127
אל: פניה שרתוק,
תל-אביב[1]
לונדון,
5/1/1922
אימא יקרה,
איני זוכר כבר כמה חודשים
חלפו מאז כתבתי לך. אני מתאר לעצמי כמה עצב גרמתי לך בזה. איני יודע במה ואיך
להתחיל. לא הצלחתי לכתוב וזה הכל. וגם עכשיו איני מצליח. איני יכול להגיד לך משהו
שלם, אין לי במה לשמח אותך.
הכל הסתדר לא כפי שתיארתי
לעצמי בעוזבי את הבית - כמו שתמיד קורה בחיים. את השנה שעברה הפסדתי מבחינת
הלימודים, ואני כותב לך על כך בכנות גמורה. הפסדתי אותה גם מפני שהגעתי מאוחר, גם
מפני שבתחילה לא היה ברור לי במה עלי להתמקד, ובעיקר מפני שהחל ממאי נסחפתי
למערבולת שטלטלה אותי ללא הפסק במשך חמישה חודשים בדיוק[2] - עד כדי כך נעקרו מראשי לגמרי השטויות של
הלימודים ושל ניהול נכון של החיים. כאשר המערבולת שככה והכל חזר לתלם, הייתי כל כך
סחוט והמום עד שלא ידעתי היכן אני ומה איתי ובמה להתחיל.
אבל עשיתי מאמץ, והודות
למאמצי וגם בייחוד להשפעתו של דב, שתמך בי, החלטתי להתחיל מהתחלה ולמתוח קו על
השנה האבודה. שנת הלימודים התחילה אצלי למופת. התברר לי בבהירות, שבלימוד אקסטרני
אין שום טעם, שכן אם לא תהיה לי מסגרת ממשית, שתחייב אותי, שוב יוציא אותי כל
עניין פעוט מן התלם. נרשמתי כתלמיד מן המניין עם נוכחות חובה בהרצאות, הגשת עבודות
בכתב וכיוצא באלה. זה היה לגמרי לרוחך, אימא. נכון? אבל במה זה עולה לי! זאת לא
אתיימר לתאר.
יש לי המון עבודות
צדדיות, סידורים, חובות, ואני ממש נקרע לגזרים. כשמתחיל יום, לעולם איני יודע במה
לפתוח ולאיזו מטלה לעבור. היום חולף כהרף עין - והנה כבר לילה ואני כבר בבית, ודבר
זה לא נעשה, ועוד דבר, ועוד דבר. והמטלות שלא בוצעו מצטברות ונערמות. צריך לכתוב
מכתבים - יש שבועות שבהם אני מתבזבז במשך ימים תמימים על מטלות שונות - ציבוריות -
ואיש אינו יודע על כך. איש לא מתאר לעצמו, שכל דבר פעוט עולה במאמצים לא ייאמנו,
בבזבוז זמן, כסף, אנרגיה ובריאות. ובנוסף קיימים מזה השיעורים שצריך לתת בעוד מועד
ובלי להחמיץ, שהרי אלה הם פת לחמי, ומזה העבודה על העיתונות הערבית, שאני שואב
ממנה סיפוק רב ומאוהב בה עד כלות. אני מרגיש בה כדג במים, אבל היא גוזלת זמן
ותובעת תשומת לב. זו עבודת נמלים.
בדרך כלל, בימי שני - זה
היום שאין לי בו הרצאות - אני נשאר בבית מבוקר עד חצות. יושב על העיתונים, קורא,
מעתיק, גוזר וזורק על הרצפה, ובערב מצטברת על הרצפה ערימה שלמה - לפעמים 60-50 עיתונים.
וחוץ מזה, צריך לנכוח
בהרצאות, לקרוא ולקרוא הרבה, וגם לכתוב, ופה בלונדון, כמו להכעיס, החיים כל כך
מעניינים כבשום מקום אחר בעולם. עיתונות כזאת, חיי חברה וחיים פוליטיים כל כך
עשירים, הזדמנות פז לחדור למעבי הבעיות העולמיות שכולם מצטלבות פה - אין בשום מקום
אחר. תודה לאל, התיאטרון פה גרוע מכל גרוע ולפחות זה לא מפתה אותי ולא גוזל זמן.
אופרה אין כלל, הייתה אבל אפס.
קשה לי לכתוב ברוסית.
שכחתי לגמרי, מחוסר הרגל. אני מתקשה להתרכז במחשבתי ברוסית.
