131

אל: אליהו גולומב

לונדון, 17/1/1922

אליהו,

 

מכתבך מ-12/1/22 נתקבל הבוקר.[1]

כל הימים האלה רדפתני ההרגשה, כי מכתבינו[2] לא הניחו את דעתך ולא סיפקוך. בשעה ששלחתי לך את מכתבו של דוד חשבתי אומנם שעלי להוסיף ולהאיר במקצת את הדברים. אך לא היה פנאי. דוד עצמו מודה ומצטער, כי לא הצליח לומר במכתבו את אשר רצה להביע באמת. אין להאשים אותו. הוא שקוע ראשו ורובו ביחסים עם ידידינו[3] ובשבועות האחרונים עלה על דרך המלך. הימים, ואפילו הלילות, עוברים עליו במחשבה מאומצת מאוד, והשיחות הארוכות [עם אחד מאישי המשלחת] עם מסווה התמימות והבורות על הפנים. גם הן מתישות את המוח ואת העצבים. במצב כזה קשָה הקפיצה מעניין לעניין. אך על עניין זה עוד אכתוב להלן.

בטרם אתחיל בדברים ארוכים דע מראשית קריאתך את המכתב, כי דוד רוצה ונכון לבוא. הוא השתוקק לזה בעצמו ומכתבך הכריע את הכף. אך על אופן הוצאת הדבר לפועל צריך עוד לדבר. יש דברים הטעונים בירור, ויש פרטים טכניים שעליהם צריך להסכים.

קודם כל, ובתור נסיגה קטנה הצדה - מפני שלעצם העניין אין זה נוגע עתה - רוצה אני לברר לך את מצב לימודיו של דוד ואת דעתי בנידון זה. דוד נמצא פה כבר שתי שנים. מפני סיבות שונות - יסודיות ומקריות - שאינן תלויות בו, ובמקצת גם באשמתו, עד היום לא עמד בבחינה של השנה הראשונה (הקורס הוא בן ג׳ שנים ויש בו שתי בחינות: אחת בסוף השנה הראשונה והשנייה בסוף השלישית). נמצא שעומד הוא כאילו עוד על סף בית-הספר. אילולא קרו דברים צדדיים - היה צריך לעמוד לבחינה בעוד חודשיים. ואם היה עומד בה - היה מציל שנה זו. אך איני רוצה לבלבל את ראשך בחשבון השנים. העיקר הוא, שאני חושב כי אם יינתק דוד מן הלימודים לגמרה - ע"י נסיעה מפה ושקיעה בעבודה אחרת, בולעת - ובעולם אחר יהיה לו קשה-קשה לשוב ולהירתם מחדש, באין יתד. אילו כבר הייתה לפחות בחינה אחת מאחוריו - היה הדבר בסיס לבנות עליו. אך זה איננו. ואם תשאל: ומה בכך אם לא יגמור בכלל? על זה אענה: אני חושב, שאם אדם כדוד, אחרי כל המרץ והזמן שהשקיע פה, ישוב לארץ מבלי להביא לידי גמר דבר שהתחיל בו - יהיה זה בשבילו משבר אישי קשה, ובלי ספק ישפיע על חייו להבא לרעה. זאת, ועוד אחרת. לו נחוץ ״התואר״, נחוץ אולי בכדי למצוא בעתיד את מחייתו, כי איננו qualifiziert [גרמנית: מוסמך, מתאים] בשום דבר אחר.

כל אלה דברַי, ולא דברי דוד, אם כי הוא מסכים בוודאי לרובם. אך לדברי דוד, וכמו שאמרתי לך לעיל, אין הם מכריעים כעת. דוד חושב כי היציאה מלונדון לחודשים אחדים - כך מתאר הוא לעצמו לע״ע - תשפיע לטובה, תרענן אותו. יש לו עוד דברים כמוסים, הקשים להֻבַּע, אשר גם הם מחייבים את הנסיעה. כל זה מלבד עצם החשיבות של העניין והשתתפותו בו. הוא חושב, כי מעניין זה לא יעבור לעבודת-כלל אחרת, כאשר זה קורה עם דב (גדוד [העבודה]-עבצ״ב-הגנה-עבצ״ב[4]) או איתך, באשר אין לו שורש בשום עבודה אחרת בארץ; ובהיות שלשוב לארץ בידיים ריקות ובלי תכלית אי אפשר יהיה - ע"כ בטוח הוא כי יעמוד בו כוח הרצון לחזור הנה, ללימודים. מי ייתן.

