129
אל: צפורה, מקווה ישראל
לונדון,
ז׳ טבת תרפ"ב [7.1.1922]
לפני כשבוע כתבתי לך.[1] אני כותב שוב, את רואה? אני באמת חוזר בתשובה
ואכתוב לך מעתה תדיר.
אני חייב לך באמת מכתב
ארוך ארוך. צריך הייתי לספר לך כסדר על ההרפתקאות והגלגולים שעברו עלי פה, בחיי
ובלימודי, מאשתקד ועד עכשיו; על אופן חיי, על עבודתי, או יותר נכון - עבודותי
השונות; על הסביבה, או הסביבות שאני נמצא בהן, על מכרים חדשים (הם אינם רבים);
והעיקר - על כל ההתפתחות העצומה שעברה עלי, על הדרך הגדולה שעברתי מ״אחדות העבודה״
אל הסוציאליזם ומארץ-ישראל אל העולם, והדרך שעברתי ושאני עובר עוד עכשיו
מהסוציאליזם אל ״אחדות העבודה״ ומהעולם אל א״י. באמת חלוקה זו אינה נכונה, ואין בה
סדר כזה. בכל חלק וחלק, בכל תא ותא של התפתחותי נמצא אני בין שני קטבים אלה ועובר
מהאחד אל השני וחזרה. א״י עוזרת לי להבין את
העולם, והבנת העולם שופכת חזרה אור חדש על א״י. את הדברים האלה באמת עוד לא כתבתי
לאיש. היחיד אשר סיפרתי לו ואשר שפכתי לפניו מגביע נפשי שהיה מלא על גדותיו, היה
ברל,[2] בו נקשרה נפשי מאוד, הוא נפלא בלי גבול, יחיד
הדור בהרבה מובנים. איני יודע אם מכירה אַת אותו לעומק.
אבל אני עובר מעניין אל
עניין. מכתב אחד כזה, כל מכיל, לא אוכל לכתוב לך. פשוט - למעלה מכוחותי. כ״כ הרבה
נצטבר. אני אחלק את זה לחלקים, אכתוב מדי פעם על הנעשה ומתוך הצטרפות כל מכתבי יחד
תעמדי על הכל.
אני אשתדל לבאר לך עכשיו
את הדברים שהפלטתי לעיל. בצאתי עכשיו מא״י השוויתי את עצמי למה שהייתי בנוסעי מא״י
בפעם הראשונה בשנת תרע״ג, מייד אחרי גומרי את הגימנסיה. ההבדל היה עצום.[3] הייתי נער במלוא מובן המילה, וכל
ארץ-ישראליותי - לא הרגשית, כ״א השכלית, הרציונלית - נופצה אז לרסיסים אל סלע
המציאות של הגולה. העובדה לבדה, אשר באתי לעיר (אודסה)[4] בעלת יישוב יהודי השקול כפליים כנגד כל
יישובנו בארץ, הממה אותי. הרוסית והיידיש כאילו המיתו את האמונה בעברית, עשו אותה
מחזון היסטורי לשעשוע ביתי. נוכחתי באפסותנו, בקטנותנו. ואין אונים החלטתי אז
לעצום את העיניים מראות את המציאות ולהשתעשע בחלומותי בחדרי לבבי. להדביר את
המציאות תחתי, לעשות אותה ואת חלומותי לחטיבה אחת - לא עצרתי כוח.
אחרת לגמרה היה הפעם.
הפעם יצאתי מא"י איתן ומוצק, משוריין כנגד כל החצים ועשוי לבלי חת מפני כל
רוח-סערה. ההרגשה, כי גם מציאותנו הארץ-ישראלית, למרות פעיטותה הכמותית,
מציאות-ברזל היא באיכותה, הייתה לי למשגב. ולא רק שהרגשתי בתוכי לוז קשה, ואם גם
קטן, אשר שום דבר לא יפַצח אותו, ואשר כל גרעין חדש, אשר קלטתי לתוכי מוכרח היה
להסתגל אליו, כי אם עוד יותר מזה: הלוז הארץ-ישראלי היה לי המפתח לכל החדש.
אני אוהב לנתח את עצמי,
לסכם, לנסח ולהסיק מסקנות. אני עושה זאת לא מתוך חשיבה עצמית מופשטת, אלא שהדבר
נשפך תמיד בשיחה. שיחות זה כבר לא היו לי. ואני נותן חופש לחולשותי זו הפעם,
בשיחתי הראשונה איתך. ובכן אל תלעגי להתפלספותי ואל תחשבי שנעשיתי לחטטן בתוך עצמי
ותו לא. זה בסוגריים.