אני חוזר לעיתונות
הערבית. מדי פעם מזדמנת לי כתיבת "מאמר" גדול. זה דבר קשה מאוד, שכן צריך
לכתוב הישר באנגלית ועדיין איני שולט באנגלית ספרותית. בכלל, ללמוד שפה בהינף אחד
זו אשליה. צריך להשקיע בזה שנים רבות של עבודה שקדנית, או להתברך בכישרונות
גאוניים - מה שאין לי. אל תנידי ראשך לשלילה. אין. ובכן, אני רוצה להגיד לך
שהתקדמתי באנגלית מאוד. לך אני יכול לומר זאת. אני קורא הרבה מאוד וכמעט תמיד
בעזרת מילון. פה, בלונדון, מתבזבז המון זמן בנסיעות - שעות נסיעה רבות מצטברות
במשך היום. אבל אם יש לך ספר בכיס, זמן זה אינו מתבזבז לריק. כל החוכמה היא שיהיה
לך ספר ושלא תשכח לשלוף אותו ברגע שאתה מתיישב. ואת הדבר הזה בדיוק אני עושה,
ובתוך כך, בלי משים, אני מסיים ספר אחר ספר. אם מוסיפים לנסיעות קריאה מקוטעת בזמן
האכילה, לפני השינה ולפעמים גם בימים חופשיים, מצטרף זמן נכבד. כך אני חודר לתוך
הספרות היפה האנגלית. העיתונות כבר נקראת מעצמה, השבועונים בימי ראשון הם הדבר הכי
מעניין ומשכיל שיש בעיתונות האנגלית, ו"בזמן העבודה" בספרייה אני קורא
ספרי מדע. לספרות היפה, בדרך כלל, לא נותר פנאי, וללא הפעולות המיוחדות שתיארתי לך
היא הייתה אבודה לגבי. אני אוהב אותה ואיני יכול לחיות בלעדיה, והיא גם המורה הטוב
ביותר לשפה. אני תמיד נזכר בשיחה אחת שהייתה לי עם אבא על קריאה, ואיך הוא שכנע
אותי שבלי קריאת ספרות יפה לעולם לא תדע שפה. זו כמובן אמת ידועה לכל, אבל שוכחים
אותה. הנה, בשנה שעברה, כשחיסלתי בזה אחר זה חצי תריסר כרכי דיקנס, 800 עמוד כל אחד, צחקו לי: איך
יש לך די סבלנות לזה?
אבל אני מתפטפט יותר מדי.
רציתי להגיד, שלמרות כל זה הסוף עוד רחוק, וכשאני צריך לשרבט מאמר הדבר קשה לי
מאוד. הנה, עכשיו עלי להתיישב על ״חיבור״ על עבר-הירדן, אשר - אם אצליח - יתפרסם.
האם את יודעת, שמאמר אחד שלי - על התנועה הערבית בפלשתינה - פורסם בעיתון אנגלי
חשוב מאוד?[3] ואני על המאמר הזה הוצאתי... חודש! בכמה
ייסורים עלה לי הדבר אין אפילו טעם לספר.
ופה, בנוסף לכל, מוטל עלי
גם ה״קונטרס״ המסכן, השדוף, היקר והאהוב. גם כסף נחוץ לו, גם עורך, גם חומר. ולשגר
אותו למנויים באנגליה אני צריך בעצמי, ועלי גם לכתוב את המענים על החבילות וגם
להדביק את הבולים. הם, שם, בוודאי מתלוננים שנטשתי, ששכחתי אותם. אני אומר לך,
אימא, שאני על ה״קונטרס״ מוציא הרבה יותר זמן משמגיע לו מבחינה יחסית. לא מזמן
שלחתי להם שלושה מאמרים בזה אחר זה, מתורגמים. השגתי בשביל שפיגלמן 20 לי״ש למען יוכל לחזור ארצה
ולרשת את העריכה. את הכסף הזה לוויתי על שמי ואשלם אותו מההכנסות של המנויים. אל
תספרי על כך לאיש מלבד לילדים, שכן עלי לכתוב להם רשמית בעניין זה. 20 הלי״ש האומללות גם הן לא
נאספו בקלות מן הגורן ומן היקב.
המכתב יוצא בכייני כל כך.
אבל נדמה לי, שכאשר אני משוחח איתך אני חש הקלה נפשית. בחודשים האחרונים אני כאילו
ניתקתי מן הבית לגמרי והצמחתי על עצמי קליפה. לפעמים, כשאני מהרהר בכם, אני נפחד.
אין לי מושג מה קורה אצלכם. איך אתה חיים, מה עושים הילדים [יהודה וגאולה], מה מצב
רוחם, מה שלומך את, מה שלום וולודיה[4] ומה בכלל חדש במשפחה. על
דודה גוטה ובנדט[5] ובנותיהם[6] איני יודע דבר. זה מכאיב לי מאוד. כל הזמן אני
חי בהכרה של אי-נורמליות מעיקה. קצב חיי מהיר יותר מדי, קדחתני. אני לא מספיק לעכל
את העובר עלי, לתת לעצמי דין וחשבון על המתחולל בתוכי
וסביבי. בקומי בבוקר אני נקלע כאילו לתוך מכונה מורכבת השולטת בי אוטומטית, כאילו אני חפץ
דומם, עד הרגע שהיא זורקת אותי, ממוטט ואין אונים, הישר למיטה. ואם מזדמנים ימי
פנאי ספורים, התגובה אחרי הלחץ המופרז כה חזקה עד שאני נופל לתוך שיתוק אובלומובי[7] ואז איני יכול להתגבר על התפתות אסורה לאפס
מעשה. והדבר היחיד שאני מתנחם בו הוא שאני לפחות קורא או מטייל בלונדון, שבה
התאהבתי כמשהו ענק, יפה, שופע עוצמת אין קץ.