זו הייתה הנסיגה. אני שב לעצם הדברים.

העבודה בקשר עם משלחת המלאכים הרעים[5] החלה רק בשבועות האחרונים להביא ״פרי ישווה לה״[6] ועתה מתנהלת היא ״במלוא הקיטור״. קשה ומיותר לכתוב פרטים על זה. והן בוודאי יבוא אליכם דוד ויספר, ותתפוצצו מצחוק ותתפקעו מהתפעלות. ״האישים הגדולים״ פה אינם מאמינים למשמע אוזניהם. רק אנחנו, היודעים את רוח הנוער הגימנסאי הטוב, את אומץ הלב המגיע עד לנערוּת, או להפך, ואשר יש בו פיקחות, גאוניות ההתחפשות והפיוט שבשקר - יכולים להבין באיזו קלות ופשטות, כאילו מאליהם, נעשים דברים כאלה, ובכ״ז באיזו התאמצות הם עולים. בקיצור - הוא עשה הכרה עם אחד מהם ונכנס עמוק עמוק ביחסי ידידות אינטימייים, כך שכמעט הכל גלוי וידוע לפניו. המכונה עובדת באופן נפלא. אני ממציא לו אינפורמציה מהעיתונות ומהנעשה ויחד קובעים אנו תוכניות לשיחות הבאות. מובן, שהרוב העיקרי נעשה תמיד עפ״י השראת השכינה עליו ועפ״י ההזדמנות והרצון של הצד השני. החומר המושג נמסר למי שצריך בהסת׳, ויש שהוא נערך בכתב על ידי. חיים [וייצמן] ומזכירו הפוליטי (.S) [ליאונרד שטיין] משתמשים בזה בצעדיהם ב-.C.O. העניין דק מאוד. מצד אחד יש יֵצר וגם צריך להשתמש בידיעות בכדי לסכל את מזימותיהם, ומצד שני צריך להיזהר שלא לתת בלבם חשד כי מישהו מתחקה עליהם, מפני שאז יתחיל הבחור להיזהר ולא יהיה כ״כ נדיב בדיבורו. אך גם דברים כאלה - הפרעת מעשיהם - כבר נעשו והצליחו.

למרות ההצלחה הזאת מכריע דוד את הכף לטובת וינה. בעצם גורמת לזה גם העייפות מן העבודה הזו ומן המסווה. אנשים משלנו אינם יכולים, סוף סוף, לעסוק בזה זמן רב.

אך אני עומד בכל תוקף על זה, שלכל הפחות עוד שבועיים עליו להישאר על המשמר. לפי אומדתנו - במשך שבועיים אלה צריכה להחָלֵט השאלה בדבר ההצהרה החדשה,[7] העוברת עכשיו עוד את גלגוליה משני הצדדים, וגם עצם השאלה בדבר נסיעתם הביתה או הישארותם לעוד איזה זמן (הם חשבו להישאר פה במקרה שתהיינה הבחירות הגדולות בקרוב; אך כנראה שאלו נדחו לסתיו הבא). חיים איננו כאן, מחר-מחרתיים ישוב מג׳נבה (את העיון במנדט דחו שוב למושב הבא של חה״ל) והוא ודאי ידרוש מדוד בכל תוקף לבלי עזוב את העמדה.

ולכן זאת החלטתנו. עליך או עליכם להחליט:

א. אם בכלל הכרחי דוד לעבודה.

בשקלכם דבר זה תשימו לב רק לדרישות העבודה ולא למצבו של דוד. הוא רוצה ונכון לבוא, בכל לבו.

ב. במקרה שהוא דרוש - אם דרוש הוא מייד או יוכל לבוא בעוד שבועיים-שלושה. כי אז ימשיך עוד את עבודתו. אך אם דרוש הוא מייד - יבוא מייד ויעזוב את העבודה הזו, אשר גם מה שעשה בה עד עכשיו רב הוא. יעזבנה למרות הפצרותיו של חיים. הוא (דוד) חושב את עבודתו בווינה ליותר חשובה.