מדוע הייתה יציאתי הפעם
אחרת ממה שהייתה אז - לזה הרבה סיבות. קודם כל - פשוט, גדלתי, התפתחתי, בגרתי
בהרבה מובנים.[5] אך זה רחוק מהיות הכל. הן פגשתי במשך הזמן
בחברים, אשר נפרדתי מהם אז, ואשר גם הם בגרו בינתיים, אלא שבגרותם רק הקשיחה בהם
את הלב, עשתה אותם ל"פיקחים", קצצה בכנפיהם ו"יש" חדש לא נפחה
בהם. ולזה שהתבגרותי-אני לא הלכה בדרך זו מונה אני שתי סיבות עיקריות. ואלו הן:
יצירת ״אחדות העבודה״[6] ותקופת הפורענויות שעברה על הארץ בשנה האחרונה (לפני צאתי; התקופה הן עוד לא תמה).[7]
את זוכרת, איך פעם על
החולות דיברתי לפני כולכם על המהפכה שחוללה בי ״אחדות העבודה״, על הדרך החדשה
שהתוותה לחיי ועל ערכם העצום של הדברים האלה בעדי.[8] לא אחזור על זה. אומר לך פה רק כי כשאני
מתייחד עם מחשבותי, אומר אני לעצמי כי אילו באה ״אחדות העבודה״ לעולם לא בשביל
ה״ציונות-הסוציאליסטית״ ולא בשביל ״כנסת העבודה״[9] וכו׳, אלא רק למען הציל אותי מאבדון - דיה.
וכי היא, ורק היא, הצילתני מאבדון - זה ברור לי עכשיו. הרבה עדויות חיות מוכיחות,
כי ניצלתי מהסכנה להיות תלוש כל ימי. לפני שנים אחדות הרגשתי, כי אם יאבדו לי פעם
אליהו ודב - ואבדתי גם אני, עכשיו איני מרגיש זאת יותר. ואני מאושר. אני חש את
עצמי אזרח, אני חש קרקע תחת רגלי. אולי רק לפי מידת רגלַי, אבל הקרקע מוצק, ודיי.
לך ייראה אולי כל
הלך-מחשבותי זה למוזר. את תגידי: כמה משונה הדבר שהוא מסתפק בעולם-המוח שלו,
במחשבותיו, הכרותיו והרגשותיו. החיים, חיי המעשה, מה יהא עליהם? הלא כן תגידי! -
ובכן, בפצעים איני רוצה לגעת הפעם. אני רוצה לשיר פה את שירת החיוב שלי, החיוב
הגדול, המנצח. יחי הוא, והלאה כל השאר!
והדבר השני, השנה האחרונה
שלי בארץ עם כל פגעיה, הייתה דחיפה עצומה והזדמנות נפלאה כאחד, ללמוד את הארץ ואת
הנעשה בה על כל צדדיו וגילוייו. אני חושב, כי בצאתי מהארץ מעטים היו אשר יכלו
להתחרות איתי בכמות הידיעות על כל המתהווה בה, והעיקר - בהיקפן וברב-גוניותן של
ידיעות אלו. כל הנעשה ביישוב, בין הערבים, בממשלה; המעמד הכלכלי הפוליטי; המצב
בעבודה ובתנועת העבודה; התוכניות והאפשרויות של ההתיישבות, וכו׳ וכו׳ - כל אלה היו
נהירים לי בפרטי הפרטים. אבל לא הידיעות הכמותיות האלו היו העיקר. העיקר הייתה
האיכות, המושגים היסודיים אשר רכשתי בשאלות החברה ובפרובלמות הפוליטיות - מושגים
מוצקים, מגווני המציאות, סמוכים בעובדות ובראיות מן החיים; לא ערטילאים וחסרי
אחיזה, כאלה הנשאבים מתוך ספרים בלבד.
