128. אל: דב הוז ויקותיאל בהרב, תל-אביב-ירושלים - לונדון, 6/1/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  128. אל: דב הוז ויקותיאל בהרב, תל-אביב-ירושלים - לונדון, 6/1/1922

 

128

אל: דב הוז ויקותיאל בהרב, תל-אביב - ירושלים

לונדון, 6 בינואר 1922

יקירַי דב ויקותיאל,

 

אני בטוח, כי כבר נודע באיזה אופן שהוא, שלא נסעתי.[1] הדבר היה פשוט מאוד. בהתקבל התלגרמה הבֶנהית נמצאנו בערב חג ההולדת [המולד]. בהיות שהפספורט שבידי כבר עבר זמנו, ואת החדש אשר דרשתי מא"י טרם אקבל, צריך הייתי להוציא לשם הנסיעה רישיון מיוחד מאת ה-Home Office [משרד הפנים]. לזה דרושה הייתה המלצת ההסתדרות [הציונית]. הדבר היה בשבת והמשרד היה סגור. גם אילו היה פתוח לא הייתי מספיק בשום אופן להוציא את הרישיון ולעשות עליו את הוויזות במשך השעתיים שהמשרדים היו פתוחים בהן באותו יום. ניסיתי לקבל ויזות על הפספורט שלי ובאמת קיבלתי מן האוסטרים, אך הגרמנים התעקשו וכל שידולַי היו לשווא. חרקתי שן ונשארתי. המשרדים נסגרו לשלושה ימים תמימים. תלגרפתי לאליהו לטר׳[ייסט] על הדיחוי וביקשתי שיודיעני לאן עלי לבוא כעבור הזמן הזה. תשובה ממנו קיבלתי כבר מווינה - לחכות למכתבים. את התלגרמה הזו קיבלתי ביום החמישי שעבר, ואת המכתב הנכסף רק היום, שישי.[2] ומתברר, כי אינני נוסע.

בהתקבל התלגרמה הבנהית היה פ. בפריס. טלפנתי לו אותה ואמרתי כי אני נוסע. הוא אישר, אך ביקש שלא נטריד אותו הפעם, מפני שהוא נוסע לברלין להתרפא. במכתבו כותב לי אליהו, כי נוסע הוא ברלינה להתראות איתו.[3] בנוסעו הבטיח פיני להיות פה בימים האלה. אך עד היום אין ממנו שום ידיעה מברלין על יום בואו.

המכתב מאליהו מדכא מאוד. מצבו בווינה קשה ומשונה. פגשוהו באיבה.[4] הוא מצדו בא כמאשים והנה מתברר לו בהחלט, כי לא הייתה הפעם שום כוונה זרה מצד החבריא בווינה להעלים מאיתנו את הסחורה ועכ״פ לא הם גרמו לאסון (אליהו מוסר לי את פרטי הדברים בדבר התלגרמה שלא הובנה והתלגרמה השנייה שלא נמסרה לו בזמנה,[5] אך אינו מסיים ואומר, אם זהו אשר גרם לאסון או לא. עד היום איני יודע איך קרה הדבר, ואם אמת מה שקראתי בעיתוניהם על סבל שמעדה רגלו וכו׳...).[6] אל. כותב שאינו מוצא לאפשר ולצריך להרחיק את בְּשָרי [גרשון פליישר] מן העבודה. אין מי שימלא מקומו. אני מסכים לו. אך בשרי מורעל נגד כולנו, קורא לנו ״קונטרולרים״ [מפקחים], מורד עכשיו בגלוי ואינו רוצה לשתף גם את אליהו. להישאר בתנאים כאלה קשה לו מאוד, ולשוב - הרי ז״א להסתלק מן העבודה לגמרה, וגם זה אסור. הוא היה רוצה להכניס אנשים חדשים לעבודה. מדבר עליך, על יקותיאל ועל דוד [הכהן]. דוד נמשך לנסוע, אך אנחנו עוד לא החלטנו. נחליט במשך יומיים אלה. אני כתבתי לאליהו, כי בין השיטין של מכתבו קראתי שאלה מכוונת אלי - שמא אבוא אני. על שאלה משוערת זו עניתי בשלילה. אני מעתיק לכם קטע ממכתבי אליו: ״אני מוכרח להקשיח לבי - גם כלפי עצמי - ולהגיד: לא. אני רוצה לומר לך בקיצור, כי את הימצאותי פה חושב אני לדבר חשוב מאוד, לי ולכולנו, לעתיד. יבוא יום ויודו בזה ויאמרו, כי כדאי היה הכל. גם הקורבנות שאני הקרבתי, גם אלה שהוקרבו בגללי. אם לא יבוא יום כזה - הרי זאת אומרת שלא אצליח. אני מאמין שאצליח. הלאה. מפני הרבה טעמים מעשיים ופסיכולוגיים המצטרפים יחד, ואשר איני מוצא לכדאי להתעכב עליהם בזה, מחייבים חיי פה מסגרת-עבודה ידועה, יותר נכון - מסגרות עבודה אחדות, אשר אם אפרוץ אותן - והיה הכל לאַל. בשנה שעברה נפרצה המסגרת, והשנה שעברה אבדה. אם אפרוץ את המסגרת עכשיו - תֹאבד גם שנה זו, ואם תֹאבד זו - אומַר חסל. לא שלא יהיה לי כוח להתחיל שוב מחדש, אלא לא יהיה בזה שום היגיון. הניסיון יהא אז מוכיח, כי כך יקרה כבר מדי שנה בשנה, כי הן כל שנותינו עכשיו הינן שנות חירום. ולכן מוכרח אני לבנות עלי חומה גם בפני שנת החירום. חומה אשר אהרסנה רק אם נגיע למצב כזה, שלא יהיה לנו כבר מה לאבד. אבל למצב כזה - מאמין אני, כי לא נגיע״.[7]

עד כאן. לטר׳, לפני שבוע, הייתי נוסע כמובן. לאחר שנחליט בנוגע לדוד אכתוב לכם.

