128
אל:
דב הוז ויקותיאל בהרב, תל-אביב - ירושלים
לונדון, 6 בינואר 1922
יקירַי דב
ויקותיאל,
אני בטוח, כי כבר נודע
באיזה אופן שהוא, שלא נסעתי.[1] הדבר היה פשוט מאוד. בהתקבל
התלגרמה הבֶנהית נמצאנו בערב חג ההולדת [המולד]. בהיות שהפספורט שבידי כבר עבר
זמנו, ואת החדש אשר דרשתי מא"י טרם אקבל, צריך הייתי להוציא לשם הנסיעה
רישיון מיוחד מאת ה-Home Office [משרד הפנים]. לזה דרושה
הייתה המלצת ההסתדרות [הציונית]. הדבר היה בשבת והמשרד היה סגור. גם אילו היה פתוח
לא הייתי מספיק בשום אופן להוציא את הרישיון ולעשות עליו את הוויזות במשך השעתיים
שהמשרדים היו פתוחים בהן באותו יום. ניסיתי לקבל ויזות על הפספורט שלי ובאמת
קיבלתי מן האוסטרים, אך הגרמנים התעקשו וכל שידולַי היו לשווא. חרקתי שן ונשארתי.
המשרדים נסגרו לשלושה ימים תמימים. תלגרפתי לאליהו לטר׳[ייסט] על הדיחוי וביקשתי
שיודיעני לאן עלי לבוא כעבור הזמן הזה. תשובה ממנו קיבלתי כבר מווינה - לחכות
למכתבים. את התלגרמה הזו קיבלתי ביום החמישי שעבר, ואת המכתב הנכסף רק היום, שישי.[2] ומתברר, כי אינני נוסע.
בהתקבל התלגרמה הבנהית
היה פ. בפריס. טלפנתי לו אותה ואמרתי כי אני נוסע. הוא אישר, אך ביקש שלא נטריד
אותו הפעם, מפני שהוא נוסע לברלין להתרפא. במכתבו כותב לי אליהו, כי נוסע הוא
ברלינה להתראות איתו.[3] בנוסעו הבטיח פיני להיות פה בימים האלה. אך עד
היום אין ממנו שום ידיעה מברלין על יום בואו.
המכתב מאליהו מדכא מאוד.
מצבו בווינה קשה ומשונה. פגשוהו באיבה.[4] הוא מצדו בא כמאשים והנה מתברר לו בהחלט, כי
לא הייתה הפעם שום כוונה זרה מצד החבריא בווינה להעלים מאיתנו את הסחורה ועכ״פ לא
הם גרמו לאסון (אליהו מוסר לי את פרטי הדברים בדבר התלגרמה שלא הובנה והתלגרמה
השנייה שלא נמסרה לו בזמנה,[5] אך אינו מסיים ואומר, אם
זהו אשר גרם לאסון או לא. עד היום איני יודע איך קרה הדבר, ואם אמת מה שקראתי
בעיתוניהם על סבל שמעדה רגלו וכו׳...).[6] אל. כותב שאינו מוצא לאפשר ולצריך להרחיק את בְּשָרי
[גרשון פליישר] מן העבודה. אין מי שימלא מקומו. אני מסכים לו. אך בשרי מורעל נגד
כולנו, קורא לנו ״קונטרולרים״ [מפקחים], מורד עכשיו בגלוי ואינו רוצה לשתף גם את
אליהו. להישאר בתנאים כאלה קשה לו מאוד, ולשוב - הרי ז״א להסתלק מן העבודה לגמרה,
וגם זה אסור. הוא היה רוצה להכניס אנשים חדשים לעבודה. מדבר עליך, על יקותיאל ועל
דוד [הכהן]. דוד נמשך לנסוע, אך אנחנו עוד לא החלטנו. נחליט במשך יומיים אלה. אני
כתבתי לאליהו, כי בין השיטין של מכתבו קראתי שאלה מכוונת אלי - שמא אבוא אני. על
שאלה משוערת זו עניתי בשלילה. אני מעתיק לכם קטע ממכתבי אליו: ״אני מוכרח להקשיח
