142

אל: ברל כצנלסון, ניו-יורק

לונדון, 2/2/1922

ברל,

 

על שתיקתך ״הנמרצת״[1] אני עובר לסדר היום.

1. פיני פה. הוא נוסע... לא״י, ורק אח״כ לאמריקה. מעגל קסמים שהוא מסתובב בו מבלי יכולת לפרוץ סוף סוף החוצה. הוא מתחיל בעבודה ביפו. את הירקון הוא מזניח לע״ע, מפני האמרת מחירי הקרקעות הדרושים לו, ע״י הערבים. הוא הזמין וקנה מכונות בגרמניה בזיל הזול[2] ויכונן [תחנת כוח] ״מרכזית״ דינמית ביפו להאיר ולהניע ביפו, תל-אביב, פ״ת וראשל״צ. על שאלת עם-הארץ שלי - אם בלי מים,[3] אז מה כל הרעש? אמר, כי הכל all right, וטוב להתחיל כך, להשחית את גאונם[4] של הערבים, שיורידו את מחירי הקרקע ויתחילו לחזור אחריו. מילא, נסמוך עליו. בא״י - אומר הוא - ישהה רק שבועיים, והפעם באמת רק שבועיים, כי יש לו מעט מאוד לעשות שם ומשם - ישר לאמריקה.[5] ברקנהיים[6] ייסע איתו ויישאר בארץ.

מלבד זה מעבד הוא תוכנית שַׂגיאה בדבר רכישת כמות עצומה של מכונות בגרמניה (בחצי מיליון פונט!) על מנת לשלב את הדבר במערכת תשלומי הפיצויים של גרמניה כך: הממשלה הגרמנית תשלם לבתי החרושת והסכום הזה ייזָקף לזכותה בחשבון תשלומי הפיצויים לאנגליה; האוצר האנגלי יקבל bonds מפיני, אשר ישולמו ע״י החברה שלו לשיעורים. בדבר הגשמת הדבר מצד גרמניה עובדת כנראה קבוצת פיננסיסטים ותעשיינים יהודים-גרמנים; מצד אנגליה עובדים הוא, ג'ימי, כמדומני גם א.מ. [אלפרד מונד]. כל זאת איני יודע ממנו כי אם מוולפי, והדבר בבחינת סוד כמוס שבכמוסים.

התפקיד הישר העומד לפניו עכשיו בשהייתו בלונדון הוא הרכבתה ואישורה של החברה אשר התחייב עליה עפ״י הסכמו עם הממשלה ואשר מַתָנָהּ המוחלט של הקונצסיה מותנֶה ממנה. וכאן עומד להתגלע, ובמקצת כבר התגלע, ריב בינו ובין ההסת׳ הציונית, יותר נכון - עם חיים; ריב התוסס מכבר והעומד עתה לפרוץ החוצה.[7]

מתוך הדברים שאמר לי וממה שקיבלתי מוולפי (הן יודע אתה את תכסיסו של פיני לגלות טפח אחד לזה וטפח אחר לרעהו; בעצם יודע כמובן וולפי יותר ממני, כי הוא בעובי הקורה מצד ג׳ימי, והוא גם נאמן מאוד לפ. וגם רודף שלום גדול, ורץ כל הימים בין חיים לפ. ובין שניהם לג׳ימי.[8] הוא סוף סוף בחור טוב ואני מתחיל לסבול אותו). אני מצרף את הסיכום הזה: החברה תתייסד עם הון של 300,000 לי״ש לע״ע. מזה יינתנו 100,000 לי״ש ע״י ה-.T.C.J,[9] 100,000 לי״ש ע״י יק״א[10] (בזה בוודאי הברון), וב-100,000 לי״ש תוערך התוכנית של פ. והוא יקבל מניות בסכום זה. חיים יצא בדרישת ביקורת מיוחדת מצד ההסת׳ ואחוז ידוע מהרווחים לטובת ההסתדרות הציונית, וטעמו - כי בלי עזרת ההסת׳ לא היה פ. מקבל את הקונצסיה. כנגד זה טוען פ., כי הוא השיג את הקונצסיה לא הודות לעזרתה כי אם למרות הפרעותיה של ההסת׳ הצ׳ - הפרעותיה לא מתוך כוונה רעה, כי אם מתוך אי-כישרונה ברצותה לעזור - הסעיף הקושר את המפעל במובן ידוע בהסת׳ הצ׳ הוכנס בהסכם הודות להפצרתו העקשנית שלו, לאחר סירובו הממושך של ה-.0.0 לקבל את הסעיף אשר נראה בעיניו כמופרך, ועל כן לא יקשה עליו כלל לפעול על ה-.C.O לבטל את הסעיף - שם רק ישמחו לזה - ולהתיר בזה כל קשר לגלי בין המפעל וההסת׳ הצ׳.