הישמעאלים [המשלחת הערבית] קיבלו תלגרמה מסוכנותם, כי בח.[יפה] נתפשו 15,000 כלים קטנים. לא פחות ולא יותר. הם לא האמינו ודרשו בתלג׳[גרמה] ידיעת אמת. בינתיים קיבלו מכתב, ובו מסופר הכל לאמיתו ובפרטי פרטים. סבל השמיט אחת התיבות וכו׳. משבחים את גובה הטכניקה שבתעשיית הכוורות. הם יודעים ששושן-הר[8] הינו מ״ראשי הפועלים״, סוחר איננו, היה מכובד גם בין הערבים, והעובדה שדווקא אדם כמוהו קשור בעניין חשובה ומאירה בעיניהם מאוד. הם יודעים כי האחוזה החדשה[9] היא מקור הרע. הם בטוחים שמאחורי כל העבודה הזאת עומד חיים [וייצמן]; כי הוא אויבם הגדול שבין המנהיגים, איש מלחמה, שואף-דמים; בלעדיו לא ינקפו הציונים אצבע בשום מקום; אם נעשה דבר-מה, משמע שבידיעתו או בדחיפתו נעשה (זיכרו את דבריו של ח׳ בישיבה עם שלושת הלווייתנים).[10] הם רוצים להוכיח לאנגלים, כי בכוונה פעלו הציונים על הנציב שיחוק חוק המפטר כוורות בתוך שאר מכשירים חקלאיים ממכס, להקל בזה את הובלת סחורתנו. עד כדי האשמת הנציב אינם מגיעים. הוא צדיק תמים, אלא שהציונים המושלים בו מוליכים אותו שולל. הם יודעים, כי מחליפת המכתבים שנתפשה[11] מתברר, כי משלוח אחד כבר התקבל ואומרים: מי יודע כמה היה שם, ומי יודע כמה בא עוד קודם. הם מודים, או אומרים שהם מודים, כי תמיד חשבו את היהודים לעם-שלום, ולמרות כל השמועות והסימנים לא האמינו בלבם פנימה, כי יש בידי היהודים הרבה חומר. אך עובדה זו פקחה את העיניים. בחוברת שהם חושבים להוציא (שנייה) בעוד שבועות אחדים יקציעו מקום לכל העניין הזה ויזעקו חמס. את כישרונם בהגזמה אנו יודעים.

הנכון שגם ביפו הייתה תקלה? מכונה [מכונת ירייה]?

העניינים בקשר עם המשלחת עומדים כך: הישיבה שהייתה לנו איתם ב־Colonial Office [משרד המושבות] נגמרה בלא כלום. אבל בה נרמז להם מטעם ה-.C.O, כי הוצא תוציא הממשלה Statement על פוליטיקה בא"י וכי .State זה ייתן הגדרה מפורשת להצהרת בלפור. נוסח ה-.State כבר נערך ונשלח לנו ולהם, לחוות דעה. הנוסח הינו בערך כך: ההצהרה שרירה וקיימת והיא היסוד לפוליטיקה של ממשלת ה"מ בא"י; הגירת היהודים לארץ תימשך בהתאם וכו׳; אין בהצהרה מה שביקשו לחזות בה קיצונֵי היהודים - בניין מדינה יהודית, השתררות פוליטית על יתר תושבי הארץ וכו׳; בקרוב תתכונן מועצה מחוקקת, אך השלטון הפועל יישאר בידי הנציב.[12]

המשלחת מסכימה לכל הנוסח. היא אומרת ש(כאילו) הבינה, כי את ביטולה הרשמי של ההצהרה א״א לדרוש, כי זהו דבר אשר מעולם לא תסכים הממשלה לעשותו. יועציה-צוררינו[13] הם ששכנעו אותה כנראה בזה. אך המשלחת תפרש כמובן את ההודעה על זה שמדינה יהודית לא תקום ולא תהיה כביטולה של ההצהרה בעובדה, כדבר אשר ימחה לחלוטין את אמרתו הידועה של ח׳: As Jewish as England is English.[14] הם חולקים רק על השארת השלטון הפועל בידי הנציב, מפני שזה יחתוך את גורל ההגירה היהודית לחיים. הם היו רוצים שהמועצה מחוקקת תקבל מהשלטון הפועל לוּ רק את הזכות לקצוב את העלייה, ז״א לגזור את דינה למוות. הדבר הזה לא יעלה בידם.[15]

המשרד שלנו עוד לא ענה. מחכים לחיים. הוא יבוא מחרתיים.[16] קרוב לוודאי שנסכים. עכ״פ כך דעת ה״גדולים״ שמחוץ לאקז׳ (א. מ.,[17] ג׳.[18]).