כאשר באתי הנה - צללתי
מלוא שיעור קומתי קודם כל - בעיתונות. אומר לך כאן, במאמר מוסגר, מהי העיתונות
האנגלית, בעיקר - העיתונות של לונדון. היא בלי ספק, היותר טובה, היותר עשירה,
היותר מעניינת והיותר מלמדת משבאיזו בירה אחרת בעולם. היא תקיפה, נמרצת, דוחפת
ומאלצת לחשוב. וגם מחנכת ומורה - איך לחשוב. גם בה יש תרמית, ניווּל, שְחור,
שמרנות - אבל כל אלה נראים וגלויים לפניך ועומדים במלוא גודלם, וזה לטובה. אתה
מסתכל בהם ולומד אותם. אתה לומד את המציאות של העולם, מפני שכזו הינה ואלה הכוחות
הפועלים בה. היא - העיתונות - רחבה, חובקת עולם; גוללת לפניך כיריעה את כל כדור
הארץ על יבשותיו ואוקיינוסיו; שופכת אור על הפינות החבויות, מיישרת את הקמטים הכי
זעירים. ״העם לבדד ישכון״ על איוֹ המופרש מכל, הגאה בבדידותו - הוא העם היותר
אינטרנציונלי מכל אומות העולם; איני רוצה להיכנס בהרצאה היסטורית ולא אפרט את
הסיבות; והן אלו ידועות. אני רוצה רק לציין לך את הקו האופְיִי הזה: האנגלים,
המחוננים שבהם, חיים עם העולם כולו, יודעים אותו ומתעניינים בו יותר מבני כל עם
אחר, ומסוגלים להבין את הנעשה בארצות זרות ורחוקות יותר מאחרים. שמאליים וימניים,
וגם אנשים בעלי שאר-רוח אשר לא נספחו על שום מחנה - כולם נשתוו בזה.
ולא רק העיתונות. החברה
עצמה היא במה, אשר עליה מקטרים לכל האלים שבעולם. כל זרמי הרוח וכל התנועות
הפוליטיות מוצאים פה את הֵדם יותר משבאיזה מקום אחר. אתה שומע הרצאות על הודו ועל
ה״גַנדְהִיוּת״ מפי הודים; על סין ועתידותיה מפי סינים, על יפן מפי יפנים. חדשות
ונצורות קמות לפניך, אינך יודע במה לשלוח יד תחילה. כאילו עומד אתה בראש מגדל-אור,
השולח קרני אורו לכל עבר ומניס את החשכה; או על פסגת הר גבוה, אשר אופקו משתרע עד
אפסי-ארץ, והכל פרוש לפני עיניך.
ובהחילי לספוג לתוכי,
ללמוד וליישב את כל המון הידיעות והמושגים החדשים האלה הייתה לי ארץ-ישראל למורה
דרך, לקנה-מידה ולכור-מצרף נאמנים. הכל הובא במעבדת המוח מאליו למכנה המשותף הזה.
״אחדות העבודה״ ותנועת העבודה בארץ בכלל (גם המפ״ס)[10] עזרו לי להבין ולדעת את המתהווה בתנועת העבודה
בעולם, מן הבולשביזם הפוליטי והמעשי ברוסיה, עבור בכל ארצות אירופה, עם התנועה
הקואופרטיבית באיטליה והתפתחות ה"גילדים"[11] באנגליה בתור קוטב הסוציאליזם המעשי, ועם
הכנסת הפוליטיקה בפעולת הטרייד-יוניונים [האיגודים המקצועיים] האנגלים ודרכן של
מפלגות ״האינטרנציונל השלישי״[12] בכל הארצות חוץ מרוסיה -
בתור קוטבי הסוציאליזם הפוליטי. הערבים של א״י, שיחָם, בלבוליהם ועוּבָּרֵי
שאיפותיהם, הם היו מורי-דרכי להכרת המזרח הגדול, ״מהודו עד כוש״,[13] ולהבנת חידותיו ופלאיו, פריצי הכוחות הכלואים
בו והפורצים חוצה בערבוביה פראית של קנאוּת אפלה, בערוּת והשחתה, עם געגועים לחירות
ולחיים עצמיים.
איני רוצה להלאותך
בדוגמאות ואולי אינך מבינה הרבה ממה שאני כותב לך. הן כל הדברים האלה, ועצם
ההתעניינות בהם, כה רחוקים ממך ומעולמך. כל מילה שכתבתי בחצי העמוד הזה, צפון בה
בשבילי אוצר שלם של תוכן אשר כבר התחבב עלי. ואת כל כך שנאת את
"הפוליטיקה", אלא שטעותך הייתה כי תפשת את המילה הזו רק במובנה הצר
והרע. היא הייתה בעיניך נרדפת עם "נרגנות". אבל יש פוליטיקה אחרת -
חוכמת חיי החברה, חיפוש הדרך לצלוח על חיים אלה, וזהו דבר אחר לגמרה. אפשר לאהבו
ולהתלהב ממנו, ועוד איך! אבל אינני רוצה להתווכח איתך, ואיני מבקש להוכיח לך דבר.