לבי - גם כלפי עצמי - ולהגיד: לא. אני רוצה לומר לך בקיצור, כי את הימצאותי פה
חושב אני לדבר חשוב מאוד, לי ולכולנו, לעתיד. יבוא יום ויודו בזה ויאמרו, כי כדאי
היה הכל. גם הקורבנות שאני הקרבתי, גם אלה שהוקרבו בגללי. אם לא יבוא יום כזה -
הרי זאת אומרת שלא אצליח. אני מאמין שאצליח. הלאה. מפני הרבה טעמים מעשיים ופסיכולוגיים
המצטרפים יחד, ואשר איני מוצא לכדאי להתעכב עליהם בזה, מחייבים חיי פה מסגרת-עבודה
ידועה, יותר נכון - מסגרות עבודה אחדות, אשר אם אפרוץ אותן - והיה הכל לאַל. בשנה
שעברה נפרצה המסגרת, והשנה שעברה אבדה. אם אפרוץ את המסגרת עכשיו - תֹאבד גם שנה
זו, ואם תֹאבד זו - אומַר חסל. לא שלא יהיה לי כוח להתחיל שוב מחדש, אלא לא יהיה
בזה שום היגיון. הניסיון יהא אז מוכיח, כי כך יקרה כבר מדי שנה בשנה, כי הן כל
שנותינו עכשיו הינן שנות חירום. ולכן מוכרח אני לבנות עלי חומה גם בפני שנת
החירום. חומה אשר אהרסנה רק אם נגיע למצב כזה, שלא יהיה לנו כבר מה לאבד. אבל למצב
כזה - מאמין אני, כי לא נגיע״.[7]
עד כאן. לטר׳, לפני שבוע,
הייתי נוסע כמובן. לאחר שנחליט בנוגע לדוד אכתוב לכם.
הישמעאלים [המשלחת
הערבית] קיבלו תלגרמה מסוכנותם, כי בח.[יפה] נתפשו 15,000 כלים קטנים. לא פחות ולא יותר. הם לא האמינו
ודרשו בתלג׳[גרמה] ידיעת אמת. בינתיים קיבלו מכתב, ובו מסופר הכל לאמיתו ובפרטי
פרטים. סבל השמיט אחת התיבות וכו׳. משבחים את גובה הטכניקה שבתעשיית הכוורות. הם
יודעים ששושן-הר[8] הינו מ״ראשי הפועלים״, סוחר איננו, היה מכובד
גם בין הערבים, והעובדה שדווקא אדם כמוהו קשור בעניין חשובה ומאירה בעיניהם מאוד.
הם יודעים כי האחוזה החדשה[9] היא מקור הרע. הם בטוחים
שמאחורי כל העבודה הזאת עומד חיים [וייצמן]; כי הוא אויבם הגדול שבין המנהיגים,
איש מלחמה, שואף-דמים; בלעדיו לא ינקפו הציונים אצבע בשום מקום; אם נעשה דבר-מה, משמע
שבידיעתו או בדחיפתו נעשה (זיכרו את דבריו של ח׳ בישיבה עם שלושת הלווייתנים).[10] הם רוצים להוכיח לאנגלים, כי בכוונה פעלו
הציונים על הנציב שיחוק חוק המפטר כוורות בתוך שאר מכשירים חקלאיים ממכס, להקל בזה
את הובלת סחורתנו. עד כדי האשמת הנציב אינם מגיעים. הוא צדיק תמים, אלא שהציונים
המושלים בו מוליכים אותו שולל. הם יודעים, כי מחליפת המכתבים שנתפשה[11] מתברר, כי משלוח אחד כבר התקבל ואומרים: מי
יודע כמה היה שם, ומי יודע כמה בא עוד קודם. הם מודים, או אומרים שהם מודים, כי
תמיד חשבו את היהודים לעם-שלום, ולמרות כל השמועות והסימנים לא האמינו בלבם פנימה,
כי יש בידי היהודים הרבה חומר. אך עובדה זו פקחה את העיניים. בחוברת שהם חושבים
להוציא (שנייה) בעוד שבועות אחדים יקציעו מקום לכל העניין הזה ויזעקו חמס. את כישרונם
בהגזמה אנו יודעים.