הם [חברי המשלחת הערבית] חשבו לשוב לארץ מייד אחרי צאת ה-Statement. כספם אזל, וזה זמן רב אשר אוכלים הם אצל הלַיוֹנסים[19] למיניהם אפילו את ארוחת הבוקר. שניים מהם יצאו מס׳[20] למלון יותר זול; בקַרַארְגיאַח[21] נשארו שני הזקנים ושני הנוצרים.[22] בארץ הן יודעים אתם, כי רבו המתקיפים אותם מימין ומשמאל. הפופולריות שלהם, אשר עלתה כקצף על פני מרקחת ימי מאי, הולכת תמס.[23] השגת Statement כזה תשמש להם כשעת-כושר לשוב בכבוד והם ינפחו כמובן את הדבר ויכריזו עליו כעל ניצחון. ובמקצת הנהו. התנועה [הערבית הלאומית], כמובן, לא תסתפק בזה. בעלי ה-direct action[24] יתגברו על הקונסטיטוציוניסטים[25] ופרעות תהיינה. אפשר שסידור המועצה המחוקקת ישמש זמן-מה צינור למרצם וידחה את הפרעות. אך סופן לפרוץ.

כן, אבל עכשיו אומרים הם, כי דווקא בשל עניין חיפה ידחו את נסיעתם. זה היה בשבילם שלל שלא קיוו לו, והם רוצים ״to see it through״ [להביאו לגמר] (המילים האחרונות יצאו מפורשות מפי בית-הלחמי[26]). אך בדבר הזה אין לתת עוד אמון.

בימים אלה אשלח לכם את פרוטוקול השיחה ב-.[27].C.O

הערה: כל הדברים בפרק [מכתב] זה אשר קו מתוח לאורכם[28] - הם עובדות ושיחות הידועות לנו הודות לסוכננו המיוחד[29] הרובץ כל הזמן בין המשפתיים.[30] הדברים נעשים עכשיו בפשטות גמורה - בשיחה פה אל פה - אך באומץ ובשכל.

הדברים אשר הקו פוסח עליהם - הם עובדות הידועות לנו בכלל והנחות שלי. להבחין בין עובדה להנחה לא יקשה.

לדברי ה' אֶבֶן[31] אין מתפעלים בחוגי ה-.C.O מן המאורע. אבל מובן שזוהי מכשלה גדולה.

זאת ליקותיאל:

תן גֵווך למכים,[32] ואל תתרעם. נזוף אתה לי הפעם, ולא בי האשמה. אתה זנחתנו. במשך כל הזמן קיבלנו ממך רק מכתב צנום אחד. בחוסר-זמן אל תצטדק. ברור לי כשמש, כי היו לך שעות בטלה - למשל בימי היותך ביפו. כולנו עסוקים ולכולנו ישנן בכ"ז שעות בטלה. דב הינו אולי היחיד בינינו היוצא בזה מן הכלל. אין אני תופשך על שעות המנוחה שיש לך. הן מגיעות לך עפ"י כל היושר. אך יכולת להציל מהן משהו לטובתנו. וזאת לא עשית.

אנחנו התרגלנו לקבל ממך ידיעות. בכלל התרגלנו, בייחוד אני התרגלתי, לקבל ידיעות רבות, חשובות וממקורות ראשונים. היעדרן גורם לי כאב. לחזר על פתחי אחרים אינני יכול. לא נאה לי. אולי זה פינוק, אבל כך הוא הדבר.

בשנה שעברה הייתי מוצף ידיעות. אתה כתבת, יהודה[33] כתב, ברל כתב לבן-גוריון ואני נהניתי.[34] השנה דללו כל המקורות. ברל כותב, אבל מאמריקה. יהודה [אחיו הצעיר של מ"ש] נדם וכן גם אתה. אך בשתיקתך יש כובד מיוחד. איני יכול לבאר, אך כך אני מרגיש ואין אדם נתפש על הרגשתו. תבין, כי ימי שהותך פה השאירו בי משקע.[35] קיוויתי כי יימָהל בחליפת המכתבים. אך קרה ההפך.

תבין, שלא על ה"קונטרס" לבדו יחיה אדם כמוני.[36] תכיר את חובתך.

עם פיני נפגשתי בכי טוב, בלבביות רבה. סיפר לי הרבה, אך הכל כללים ולא פרטים. גם ממך איני דורש פרטי-פרטים, אך אני רוצה לדעת מבפנים, ומפיני אני שומע מבחוץ. הן תבין.