אני באתי רק לספר לך ואת מוכרחה לשמוע. לא אכפת לי, אם את שומעת רק משום שאני
הכותב, ואם בעצם אין הדברים מעניינים אותך. ואולי בכ״ז הם גם מעניינים אותך?...
ובכן, בקיצור, לא היה דבר
חדש, קטן או גדול, שנתגלה לי בעולם אשר לא מצאתי לו מייד משל או רְאָיה מארץ-ישראל
- ורק אז הייתי מבינו על בוריו, ואז גם הייתי זוכרו. רק בדרך זו הייתה נעשית בי
טמיעת-הידיעות, הפרוצס אשר בלעדיו אין לרכישת הידיעות בלבד שום ערך.
וכיוון שנקלט מושג חדש -
מייד הייתה מתחילה פעולתו החוזרת על המושגים האיי"ם אשר עזרו לו להיקלט.
האוצר הלך ורב, האופק הלך והתרחב. הפרטים הבודדים השונים אשר שאבתי מן
"המציאות הארץ-ישראלית" נמצאו פתאום חלקים של "כללים" החובקים
את העולם כולו. אין חדש תחת השמש - או הכל חדש תחת השמש, שניהם אמת. אין חדש במובן
זה, שהעולם כולו הולך בדרך אחת; והכל חדש - במובן זה, שאין בני האדם מחקים זה את
זה, אלא מתוך תוכם, כאילו באופן עצמי, כל אחד במקומו ובתנאיו, מגיעים הם לאותן
המסקנות ובוחרים באותה הדרך.
שאלת בניין הארץ, המכריעה
בתקופתנו בחיי א״י, יצרה את התנועה בעד איחוד עבודתם הפוליטית והכלכלית של
העובדים;[14] המשבר הכלכלי של אירופה, חוסר העבודה באנגליה,
הוא שדוחף את הטרייד-יוניונים להרחיב את אופקם ולהתערב בפוליטיקה.[15] גם בהודו עומדים בראש תנועת החופש רבים מן
המנצלים, המשמרים, קנאי הדת; אם יוסר עול אנגליה מעל הודו יוטל על דלת העם עוּלם
של מנצלים מבית, אשר ודאי יהיה קשה שבעתיים. אותו דבר בא״י, בין הערבים. ובכן,
מדוע זה חושבים אנו את הנעשה בהודו לתנועת-חופש, ושוללים תואר זה מן הערבים? אם
זוהי תנועת חופש או לא - לזה עוד לא מצאתי תשובה, אך ברור הוא, כי הכל אחד. וכן
הלאה, דוגמאות בלי סוף, ממש בלי סוף.
ו״הכללים״ של העולם אשר
התרכזו מסביב ל״פרטים״ של א״י, שפכו עליהם אור חדש, הגדילו את משקלם, וגם ביררו
בהם הרבה דברים שלא היו מובנים דַיָם, תֵרצו הרבה קושיות ויִשבו סתירות. והחשוב
שבפרוצסים האלה הייתה הדרך שעברתי מאחדות העבודה אל הסוציאליזם, ובחזרה. אני חושב
שאת מבינה אותי. קשה היה מאוד לערוך את הדברים בכתב. זהו עולם מחשבה מתהוָוה
ותוססת וכמעט שאי אפשר עוד לתיתה בתוך דפוסים קבועים. השתדלתי.
די הפעם. שלום לך, שלום...
ונשיקה.
משה שלך
אני שולח דרכך את מכתבי
לדב ולמחלוף (אני בטוח כי האחרון כבר נסע) גם למען תקראי אותו וגם מפני שחושש אני
להשתמש במענם.[16] בין מכתבי אליך למכתבי אליהם - תהום. אבל
שניהם שלי. שלך - חיי עולם ושלהם - חיי שעה. קבלי את שניהם. אחרי קראך - מוטב שתסגרי
המעטפה, כי למחלוף יֶחרה שקראת את הנזיפות. הוא ראוי ליותר מזה. סבלתי ממנו פה
נוראות.