הנכון שגם ביפו הייתה
תקלה? מכונה [מכונת ירייה]?
העניינים בקשר עם המשלחת
עומדים כך: הישיבה שהייתה לנו איתם ב־Colonial Office [משרד המושבות] נגמרה בלא
כלום. אבל בה נרמז להם מטעם ה-.C.O, כי הוצא תוציא הממשלה Statement
על פוליטיקה בא"י וכי .State זה ייתן הגדרה מפורשת
להצהרת בלפור. נוסח ה-.State כבר נערך ונשלח לנו ולהם,
לחוות דעה. הנוסח הינו בערך כך: ההצהרה שרירה וקיימת והיא היסוד לפוליטיקה של
ממשלת ה"מ בא"י; הגירת היהודים לארץ תימשך בהתאם וכו׳; אין בהצהרה מה
שביקשו לחזות בה קיצונֵי היהודים - בניין מדינה יהודית, השתררות פוליטית על יתר
תושבי הארץ וכו׳; בקרוב תתכונן מועצה מחוקקת, אך השלטון הפועל יישאר בידי הנציב.[12]
המשלחת מסכימה לכל הנוסח.
היא אומרת ש(כאילו) הבינה, כי את ביטולה הרשמי של ההצהרה א״א לדרוש, כי זהו דבר
אשר מעולם לא תסכים הממשלה לעשותו. יועציה-צוררינו[13] הם ששכנעו אותה כנראה בזה. אך המשלחת תפרש כמובן
את ההודעה על זה שמדינה יהודית לא תקום ולא תהיה כביטולה של ההצהרה בעובדה, כדבר
אשר ימחה לחלוטין את אמרתו הידועה של ח׳: As Jewish as
England is English.[14] הם חולקים רק על השארת השלטון הפועל בידי
הנציב, מפני שזה יחתוך את גורל ההגירה היהודית לחיים. הם היו רוצים שהמועצה מחוקקת
תקבל מהשלטון הפועל לוּ רק את הזכות לקצוב את העלייה, ז״א לגזור את דינה למוות.
הדבר הזה לא יעלה בידם.[15]
המשרד שלנו עוד לא ענה.
מחכים לחיים. הוא יבוא מחרתיים.[16] קרוב לוודאי שנסכים. עכ״פ
כך דעת ה״גדולים״ שמחוץ לאקז׳ (א. מ.,[17] ג׳.[18]).
הם [חברי המשלחת הערבית]
חשבו לשוב לארץ מייד אחרי צאת ה-Statement. כספם אזל, וזה זמן רב אשר
אוכלים הם אצל הלַיוֹנסים[19] למיניהם אפילו את ארוחת
הבוקר. שניים מהם יצאו מס׳[20] למלון יותר זול; בקַרַארְגיאַח[21] נשארו שני הזקנים ושני הנוצרים.[22] בארץ הן יודעים אתם, כי רבו המתקיפים אותם
מימין ומשמאל. הפופולריות שלהם, אשר עלתה כקצף על פני מרקחת ימי מאי, הולכת תמס.[23] השגת Statement כזה תשמש להם כשעת-כושר
לשוב בכבוד והם ינפחו כמובן את הדבר ויכריזו עליו כעל ניצחון. ובמקצת הנהו. התנועה
[הערבית הלאומית], כמובן, לא תסתפק בזה. בעלי ה-direct action[24] יתגברו על הקונסטיטוציוניסטים[25] ופרעות תהיינה. אפשר שסידור המועצה המחוקקת
ישמש זמן-מה צינור למרצם וידחה את הפרעות. אך סופן לפרוץ.