בשיחה אחת איתו התברר לי דרך אגב, כי בבית-היוצר[37] שלכם נוצרות עכשיו תוכניות והצעות חדשות בנוגע לשאלה הערבית, פתרונות מעשיים וכו׳, וכי אתה הוא הבקי בכל אלה עד כדי כך, שאם יבוא רמזי מקדונלד[38] לא"י (כך חשבנו, אך כפי הנראה הוא לא ייסע, לרגלי הבחירות הכלליות שתיערכנה ודאי פה בקרוב) ואם תהיה אז אתה בדרך הנה, או פה, לא יהיה אדם שיוכל להסביר לו (לרמזי) דברים חשובים מאוד להבנת השאלה. כשאני שומע דברים כאלה מפי פיני, איני מקבל אותם כהלכה מסיני ואני מניח, במחילה, כי יכול להיות שזהו בלוף. אך הן יכול להיות שיש בזה ממש. ועתה הבן את מצבו של אדם, העוסק כבר עכשיו בשאלה הערבית יותר מבכל שאלה פוליטית אחרת ואשר ודאי יקדיש לה חלק הגון מחייו וממרצו; הרחוק עכשיו משדה ההסתכלות והמוכרח למצוץ את הכל מהעיתונות ולמלא את החסר ע"י החוש והדמיון; היודע היטב מניסיונו לשעבר כי לגבי א"י הערבית רחוקה העיתונות מהיות ראי החיים, וכי החוש והדמיון עלולים להטעות ולהכשיל; הסובל לכן מאוד מהרגשה זו של סנוורים, גישוש, קרקע רופס, והמוקיר כאוצר יקר כל ידיעה ישרה מעולם המעשה; ולאדם זה ידיד כמוך, אשר יש איתו ידיעות, ניסיון חדש ותוכניות לעתיד והוא מונע את אלה ממנו; בפירוש מונע את הטוב מבעליו,[39] מציב חיץ בין מקורות החומר הגולמי ובין חבל התעשייה המעבדת אותו. הלא תודה, כי זהו חטא, אשר כל המושגים התפלים על חשאיות ומשמעת לפקודתו הנוקשה של פיני בטלים ומבוטלים בפניו ונעשים ממש לבלתי מוסריים.

פיני, כדרכו, סתם ולא פירש ואני, כדרכי, לא פצרתי. אני חוזר, הבן את חובתך ומלא אותה. כמובן, אם יש דבר-מה חדש וחשוב, ולא commonplaces [נושאים נדושים] כמו שיתופם [של הערבים] בעבודה או בהכנסה וכיו"ב.

אני מוכרח, למשל, לדעת במה קניתם את לבו של ע.בּ.[40] אם שיחדתם או לא. לביאור העובדה הזו יש ערך עצום בשבילי. זוהי אבן בוחן לבניין שלם של הנחות ומסקנות.

ובכן על כל אלה עליך לכתוב. זאת ראשית.

שנית - דבר קטן. קיבלת ממני (ע"י אידר[41]) ניירות חשובים.[42] איך זה businessman כמוך אינו מאשר קבלתם. ולא זו בלבד, אלא גם לאחר שאני כותב בפרוש על זה - אינך עונה. כתוב, אם קיבלת, ומה עשית בהם, ולמי הראית, ובידי מי הם עכשיו.

עוד נזיפה אחת ודי. על מבטאים אחדים בתלגרמה מבנהא התרגזנו - דוד ואני - מאוד, ואיני רוצה לעבור על הדבר בשתיקה. שם נאמר: are sending (את אל.[יהו גולומב]). קודם כל - נוהגים בתלגרמות למסור עובדות: "אל. נוסע", ולא חשוב כלל אם שולחים אותו, ומי שולח. ולעצם העניין - הן זהו אבסורד. אל. בין כה וכה צריך היה לנסוע. פיני הביא לי את הידיעה הזאת. ואם הוחלט שייסע - השתתף הוא עצמו בהחלטה זו לא פחות מאחרים ואין כאן כל מקום ל״אנחנו שולחים״. מיותר. שנית, כתוּב: and fully informed instructed [מודרך ומיודע בכל]. אפשר להבין מילים אלו רק בקשר עם אל., ז״א שאל. הוא שהינו instructed וכו'. אבל שוב - הן זהו אבסורד מוחלט. ממי הוא קיבל ״אינסטרוקציות״ ו״אינפורמציה״? וכלום לא מובן הוא מאליו, כי אל. בטרם ייסע התייעץ עם חבריו, וכי בבואו לאירופה מביא הוא איתו את כל הידיעות שישנן בא״י בנוגע לעניין. ולשם מה מודיעים זאת לי? אם יש בכוחה של תלגרמה שלך להסיעני מלונדון [לטרייסט] - כאשר היה לולא מה שקרה - היה הדבר נעשה בלי עזרת סממנים כאלה. ואם אין - לא היו עוזרים כל הסממנים שבעולם, ולא כל שכן הוספות מיותרות כאלה, המאפילות רק על המובן ועושות את התל' למימית, בשעה שהאסון דורש בהירות, דיוק וצמצום. בקיצור - רצינות! איזה תענוג מיוחד יש לך להאריך תלגרמה ללא צורך להוציא זמן וכסף לשווא ולגרום לנו ספקות וחששות, שמא לא ירדנו לסוף כוונתך והמילים האלו באות לרבות דבר שנעלם מעינינו. די יהיה. אתה בוודאי כועס. מה לעשות? לא צריך היית לכתוב דברים מיותרים, בייחוד בזמן כזה.

האגודה המושלמית החדשה, זו שראשה יוּנס חטיבּ,[43] התכוננה להוציא עיתון אַל-וַטַן [ערבית: המולדת]; אם יָצָא או יֵצֵא - הזמינוהו בשבילי ושילחו חשבון. השתדלו להשיג את תוכניתה ואת כרוזיה, אם ישנם. בכלל הֶיו עֵרים לדברים כאלה, עד כמה שאפשר לכם, והודיעוני. לא אכפת לי אם אקבל מכתב בן שורות אחדות, בלי נגיעה בעניינים פרטיים.