ג. במקרה שתחליטו כי דוד דרוש, אך לאו דווקא מייד - אל תבוא בעקבות החלטה זו, כעבור איזה זמן, הודעה, כי פני הדברים נשתנו, ודוד יוכל להישאר כאן. שיקלו אפשרות כזו למפרע. הטעם: במקרה שמתברר לדוד כי לווינה לא ייסע, הוא יעזוב בין כה וכה את עבודתו בכדי לשוב ללימודים ולהציל את הבחינה הקרובה. רק אם ידע כי הוא נוסע, אלא שלא תיכף, וע״כ בין כה וכה לא יוכל לשוב ללימודים, רק במקרה זה ימשיך את העבודה פה. אך אם ימשיך את העבודה, על מנת לנסוע בעוד שבועיים-שלושה לווינה, ובסוף הזמן הזה יקבל הודעה, כי אין הוא נוסע - יישאר קירח מכאן ומכאן.

ד. על המכתב הזה צריכה לבוא תשובה תלגרפית. בה צריך להיות כתוב: אם דוד נחוץ או לא; במקרה שנחוץ - מתי בערך.

התשובה התלגרפית הזאת צריכה להישלח תיכף ומייד אחרי הגיע מכתבי זה אליך. תיכף ומייד צריך להיות תיכף ומייד, מבלי לדחות אף לחצי-יום, מפני טעם מעשי פשוט, אך חשוב: היום השני, 23 בינואר, הוא המועד האחרון לתשלום שכר הלימוד בעד השליש השני (שהתחיל תמול), ודמי הבחינה הקרובה - סה״כ 15 לירות שטרלינג. בתשובתך יהיה תלוי, אם על דוד להכניס סכום זה או לא. וע״כ עשה כשביקשתי ותלגרף מייד.

(מכתבך הזה הלך כחמישה ימים; אני מקווה, כי מכתבי זה ילך פחות. אך אם גם ילך חמישה - יבוא לווינה ב-22. אם תתלגרף בו ביום - נקבל את התלג' ב-23 בבוקר. אגב, בתלג' כתוֹב Buckley Road בשתי מילים, ולא באחת, כמו שכותבת תמיד רבקה, ואני משלם פה קנסות).

אני בטוח, כי לא קשה יהיה לך להחליט ולתלגרף. ההחלטה בוודאי מוכנה בפיך. אני חוזר - נימוקיה צריכים להיות רק צורכי העבודה וכישרונות הבלתי-מסופקים של דוד לה. המעצור היחיד צריך להיות רק הטעם המושכל, כי איש מיותר אינו נחוץ, וכי בלי צורך מיוחד אין מן הראוי להחריד אדם ממקומו.[8]

אליהו, הנסע שפיגלמן לא״י? כתוֹב לי. הן אני שלחתי לו כסף לנסיעה.

היום נסע רֶמזי מֶקדונלד למזרח. יבלה בא״י 10 ימים.[9]

 

רבצ'קה, קצרות:

1. קיבלתי מכתב ענקי (32 ע') מאימא, גדוש! קשה לי להיפרד ממנו, גם איננו איתי (אני בביה״ס) ע״כ אשלחו לך לחוד.[10]

2. הדודים ועזרא בוודאי כבר בבית. סימוצ'קה שוב בחרבין, בחוסר-כל.[11]

3. התנהגת לא טוב. גוורץ[12] שאלני תמול, אם הזכרת באחד ממכתביך על המתנה ששלח לך. הוא עשה זאת ביום נסעו ופָקד בחנות לשלוח לך. עד היום אינו יודע אם קיבלת. הוא חיכה, כמובן, לתודה. לא אמר זאת, אך הן זה כ״כ מובן. איך זה לא עשית זאת, רבצ'קה. כיתבי לו מילים אחדות לכה״פ עכשיו. הוא, אומנם, ביקשני לא לכתוב לך על זה. אך הן פשוט מעניין לדעת, אם קיבלת, או שהחנות רימתה.[13]

4. מעדה אני רוצה לקבל עוד ועוד מכתבים. מה היא עושה עכשיו? אל תחכו ואל תקוו למכתבים ״פרטיים״ ממני. אין פנאי אף טיפה. לחץ קריטי!

את מכתבַי לא״י שולח אני עפ״י מעני צעירות. פעם כתבתי עפ״י מענה של איגה ש'[14] בשביל יהודה ופעם (מכתב חשוב) לצפורה, בשביל דב. האומנם מסוכן?[15]

 

משה

 

הערות