כן, אבל עכשיו אומרים הם,
כי דווקא בשל עניין חיפה ידחו את נסיעתם. זה היה בשבילם שלל שלא קיוו לו, והם
רוצים ״to see it through״ [להביאו לגמר] (המילים האחרונות יצאו מפורשות
מפי בית-הלחמי[26]). אך בדבר הזה אין לתת עוד אמון.
בימים אלה אשלח לכם את
פרוטוקול השיחה ב-.[27].C.O
הערה: כל הדברים בפרק
[מכתב] זה אשר קו מתוח לאורכם[28] - הם עובדות ושיחות הידועות
לנו הודות לסוכננו המיוחד[29] הרובץ כל הזמן בין
המשפתיים.[30] הדברים נעשים עכשיו בפשטות גמורה - בשיחה פה
אל פה - אך באומץ ובשכל.
הדברים אשר הקו פוסח
עליהם - הם עובדות הידועות לנו בכלל והנחות שלי. להבחין בין עובדה להנחה לא יקשה.
לדברי ה' אֶבֶן[31] אין מתפעלים בחוגי ה-.C.O
מן המאורע. אבל מובן שזוהי מכשלה גדולה.
זאת ליקותיאל:
תן גֵווך למכים,[32] ואל תתרעם. נזוף אתה לי הפעם, ולא בי האשמה.
אתה זנחתנו. במשך כל הזמן קיבלנו ממך רק מכתב צנום אחד. בחוסר-זמן אל תצטדק. ברור
לי כשמש, כי היו לך שעות בטלה - למשל בימי היותך ביפו. כולנו עסוקים ולכולנו ישנן
בכ"ז שעות בטלה. דב הינו אולי היחיד בינינו היוצא בזה מן הכלל. אין אני תופשך
על שעות המנוחה שיש לך. הן מגיעות לך עפ"י כל היושר. אך יכולת להציל מהן משהו
לטובתנו. וזאת לא עשית.
אנחנו התרגלנו לקבל ממך
ידיעות. בכלל התרגלנו, בייחוד אני התרגלתי, לקבל ידיעות רבות, חשובות וממקורות ראשונים.
היעדרן גורם לי כאב. לחזר על פתחי אחרים אינני יכול. לא נאה לי. אולי זה פינוק,
אבל כך הוא הדבר.
בשנה שעברה הייתי מוצף
ידיעות. אתה כתבת, יהודה[33] כתב, ברל כתב לבן-גוריון
ואני נהניתי.[34] השנה דללו כל המקורות. ברל כותב, אבל מאמריקה.
יהודה [אחיו הצעיר של מ"ש] נדם וכן גם אתה. אך בשתיקתך יש כובד מיוחד. איני
יכול לבאר, אך כך אני מרגיש ואין אדם נתפש על הרגשתו. תבין, כי ימי שהותך פה
השאירו בי משקע.[35] קיוויתי כי יימָהל בחליפת המכתבים. אך קרה
ההפך.
תבין, שלא על
ה"קונטרס" לבדו יחיה אדם כמוני.[36] תכיר את חובתך.
עם פיני נפגשתי בכי טוב,
בלבביות רבה. סיפר לי הרבה, אך הכל כללים ולא פרטים. גם ממך איני דורש פרטי-פרטים,
אך אני רוצה לדעת מבפנים, ומפיני אני שומע מבחוץ. הן תבין.