מחלוף,[44] שאל את יהושע חנקין[45] וכתוב את דעתו על האגודה הזו, היא של קלווריסקי.[46]

 

וזאת לדב.

אנחנו מסכימים, כי מצב זה שאינך כותב לי ולא תכתוב לי לעולם הוא הכרחי, וכי עלי עכ״פ לקבלו כגזרה שאין להשיבה. טוב. אבל רוצה אני לומר לך רק דבר אחד. ידוע ידעתי, כי בבוקר עבות אחד תתפוצץ על ראשי תלגרמה ארוכה ובה רעם ורעש על משבר ועל תקציבים ועל הלוואות, ושמותיהם של ג׳ימי [ג׳יימס רוטשילד] וּוֹולפי[47] יתנוססו שם, לונדון ופריס תתערבנה, האקזק. הציונית על כל חבריה תצא במחול, ומעשה הצלה מיידי יידרש, ותשובה תלגרפית תתבקש - הכל בסגנוננו וכנהוג אצלנו. לא אפצה פה ואעשה מה שאוכל ואשיב על מה שנעשה. תשובה על זה, כמובן, לא אקבל, ולא אדע אם הועלתי במשהו או לא. ובכן זה לא יהיה טוב, בפירוש לא. איני מדבר על עלבוני - זה יזיק גם לעניין. הכרחי שיהיה לי מזמן לזמן מושג על מצב העניינים. אתה מוכרח פעם לשבת ולכתוב לי סקירה קצרה, לקונית, אבל מקיפה ומדויקת על מצב העבודות [הציבוריות]. התייחס אל זה כאל אחת מעבודות-החובה שלך, אולי מהשלישיות או הרביעיות במדרגת הקְדימה, אך בכ"ז כעבודת חובה ולא כאל עניין של ידידות סתם. אל תנתקו אותי מהארץ, אתם מבינים עד היכן מגיעים הדברים ומה נעשה בנפשי או אינכם מבינים?

את האינפורמציה הפוליטית שבמכתב זה מיסרו לבן-גוריון ובן-צבי[48] ובכלל למי שתמצאו לנחוץ. אגב, לבן-גוריון כתבתי לפני זמן רב מכתב לא קצר, איני יודע גם אם קיבל אותו.[49]

שלום לכם,

 

משה

 

הערות



[1] לטרייסט. כבקשת א"ג במברקו למשה שרת (להלן: מ"ש) מהעיר בנהא, מצרים.

[2] בהגיעו לווינה בסוף דצמבר 1921, כתב א"ג ב-1.1.1922 מכתב ארוך למ"ש (חביון, עמ׳ 234-230). בין שאר הדברים אמר שם:

זה יומיים-שלושה שתלגרפתי   לך: "חכה למכתבים", ועוד טרם כתבתי. [---] כנראה עוד ימים יעברו עד אשר יבוֹרר לי דבר-מה, ואליך אני צריך לכתוב דווקא עוד לפני שיבוֹררו הדברים. לי עצמי אין עכשיו פה הכוח והתוקף לצאת מן הסבך, ועצתך ועזרתך יכולות להיות חשובות לי מאוד דווקא עכשיו, במבוכה שבה אני נמצא. אני עייפתי. ומלבד זה חסר אני בוודאי הרבה סגולות בשביל לנהל יחידי את העבודה [ב׳׳הגנה"]. אבל בתוקף מקרים שונים נדחפתי עכשיו לנהל את כל העבודה בארץ. עבודה זו הייתה תלויה הרבה מאוד במהלך העבודה בחו"ל ובלי הביטחון שהיא מתנהלת באותה הרוח שבארץ לא יכולתי לקבל עלי אחריות לעבודה בכלל. לכן שאפתי לצאת לאיזה זמן לחו"ל. ן---] מובן שקשה היה לי לעזוב את הארץ בשעה שהדברים היו כולם מרוכזים בידי. והנה באה המפלה [בנמל חיפה]. [־־־] מובן, שצריך היה לרכז את כל הכוחות כדי להישמר ממפלה שנייה וגדולה, שהייתה נותנת מכה ניצחת לכל ענייננו. לכן נסעתי הנה ותלגרפתי לך שתבוא לפגוש אותי בטרייסט. תלגרפתי לך, ולא לנמצאים בווינה, שתפגוש אותי, מפני שתי סיבות:

א) חפצתי שבהתחדש העבודה נוכל להתייעץ בינינו ולקשור את הקשרים הדרושים עם פיני, ולקבל את עצתו ועזרתו.

ב) לא היה ברור לי אם העובדים בווינה יוכלו, אחרי המפלה, לבוא לטרייסט וכן לא היו ברורים לי היחסים שייווצרו בינינו אחרי המפלה.

[3] על יחסו של א״ג לפ״ר ר׳ מכתבו לד״ה מ-2.11.1921 (חביון, עמ׳ 230). נראה כי חרף הערכתו את פ״ר, חשש א״ג כי הוא עלול להחריף את הקרע עם אנשי ״השומר״ בווינה.

