפוררה. נשארו רק הפועלים המקצועיים ליד עבודת הבניין (כתבי ב״כ א, עמ׳ 323-322).

[12] עשר איגרות - חמש מכל צד - הוחלפו בין 14 ביולי 1915 ו-30 במרס 1916 בין השריף חוסיין ממכה ובין סיר הנרי מקמהון (1862-1949), הנציב העליון הבריטי במצרים (1916-1914). האיגרות דנו בתנאים שלפיהם יקשור השריף חוסיין ברית עם הבריטים ויתקומם נגד השלטון העותמאני. חוסיין ביקש מבריטניה להכיר בעצמאות ״הארצות הערביות״ ולתמוך בחידושה של ח׳ליפות ערבית. בריטניה קיבלה עקרונות אלה, אך לא הסכימה להגדרת חוסיין את השטח שנתבע לעצמאות ערבית. באיגרתו השנייה (מ-24 באוקטובר 1915) הוציא מקמהון מתחום זה חלקים של סוריה השוכנים ממערב למחוזות דמשק, חומץ, חמת וחלב. בין בריטניה והערבים התעורר ויכוח בשאלה אם א״י הייתה חלק מן השטח שהוצא מכלל ההגדרה. בריטניה טענה כי לא התכוונה מעולם להכליל את א״י בתחום העצמאות הערבית והדבר אושר ע״י מקמהון במכתב אל מיניסטריון המושבות מ-12 במרס 1922 (לקסיקון פוליטי של המזה״ת).

[13] ועדה שמינתה הממשלה לחקירת גורמי מאורעות מאי 1921. בראשה הועמד השופט העליון תומס הייקרפט. קבעה במסקנותיה, שפורסמו באוק׳ 1921, כי אף שהערבים הם שארגנו וביצעו את מהומות הדמים, מקורן ב״מורת רוחם של הערבים ושנאתם ליהודים, הנובעות מסיבות מדיניות וכלכליות הקשורות בהגירה היהודית ובתפישתם את המדיניות הציונית כפי שהם לומדים אותה מהציונים עצמם״. הוועדה דחתה את הטענה השגורה בפי יהודים כי בשל אובדן זכויות-היתר שהיו להם בימי המשטר העותמאני, הסיתו חוגי האפנדים את ההמון נטול ההשכלה, וקבעה כי הרגשות האנטי-יהודיים עמוקים ונפוצים בכל שכבות האוכלוסייה הערבית.

[14] הדוח לא אותר.

 

העתקת קישור