בשיחה אחת איתו התברר לי
דרך אגב, כי בבית-היוצר[37] שלכם נוצרות עכשיו תוכניות
והצעות חדשות בנוגע לשאלה הערבית, פתרונות מעשיים וכו׳, וכי אתה הוא הבקי בכל אלה
עד כדי כך, שאם יבוא רמזי מקדונלד[38] לא"י (כך חשבנו, אך
כפי הנראה הוא לא ייסע, לרגלי הבחירות הכלליות שתיערכנה ודאי פה בקרוב) ואם תהיה
אז אתה בדרך הנה, או פה, לא יהיה אדם שיוכל להסביר לו (לרמזי) דברים חשובים מאוד
להבנת השאלה. כשאני שומע דברים כאלה מפי פיני, איני מקבל אותם כהלכה מסיני ואני
מניח, במחילה, כי יכול להיות שזהו בלוף. אך הן יכול להיות שיש בזה ממש. ועתה הבן
את מצבו של אדם, העוסק כבר עכשיו בשאלה הערבית יותר מבכל שאלה פוליטית אחרת ואשר
ודאי יקדיש לה חלק הגון מחייו וממרצו; הרחוק עכשיו משדה ההסתכלות והמוכרח למצוץ את
הכל מהעיתונות ולמלא את החסר ע"י החוש והדמיון; היודע היטב מניסיונו לשעבר כי
לגבי א"י הערבית רחוקה העיתונות מהיות ראי החיים, וכי החוש והדמיון עלולים
להטעות ולהכשיל; הסובל לכן מאוד מהרגשה זו של סנוורים, גישוש, קרקע רופס, והמוקיר
כאוצר יקר כל ידיעה ישרה מעולם המעשה; ולאדם זה ידיד כמוך, אשר יש איתו ידיעות,
ניסיון חדש ותוכניות לעתיד והוא מונע את אלה ממנו; בפירוש מונע את הטוב מבעליו,[39] מציב חיץ בין מקורות החומר הגולמי ובין חבל
התעשייה המעבדת אותו. הלא תודה, כי זהו חטא, אשר כל המושגים התפלים על חשאיות
ומשמעת לפקודתו הנוקשה של פיני בטלים ומבוטלים בפניו ונעשים ממש לבלתי מוסריים.
פיני, כדרכו, סתם ולא
פירש ואני, כדרכי, לא פצרתי. אני חוזר, הבן את חובתך ומלא אותה. כמובן, אם יש
דבר-מה חדש וחשוב, ולא commonplaces [נושאים נדושים] כמו
שיתופם [של הערבים] בעבודה או בהכנסה וכיו"ב.
אני מוכרח, למשל, לדעת
במה קניתם את לבו של ע.בּ.[40] אם שיחדתם או לא. לביאור
העובדה הזו יש ערך עצום בשבילי. זוהי אבן בוחן לבניין שלם של הנחות ומסקנות.
ובכן על כל אלה עליך
לכתוב. זאת ראשית.
שנית - דבר קטן. קיבלת ממני (ע"י אידר[41]) ניירות חשובים.[42] איך זה businessman כמוך אינו מאשר קבלתם. ולא
זו בלבד, אלא גם לאחר שאני כותב בפרוש על זה - אינך עונה. כתוב, אם קיבלת, ומה
עשית בהם, ולמי הראית, ובידי מי הם עכשיו.
עוד נזיפה אחת ודי. על
מבטאים אחדים בתלגרמה מבנהא התרגזנו - דוד ואני - מאוד, ואיני רוצה לעבור על הדבר
בשתיקה. שם נאמר: are sending (את אל.[יהו גולומב]).