[4] מדובר באנשי ״השומר״, שעדיין היוו גרעין עצמאי ב״הגנה״ ויצאו לווינה לעסוק ברכש נשק ל״הגנה״ מבלי ליידע את א״ג. בווינה נוכח א״ג בהכרח לשתף עמם פעולה.

[5] על פרשת התלגרמות ר׳ מכתב א״ג למ״ש - 1.1.1922, חביון, עמ׳ 231, 232.

[6] ב-1.1.1921 כתב א״ג למ״ש בפרשת חשיפת משלוח הנשק בנמל חיפה:

מובן שנתעורר חשד שכל האסון לא בא אלא מפני הפירודים בפנים     [---] יצאתי לווינה [---] קיבלו אותי י׳[שראל שוחט] ופ׳[ליישר] לא כאשמים, כי אם כמאשימים. האשמה היא:

א) שאנו פורקים מעלינו אחריות לעבודה בזמן אסון ומגוללים את כל האשמה עליהם.

ב) שכל עבודתנו היא עבודת קונטרולרים ומשגיחים, תחילה הופעת אתה כקונטרולר, אח״כ דב ועכשיו - אני [---]. בנוגע למפלה - הם אומנם הוכיחו לי שכאן לא הייתה כל כוונה לעשות איזה דבר מאחורי גבנו (חביון א, עמ׳ 232).

במכתבו למ״ש מ-12.1.1922, הוסיף וכתב:

״בנוגע לאסון - לא מעדה כל רגל אלא פשוט הסחורה טולטלה טלטלת גבר. מובן כי אילו היה מי שיקבל אותה, היו נוהגים בה ביתר זהירות״ (חביון, עמ׳ 236; סת״ה ב-1, עמ׳ 130).

[7] במכתבו למ״ש מווינה, 12.1.1922 כתב א״ג:

קיבלתי היום את מכתב התשובה שלך על מכתבי [מכתב התשובה לא אותר]. אתה קראת בין השיטין כי שאלתי לעזרת חברים מכוונת אליך. אודה, כי למרות מכתבך ליקותיאל ולמרות שיחותי עם ב. ג-ן [בן-גוריון] אשר הזהיר כמה פעמים שלא לנגוע בך ולא להפריעך מלימודיך, היה בדעתי, בהיותי בארץ, לדרוש ממך לעזוב את חיי-העתיד שלך ולהיכנס מייד לתוך שורת העובדים, הפועלים מתוך התאמצות הכוחות, בלי הכישרון ובלי ההכנה הדרושה לעבודתם. מתוך ייאוש, מתוך עייפות, מתוך הכרה שאסור לי להמשיך יחידי לשאת באחריות לעבודה רציתי לקרוא לך, אבל עוד בדרכי לחוץ-לארץ התחרטתי על הדבר. הכרתי כי בהיכנסך גם אתה לעבודה לא תבוא הישועה השלמה, ואתה - ידיך תרפינה ותרוּצץ בעבודה, אולי עוד יותר מהר ממני; לעיתים קרובות מאוד תכיר גם אתה, ונכיר כולנו, כי עזבת דרך שעלית בה ואשר בה היו קשורות תקוות גדולות לך ולעבודתנו כולה וירדת רק מתוך חוסר התוקף ללכת בדרך אשר בחרת לך ויהי מה. ובלי התוקף הזה הרי על כל אחד מאיתנו יהיה להתרוצץ ולהתפזר לשבעה ימים ולא לפעול כלום; כי התפקידים הקוראים לנו רבים הם והכוחות מעטים. לעיתים קרובות מתעוררת אצלי השאלה אפילו בנוגע לעצמי ובשרי: הטוב אני עושה שאני מקבל עלי תפקידים שהם למעלה מכוחותי וכישרונותי רק מפני שצריך למלא תפקידים אלה? אומר לך את האמת, כי תשובה חיובית בהחלט עדיין לא נתתי לעצמי מעולם. נדמה לי, כי מצב זה מביא סוף סוף לידי רפיון, שממנו סובלת העבודה עצמה. אני בכל אופן כבר נכנסתי למעגל-קסמים זה, ואיני יכול לצאת ממנו. לא היה ברצוני למשוך אותך אליו (חביון, עמ׳ 234).

[8] יצחק רוזנברג. על שמו נשלחו הכוורות שהכילו כלי נשק (ר׳ יל״א, עמ׳ 358).

[9] נראה שהכוונה לאדמיניסטרציה החדשה בא״י, שבראשה הנציב הרברט סמואל.

[10] "שלושת הלווייתנים" הם: פטר שווייצר, גזבר ההסתדרות הציונית וקהי"ס באמריקה; לואיס רובינסון, גזבר ההסת׳ הצ׳ שם במשך שנים רבות, חבר המשלחת הציונית לוועידת השלום בפריס ב-1919, מתומכי ח"ו בארה"ב; הרמן קונהיים, גזבר קהי"ס, גם הוא איש אמונו של ח"ו. ח"ו כינס את השלושה בימי הקונגרס הציוני הי"ב, בספט׳ 1921, בנוכחות ז"ז׳, והטיל עליהם לתת כתף לאיסוף כספים עבור רכישת נשק להגנה. בפגישה הוחלט על הקמת קרן סודית, והשלושה התחייבו לספק סכומים מסוימים (איגרות חו 10, מכתב 249).