הלאה. פיני רוצה למסור את מניותיו לוועד הלאומי,[11] בתנאי שהוועד הלאומי יתקשר איתו בחוזה, אשר על פיו ימַנה אותו לבא כוחו (של הוה״ל) בעסק לכל ימי חייו (של פיני); לזה מתנגדת ההסת׳ הצ׳, מתנגדת גם היק״א. מתנגדים לא לפ., כי אם לוועד הלאומי, כמובן, אשר אחרי ק״כ שנה יוכל לשלוח להנהלה את מי שירצה. זה כמובן אופְיי מאוד. ההמצאה של הוה״ל חדשה בשבילי ונותנת כבוד לפיני. פ. בכלל מדבר בזלזול נורא על חיים. זה אולי לא אכפת, אך מצער זה שמורגש כי הוא חושב את עצמו ראוי לאצטלתו של חיים, לאו דווקא למעשה - לקחת את מקומו - כ״א להלכה. לי נדמה פשוט, כי פ. מוגבל בזה מאוד, אינו מעריך הערכה נכונה את כישרונותיו וחושב את עצמו למוכשר לנהל ״פוליטיקה גבוהה״ ולהשפיע באישיותו יותר טוב משעושה זאת חיים.

לי אין כוח ואין גם מוחי פנוי להימסר לכל העניין ולשמור את צעדיו של פ., וצער תוקפני על אשר אינך על ידו עכשיו; אתה האיש היחיד, כמדומני, היכול להשפיע עליו ולהצילו מתקלות.

 

2. פ. החליט למשוך ידו בהחלט ולגמרה מעבודת הגן. המפלה [בנמל חיפה] הכריחתו לחשוב ברצינות ולהחליט להישמר לנפשו ולעבודה שלו. הוא כעס גם על עובדות אחרות שבהן לא נזהרו ביחס אליו (ביניהן - על זה שמניה תלגרפה בדבר משלוח המכונות ישר למשרדו בירושלים). בו בזמן רואה הוא, כי לעולם לא ייפנה לזמן-מה עד כדי שיוכל להימסר קצת לעבודה זו בפועל, כאשר קיווה תמיד. אין אני חושב את הסתלקותו לאסון מצד העבודה עצמה. להפך, זה לטובה. הוא היה גוף יותר מדי גדול בעבודה, ביחס ליתר העובדים בה, והיה גוף דומם שא״א אפשר היה להניעו ושהיה מפריע בעד תנועת אחרים. הביטחון בזה שפ. חושב, פ. עושה, היה ממית את האינציאטיבה בלב אחרים וגם מפטר אותם כאילו מן האחריות. היו מייחלים למוצא פיו של פ., הוא לא היה עושה דבר, והעבודה הייתה סובלת. המשמעת אליו נהפכה ל״לא-תעשה״ תמידי ורק במקרים בודדים הייתה ״עשה״. אך טוב היה אילולא נכנס לעבודה מלכתחילה. מכיוון שנכנס ועכשיו הוא יוצא - תתפרש יציאתו בחוגים ידועים פה ובארץ כהתייאשותו מן העבודה או מאנשיה, והאמון אשר היו רוחשים באותם החוגים לעבודה הודות למציאותו של פ. בה ייפול לגמרה. וכאן באה להחמיר העובדה, כי פורש הוא דווקא לאחר מפלת חיפה, אשר גם בלאו הכי ניזקה הכי גדול הוא לפי הערכתי לא בחוץ, כי אם בפנים, בהבאשת עבודתנו בעיני יתר השדרות והשליטים שלנו.

את כל הדברים האלה אמרתי לו בגילוי לב. הוקעתי לפניו את מעשה התלגרמה של מול, דבר אשר המית את עבודת מניה. הוא עשה מה שעשה מתוך חששות ידועים, בביטחון כי בעוד זמן קרוב יהיה בעצמו באמריקה וישיב לעבודה כפליים. עתה נסיעתו נדחית. שם בינתיים ארגנו דבר, והוא בא והָרסוֹ ומי יודע אם לא יקשה עליו להקימו. והן הוא מסתלק מהעבודה, ואיש יותר טוב ממניה לא נמצא לעבודה זו באמ. - בייחוד מאחר שהיא כבר שם. אמרתי לו, כי זה חסרונו העיקרי, שהוא תמיד בוטח בהחלט בעצמו, כי בזמן הדרוש יימצא במקום הדרוש ויעשה מה שדרוש - והוא נכשל פעם אחרי פעם. עבודתו העיקרית מסיחה בהכרח את הדעת ודוחקת מלפניה את כל יתר הדברים. דרשתי ממנו בכל תוקף לתקן את המעוות מייד. הוא הבטיח, מבלי להודות, כי היה בזה ״מעוות״ וכי צריך ״לתקן״. עדיין לא עשה דבר, אך אני לא אתן לו לנסוע מפה עד אם יעשה.