קודם כל - נוהגים בתלגרמות למסור עובדות: "אל. נוסע", ולא חשוב כלל אם
שולחים אותו, ומי שולח. ולעצם העניין - הן זהו אבסורד. אל. בין כה וכה צריך היה
לנסוע. פיני הביא לי את הידיעה הזאת. ואם הוחלט שייסע - השתתף הוא עצמו בהחלטה זו
לא פחות מאחרים ואין כאן כל מקום ל״אנחנו שולחים״. מיותר. שנית, כתוּב: and fully informed instructed [מודרך ומיודע בכל]. אפשר
להבין מילים אלו רק בקשר עם אל., ז״א שאל. הוא שהינו instructed וכו'. אבל שוב - הן זהו אבסורד מוחלט. ממי הוא קיבל ״אינסטרוקציות״
ו״אינפורמציה״? וכלום לא מובן הוא מאליו, כי אל. בטרם ייסע התייעץ עם חבריו, וכי
בבואו לאירופה מביא הוא איתו את כל הידיעות שישנן בא״י בנוגע לעניין. ולשם מה
מודיעים זאת לי? אם יש בכוחה של תלגרמה שלך להסיעני מלונדון [לטרייסט] - כאשר היה
לולא מה שקרה - היה הדבר נעשה בלי עזרת סממנים כאלה. ואם אין - לא היו עוזרים כל
הסממנים שבעולם, ולא כל שכן הוספות מיותרות כאלה, המאפילות רק על המובן ועושות את
התל' למימית, בשעה שהאסון דורש בהירות, דיוק וצמצום. בקיצור - רצינות! איזה תענוג
מיוחד יש לך להאריך תלגרמה ללא צורך להוציא זמן וכסף לשווא ולגרום לנו ספקות
וחששות, שמא לא ירדנו לסוף כוונתך והמילים האלו באות לרבות דבר שנעלם מעינינו. די
יהיה. אתה בוודאי כועס. מה לעשות? לא צריך היית לכתוב דברים מיותרים, בייחוד בזמן
כזה.
האגודה המושלמית החדשה,
זו שראשה יוּנס חטיבּ,[43] התכוננה להוציא עיתון אַל-וַטַן
[ערבית: המולדת]; אם יָצָא או יֵצֵא - הזמינוהו בשבילי ושילחו חשבון. השתדלו להשיג
את תוכניתה ואת כרוזיה, אם ישנם. בכלל הֶיו עֵרים לדברים כאלה, עד כמה שאפשר לכם,
והודיעוני. לא אכפת לי אם אקבל מכתב בן שורות אחדות, בלי נגיעה בעניינים פרטיים.
מחלוף,[44] שאל את יהושע חנקין[45] וכתוב את דעתו על האגודה הזו, היא של
קלווריסקי.[46]
וזאת לדב.
אנחנו מסכימים, כי מצב זה
שאינך כותב לי ולא תכתוב לי לעולם הוא הכרחי, וכי עלי עכ״פ לקבלו כגזרה שאין להשיבה. טוב. אבל רוצה אני לומר לך רק
דבר אחד. ידוע ידעתי, כי בבוקר עבות אחד תתפוצץ על ראשי תלגרמה ארוכה ובה רעם ורעש
על משבר ועל תקציבים ועל הלוואות, ושמותיהם של ג׳ימי [ג׳יימס רוטשילד] וּוֹולפי[47] יתנוססו שם, לונדון ופריס תתערבנה, האקזק.
הציונית על כל חבריה תצא במחול, ומעשה הצלה מיידי יידרש, ותשובה תלגרפית תתבקש -
הכל בסגנוננו וכנהוג אצלנו. לא אפצה פה ואעשה מה שאוכל ואשיב על מה שנעשה. תשובה
על זה, כמובן, לא אקבל, ולא אדע אם הועלתי במשהו או לא. ובכן זה לא יהיה טוב,
בפירוש לא. איני מדבר על עלבוני - זה יזיק גם לעניין. הכרחי שיהיה לי מזמן לזמן
מושג על מצב העניינים. אתה מוכרח פעם לשבת ולכתוב לי סקירה קצרה, לקונית, אבל
מקיפה ומדויקת על מצב העבודות [הציבוריות]. התייחס אל זה כאל אחת מעבודות-החובה
שלך, אולי מהשלישיות או הרביעיות במדרגת הקְדימה, אך בכ"ז כעבודת חובה ולא
כאל עניין של ידידות סתם. אל תנתקו אותי מהארץ, אתם מבינים עד היכן מגיעים הדברים
ומה נעשה בנפשי או אינכם מבינים?
את האינפורמציה הפוליטית
שבמכתב זה מיסרו לבן-גוריון ובן-צבי[48] ובכלל למי שתמצאו לנחוץ.
אגב, לבן-גוריון כתבתי לפני זמן רב מכתב לא קצר, איני יודע גם אם קיבל אותו.[49]
שלום לכם,
משה