[11] כבר ב-14.6.1921 כתב א"ג לפליישר בווינה:

"יש לחשוש לתשומת לב מיוחדת למכתבים הנכתבים לפי כתובות ידועות". ולרבקה כתב: "צריך למצוא דרך של כתיבת מכתבים בטוחה"; "עולה על הדעת כי מכתבים אינם נמסרים לנו" (חביון, עמ׳ 221, 222, ללא תאריך).

[12] בנובמבר 1921 הגיעו למבוי סתום השיחות בין המשלחת הערבית ומשרד המושבות וגם הפגישה האחת עם ח"ו (29.11.1921) לא נשאה פרי. לפיכך החליט המשרד לכפות על שני הצדדים בא"י חוקה - מסגרת משפטית למשטר המנדט, שתקבע את מעמד הנציב העליון וסמכויותיו הרחבות ותכונן מועצה מחוקקת (Legislative Council) בת 22 חבר, (10 פקידים ממונים ו-12 נציגי האוכלוסייה), שתהיה בעלת סמכויות מוגבלות וכפופה לנציב העליון. לצורך זה נוסחה טיוטת הודעה מדינית (Statemert of Policy) שהייתה אמורה להיקרא ע"י צ׳רצ׳יל בפגישה עם המשלחת הערבית, אך צ׳רצ׳יל ביטל במפתיע את הופעתו. לפי טיוטת ההודעה שהוצגה לפני ח״ו בנובמבר 1921, עומדת בריטניה על קיומה של הצהרת בלפור ובדעתה לכפות הקמת מועצה מחוקקת, שתנהל את ענייניה באורח דמוקרטי (שפירושו שליטת הרוב הערבי שבמועצה). וכי אין בדעת הממשלה להעדיף את היהודים בא״י אלא להקים שם ״קומונוולת״ שיושתת על עקרונות הדמוקרטיה למען רווחתם של שני הצדדים. הערבים שללו נחרצות את תוכנית המועצה המחוקקת כ״מסווה חוקתי״ לביצוע המדיניות הציונית של הממשלה, והודיעו כי ״אם לא תורכב המועצה מחברים נבחרים בלבד, או שתכלול רוב ערבי ברור, גדול ממספר הפקידים הממונים והחברים היהודים גם יחד״, יסרבו לחלוטין להשתתף בה ואף לא ייטלו חלק בבחירות לה (עופר, עמ׳ 265-224; איגרות ח"ו 10, עמ׳ 280-279).

[13] אישים, מדינאים ואנשי צבא בדימוס בריטיים, מהם ששירתו בא״י בימי השלטון הצבאי, תמכו בערבים ופעלו למענם כשדולה בלונדון. הבולט שביניהם היה חבר הפרלמנט ג׳ויסון-היקס.

[14] בתשובה לשאלת שר החוץ האמריקני לֵנסינג בוועידת השלום בפריס ב-23.2.1919, למה מתכוונים הציונים במונח ״בית לאומי״, ענה ח״ו:

״אני מתכוון ליצירת תנאים כאלה - ממשלתיים, כלכליים וחברתיים - שיאפשרו הגירתם של 50,000 יהודים לא״י מדי שנה, ואלה יתיישבו על האדמה ויעבדו אותה ויקיימו את עצמם כך שבמרוצת הזמן ובתהליך התפתחות טבעי ובלתי נמנע, תקום בא״י תרבות כזאת, מסכת חיים יהודית כזאת, שתעשה את א״י יהודית מובהקת כמו שאנגליה היא אנגלית וצרפת צרפתית״ (מסה ומעש עמ׳ 243; עילם, עמ׳ 162-161).

[15] גם הערבים וגם היהודים התנגדו להקמת גוף זה, שאכן לא קם (עופר, עמ׳ 226-224).

[16] ח״ו יצא ב-18.12.1921 לווינה, למושב הוה״פ הציוני, ולברלין, וחזר ללונדון ב-8.1.1922.

[17] אלפרד מונד, הוא לורד מלצ׳ט (ר׳ עליו יל״א, מכתב 15 הע׳ 4).

[18] ג׳ימי-ג׳יימס רוטשילד (ר׳ עליו שם, מכתב 19 הע׳ 2).

[19] רשת מסעדות עממיות.

[20] ממלון ״ססיל״, שם התאכסנה המשלחת (על ההתחקות אחרי המשלחת ר׳ יל"א מכתב 88).

[21] תורכית: מפקדה, כלומר במלון ססיל. מונח זה היה ידוע יפה למ״ש ולשני מכותביו, שכן שלושתם שירתו בצבא העותמאני.

[22] הזקנים: מוסא כאזם אל-חוסייני (ראש המשלחת) וכנראה תופיק חמאד; הנוצרים: איברהים שמאס ושיבלי ג׳מאל (ר׳ פורת, עמ׳ 112).

[23] נמסה. לפי תהילים נ״ח 9. לעצם העניין ר׳ פורת, עמ׳ 119-111.

[24] הקיצונים שאינם מכירים בגבולות החוק, הפועלים בשיטות האנרכיסטים והרדיקלים חברי תנועת ״פעולה ישירה״.

[25] הפועלים במסגרת החוק.

