[1] מכתב זה, שנמענו לא צוין, נועד ככל הנראה, ליקותיאל בהרב, שכן במכתב לד״ה מ-9/2/1922 כתב מ״ש: ״ע״י מחלוף, מפי קסל, בוודאי כבר נודעו לך פני הדברים החדשים״.

[2] ישראל קסל (1936-1871). מהנדס. עלה ב-1920. תחנת החשמל הראשונה, שסיפקה אור לת״א, נבנתה לפי תכנונו, סייע לפ״ר בפיתוח מערכות החשמל בארץ והיה יועץ לכמה מפעלי תשתית. מפעלו העיקרי - חברת המלח בעתלית.

[3] יבול הריגול אחרי המשלחת הערבית שנעשה ע״י דה״כ. על תחילתו של ריגול זה ר׳ יל״א, עמ׳ 305-304.

[4] אלי שאלתיאל האיר עניין זה:

רוטנברג הסכים לשתף פעולה עם פעילי ה״הגנה״ ברכישת נשק ובעוד פעולות מפֵרות חוק, אך מידת נכונותו לפעול נגד שלטונות הארץ הייתה מותנית. כשנדמה לו, כי בין פעילי ה״הגנה״, מצויים כאלה האוהדים את הרעיון הבולשביקי וחותרים תחת שלטון בריטניה, הביע מחאות נמרצות. התנגדות זו כוונה בעיקר נגד שיתופם של מניה וישראל שוחט בפעולות הרכש. גולומב ייחס התנגשות זו למורשת האנטי-בולשביקית שהביא עמו רוטנברג מרוסיה. גם יחסם של גולומב וחבריו לרוטנברג היה מותנה ומסויג. הם הכירו בכישרונותיו הארגוניים, בניסיונו המחתרתי ובקשריו המרובים. עם זאת, חשדו בו כי עיניו נשואות לעמדות של הנהגה, כי הירתמותו למלאכה אינה חד-משמעית ונקייה מפניות, ומכל-מקום יש בו יסוד של הרפתקן שקשה לשלוט בו. רוטנברג יועיל, ומרצו יופנה לאפיקים חיוביים ויעילים, רק אם תצליח תנועת העבודה לרותמו ולכוון את מעשיו. עיסוקיו המרובים של רוטנברג בענייני חברת החשמל ונקודות החיכוך והמחלוקת בינו ובין ראשי ה״הגנה״ הרחיקו אותו עד מהרה ממעורבות פעילה בתחום זה (שאלתיאל, עמ׳ 614).

[5] ״המעוות באמריקה״ הוא הוראתו של פ״ר לעמנואל מול, ״בא כוח הברנדסאים [סיעת ברנדייס בציונות האמריקנית] בא״י, שיתלגרף לאמריקה כי לא יתנו אמון לדברי מניה שוחט״ (רחל ינאית למניה שוחט, סת״ה, ב-3, עמ׳ 1274). בספרה מניה שוחט כתבה רחל ינאית:

בקיץ ההוא של שנת 1921 יצאה משלחת מטעם הוה״פ של הסתדרות העובדים לארה״ב כדי להשיג אמצעים להקמת בנק הפועלים. במשלחת השתתפו ב׳ כצנלסון, ברץ ומניה. למניה נמסר תפקיד נוסף, בעיקר בשל קשריה האישיים עם אנשי [השופט לואיס] ברנדייס: להקים קרן סודית לרכישת נשק. באופן רשמי נשלחה ע״י רוטנברג. מניה ידעה, שאנשי ברנדייס יעזרו לה רק אם גזבר הקרן יהיה אדם שהם רוחשים לו אמון מלא, ומשום כך הציעה מניה להנרייטה סולד לקבל עליה את התפקיד, וזו הסכימה. סוכם בין השתיים, כי הכסף שיתקבל יישלח לבן-צבי או לי׳ שוחט. זמן קצר לפני הפלגת האונייה הודיעה ה׳ סולד למניה, שהיא מבטלת את הסכמתה, כי בתור נשיאת ״הדסה״ אין לה רשות מוסרית לעסוק במפעל בלתי-לגלי, שכן אם יתגלה הדבר הוא עלול להזיק מאוד ליוקרת ״הדסה״.

מניה עצמה כתבה על פרשה זו בספר ״השומר״:

התמסרתי כולי לתעמולה בין אנשי ברנדייס, שיסכימו לתת כסף לקרן הנשק. היה קשה מאוד לשדלם לכך, כי הם לא הורגלו לתמוך במפעל ״בלתי-לגלי״. כעבור חודשיים הובטחו 20,000 דולר בשביל קרן הנשק, וכאן הופיעה השאלה על שם מי להעביר את הכסף לא״י. [---] כעבור כמה שבועות נתקבל מכתב [מא״י, בהוראת פ״ר] ע״י שליח מיוחד. במכתב מסבירים שמטעמים פוליטיים מסוכנת כעת כל פעולה הקשורה עם משלוח נשק. עומדים לפני אישור הצהרת בלפור ואם יתגלה דבר מה זה יכול להזיק ביותר. [---] כתבתי הכל לרחל ינאית. מתשובתה נודע לי, שרוטנברג הוא שנתן הוראות למול לשלוח אותו מכתב. נדהמתי. מה קרה לרוטנברג? כעבור זמן מה הוברר לי כל העניין ע״י ה׳ סולד. כשרוטנברג חזר ארצה מסרו לו שהתקשרנו עם ה׳ סולד (הוא לא ידע שברגע האחרון שינתה את דעתה). רוטנברג נעלב ונתכעס על שעשו הסכם עם סולד בלי לשאול אותו ושלא הוא יהיה הגזבר המרכזי של מפעל זה. הוא האמין בהצלחת הפעולה רק אם הוא יהיה המנצח היחיד. [---] הכסף הוקפא בבנק, ורק בסוף השנה הצליח אלכסנדר אהרונסון (אחי אהרון) לשכנע את ועד המגבית, שרוטנברג טעה בהערכתו הפוליטית. יש צורך לזיין את המושבות, ואין טובים יותר להגנת הארץ מבני המושבות... והכסף הועבר לידיהם של צעירי זיכרון יעקב. אחרי מקרה זה לא דיברתי עם רוטנברג שנים רבות. אולם למרות המכתב הצלחתי באופן אישי להשיג כמה אלפים מידידים סתם, שלא עסקו בפוליטיקה. את הכסף שלחתי לווינה לי׳ שוחט, והוא והחברים פליישר וש׳ הפטר עסקו שם בקניית נשק והעברתו לא״י (עמ׳ 391).

במכתבו למ״ש מווינה, 23/1/1922, כתב א״ג:

מכתב המלצה נחוץ גם למניה באמריקה, בייחוד אחרי שפ״ר קלקל את כל עבודתה. הוא הבטיח לנו בא״י לעשות את הכל בכדי לבטל את הצעדים שאחז בהם נגדה. כנראה שהוא לא מילא את הבטחתו. אנו דורשים זאת ממנו בכל תוקף. צריך מכתב מחיים וגם הודעה מצד פ״ר שהדברים שלו נגד מניה היו על יסוד טעות. כך הבטיח לנו לעשות ואנו דורשים זאת ממנו.