 

1. [המשך מסעיף 1 לעיל] אני שב להמשיך את הסעיף הזה. התחלתי את המכתב לפני ימים אחדים. אין פנאי לכתוב הרבה בבת אחת. בינתיים התבררו לי הדברים יותר מפי פיני וגם התחדשו דברים. התוכנית של פיני היא כי תתייסד חברה עיקרית בשביל הקונצסיה, אשר תהיה לע״ע טמירה, ואשר תעבוד ע״י בנותיה - חברות שניות לכל מפעל ומפעל לחוד (למשל, עכשיו לבניין המרכזית ביפו ובחיפה). בחברה הטמירה נכנסים עכשיו ה- J.C.T. [(ההסת׳ הצ׳), היק״א והוועד הלאומי. היא פתוחה גם לכניסתן של הקק״ל וקרן היסוד, עכ״פ רק למוסדות לאומיים-ציבוריים ולא לעסקים ולאישים פרטיים. בחברות הגלויות יוכלו להשתתף גם פרטים, אך בכל אחת יובטח הרוב לחברה-האם, הטמירה. (ה-Economic Board,[12] למשל, יוכל עפ״י זה להשתתף רק בבנות ולא באֵם). עניין הוועד הלאומי היה סלע מחלוקת קשה. פ. דיבר איתי על זה בהתלהבות שקטה, כדרכו. לאחר שאמרתי לו הרבה מחמאות, שאלתי אותו: ״איפה זה התחנכת כך?״ ואמרתי: ״דאס איז שוֹין אַ׳מדרגה׳״ [יידיש: זו כבר מדרגה] והוא צוחק: ״אחדות העבודה, אַ?״ ואני לו: ״ברל בּי וַס פּוֹגְלַדיל פּוֹ גוֹלוֹבוּ זָה אֶטוֹ״ [רוסית: ברל היה מלטף את ראשך בגין זה]. והוא: ״מובן שכל איש בעל ראש בריא צריך להבין עד כמה נכון הרעיון״. הוא דיבר בהתלהבות (המילה אינה מתאימה לפיני, יותר נכון ״ברצינות״), כי בתיתו 100,000 מניות לוועד הלאומי, אין לעיניו הוועד שטהוֹן ויֶלין[13] עומדים בראשו, כי אם המוסד העליון העתיד לעמוד בראש היהדות הא״יית, אשר ההסת׳ הציונית קיימת לשמָהּ, ולא להפך, כי ״הם״ אינם מבינים זאת -

מצד אחד חוששים לוועד הלאומי שידחוק את רגלי ההסת׳,

ומצד שני חושדים פה כי הוא מתעטף באצטלא של אידיאליסט ודמוקרט, ובעצם דוחף לפניו את הוועד הלאומי, בדעתו כי זהו המוסד הכי חלש, אשר יוכל לעשות בו כרצונו ולהיות דיקטטור בעסק. (קצת...).

גם קפלנסקי שלנו לא תפש בראשונה את העניין וקנוא קנא לכבודה של ההסת׳ הציונית. בנוגע לביאת הכוח התפשרו כי לוועד הלאומי יהיו שני באי כוח בעסק: פיני ועוד אחד, אשר ימונה ע׳י הוה״ל בהסכם עם ההסת׳ הצ׳. הם מציינים לזה את נובומייסקי.[14] בנוגע למספר הדעות כפי הנראה עוד לא התפשרו, ורק לאחר שיתפשרו יתחיל הריב עם יק״א. [אנרי] פרנק יעמוד נָה דיבּי [רוסית: על רגליו האחוריות]. גם ג׳ימי אינו מעכל את עניין הוה״ל. הוא רצה כנראה להתיר את הוה״ל ולרתום במקומו את ה״אקונומיק בורד״ בעגלתו של פיני. פיני אומר, שעם הוה״ל יתנה תנאים. לו תהיה הביקורת על הוצאת הכספים שייכנסו בקופתו של הוה״ל מן הדיבידנדים. ״ואני לא אתן, כי יוציאו את הכסף סתם על העסקת חלוצים, כי אם אולי שיזמינו איזה מומחה, וישלמו לו - אם צריך - 200 פונט לחודש ושיעשה את הוה״ל למוסד מוצק״. אם יצא הדבר לפועל, תהיה לו חשיבות עצומה. הוה״ל יתבצר וירים ראש. כל חוגי היישוב יתחילו לריב בעד השתתפות בו, משיחושו שדבר-מה מקשקש בלגינה.[15] זה ישמש דחיפה חזקה להתארגנות, ואפילו זוננפלד[16] כמדומני לא יעמוד אז מנגד.[17]

 

[להמשך ר' מכתב 146]

 

הערות