[26] נראה שאחד מחברי המשלחת היה איש בית-לחם. לא זוהה.

[27] הפרוטוקול, שנרשם בידי איש משרד המושבות ונשלח להנה״צ, מובא במקורו האנגלי בנספח 1, עמ׳ 239-233 (ור׳ מכתב ח״ו אל וינדהם דידס, 13.12.1921, איגרות חייו 10, מכתב 315).

[28] מ״ש סימן בקו את כל המידע על המשלחת הערבית.

[29] דוד הכהן, שהמשיך לעקוב במלון ״ססיל״ אחרי המשלחת הערבית ולשאוב מידע על דיוניה.

[30] לפי בראשית מ״ט 14; שופטים ה 16.

[31] ליאונרד שטיין (Stein) (1973-1887). עו״ד ופעיל ציוני. ידיד קרוב לח״ו. ב-1920-1918 קצין מטה במימשל הצבאי הבריטי הא״יי. ב-1929-1920 מזכיר מדיני של הנה״צ בלונדון. יועץ מדיני של הסוה״י. ספרו: מסד למדיניות ישראל: תולדותיה של הצהרת בלפור, 1962.

[32] לפי ישעיהו נ 6.

[33] יהודה שרת - אחיו הצעיר של מ"ש (1979-1901).

[34] בכרכי איגרות ב״כ ב-1921 אין שום מכתב לב׳׳ג. נראה כי זו עדות יחידה להיכתבם וכי כולם אבדו.

[35] בהרב שהה בלונדון מאמצע פברואר עד 10 במרס ומאמצע יוני עד סוף ספטמבר 1921.

[36] לפי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", דברים ח 3.

[37] בהנהלת חברת החשמל. פ"ר היה מעורב בפרשת התוויית הגבול הצפוני של א"י בין הבריטים והצרפתים ואפשר שהכוונה לסוגיה זו, אך סביר יותר כי מדובר בנושאים שהעלה פ"ר במכתב לראש המשלחת הערבית בלונדון שם, כמדווח:

[פ"ר] עמד על הערובות שנכללו בהסכם עם הממשלה, המבטיחות זכויות שוות לכל תושבי א"י [---] הוא הבטיח כי כל אזרחי א"י, בהם גם הערבים, יוזמנו להשקיע מכספם בהקמת החברה והנהלתה תייצג את כל המשקיעים. יהודים וערבים יועסקו בהקמת התחנה בלא אפליה וגם המהנדסים ייבחרו לפי כישוריהם בלבד ובלא שים לב למוצאם הלאומי. פ"ר אף הבטיח לסייע לרשויות המקומיות הערביות לגייס כספי הלוואות, שיאפשרו להן ליהנות מפירות המפעל (שאלתיאל, עמ׳ 100).

[38] רמזי מקדונלד (1937-1866). ממנהיגי ה׳׳לייבור". חבר פרלמנט. ר׳ להלן מכתב 213.

[39] לפי משלי, ג 27.

[40] עומַר אל-ביטאר, ראש עיריית יפו ונשיא "האגודה המוסלמית נוצרית" שם. במכתב למ"ש מ-4.11.1921 בישר לו בהרב כי עומַר אל-ביטאר ואישים ערביים אחרים חתמו על הסכמתם לתוכנית פ"ר להקים תחנת חשמל על הירקון (יל״א, מכתב 115).

[41] ד"ר דוד אידר, ראש ועד הצירים (ר׳ עליו ביל״א, מכתב יא הע׳ 2).

[42] הכוונה למסמכי המשלחת הערבית שנפלו בידי דוד הכהן (ר׳ שם, עמ׳ 305-304).

[43] במאמציה למנוע התארגנות כללית עוינת של ערביי הארץ נגד היישוב עודדה ההנהלה הציונית התארגנויות מקומיות נפרדות. כך קם בגליל, שם פעל חיים קלווריסקי, ארגון אופוזיציוני שמרכזו בעכו ובראשו יונס אל חטיב, מי שהיה הקאדי של מכה. ארגון זה התנגד למשלחת הפלסטינית ויצא נגדה בעצומות (פורת, עמ' 177-173).

[44] כינויו של י' בהרב בפי חבריו מנוער.

[45] יהושע חנקין, אחראי בוה״צ לרכישת אדמות וליחסים עם ערבים. גדול רוכשי הקרקעות בא״י. מ״ש היה עוזרו בשנים 1920-1919 (ר' עליו יל״א, מכתבים ב, ג, וכן גם עמ' 492).

[46] חיים מרגלית (קלווריסקי) (1947-1868). אגרונום מראשי יק״א בגליל, שם רכש קרקעות ויזם הקמת יישובים רבים. ב-1931-1923 מנהל הלשכה הערבית בהנה״צ. ממייסדי אגודת ״ברית שלום״ (ר׳ פורת, עמ' 55-53, 175).

[47] חיים וולפנזון. מזכירו של ג׳ימס רוטשילד. ר׳ עליו יל״א, עמ׳ 128 ואילך.

[48] יצחק בן-צבי - מראשי ״אחדות העבודה״ וההסתדרות. ר׳ עליו יל״א מכתב ה, הע׳ 2.

[49] נראה שמדובר במכתב 103, יל״א.

 

העתקת קישור