בשנה שעברה התכתבתי,
לפחות, לעיתים תכופות עם רבקה, ויהודה כתב לי, אומנם לא לעיתים קרובות, אבל שלח
מכתבים ארוכים ומעניינים. ועכשיו ההתכתבות עם רבקה התפוגגה איכשהו - איש אינו אשם
בכך, ופחות מכל היא. זו תוצאה של השינויים הפתאומיים, של הנסיעות הלוך ושוב, גם של
דב, גם שלי, ועכשיו גם של עדה ואליהו. יחד עם זאת, במכתבי לווינה אני נאלץ יותר
ויותר להשקיע את עצמי ב"עניינים" [מפעל הרכש של ה"הגנה"], וזה
פוגע בכל אחד. ויהודה נדם לגמרי. יכול מאוד להיות שאני חייב לו, אבל האם אפשר
להתחשבן איתי? גאולה, במשך ארבעה עשר חודש, כתבה, נדמה לי, רק גלויה אחת. הזמן
חולף, ואז נדמה שצריך להתגבר על איזה מכשול כדי להתקרב, וככל שזה מתמשך יותר, כך
זה נעשה קשה יותר. האם היא לא מבינה שהיא צעירה, פנויה ומשוחררת ממועקות יותר
ממני, והעיקר, שיש לה פחות דאגות, ונדמה לי, גם יותר פנאי? ואם היא לא מבינה, אעשה
לה חסד ואכתוב. אוי ואבוי לה אם לא תהיה תשובה.
אימא, הנייר אזל לי, אין
לי אחר, עכשיו מאוחר ואי אפשר לקנות. אני יודע שאם אדחה זאת למחר, לא יצא כלום,
וכך איאלץ להסתפק רק בעמוד זה.
צריך, סוף סוף, להצהיר חד
וחלק שאני בריא באמת. אני אוכל הרבה, אומרים שהרבה מאוד. בכל אופן, יותר מדי בשר.
זו כבר אשמת בעלת הבית שלי, שהאוכל אצלה בריא ושופע, אבל חדגוני ובשרי להחריד. אין
מה לעשות. יש דברים גרועים יותר. אני לבוש טוב, אומרים שאני גנדרן, אבל זה לא
נכון. אני רק מחליף צווארון כל יום בגלל הפיח הלונדוני. המעיל שלי - ההמצאה שלך -
כבר בלה. השרוולים נפרמו וכו׳, אבל את החורף אסיים איתו. בלבנים אין לי מחסור, חוץ
מזה שיש בהם יותר סיכות מכפתורים, כי אין לי זמן לתפור אותם, וגם הגרביים סובלות.
אין מי שיטליא. אבל בכלל הכל כשורה. די.
על דל לשוני עומדת השאלה
האם דודה סשה, הדוד אברהם ועזרא[8] הגיעו ארצה? איפה הם נתקעו?
מדוע וולודיה אינו מזכיר אותם במכתביו? איני יכול לכתוב להם מילה, כי אינני יודע
אם הם הגיעו. אבל אם הם כבר אצלנו בבית, אני מנשק אותם נשיקות חמות ומברך את דוד
אברהם על שהטיל עוגן בחוף הנכסף. באלוהים, כמה רוצה אני להיות עכשיו עם כולכם.
לסיכום, אימא, רצוני לומר
לך שבמשך כל הזמן הזה אני חולם הרבה על אבא. ובכלל, אני נזכר בו לעיתים קרובות
בבהירות עד לפרטי פרטים, והכאב, שכבר שכך, מחריף עד דמעות. אני נזכר בכל מה שסיפר
לי אי-פעם על אנגליה; הוא, כפי שאני מבין עכשיו, היה אנגלופיל גדול, העריץ את
החוקה האנגלית, את המדע האנגלי ואת רוח העם האנגלי. אני נזכר בדבריו על [לורד]
ביקונספילד [בנימין ד׳ישראלי], בהסבריו כיצד למד את כתבי [המסאי וההיסטוריון תומס]
מקולי, כיצד חובר המילון האנגלי הראשון, ובעוד המון דברים קטנים. הזיכרון שלי בהיר
מאוד בכל מה שכרוך באבא, בהשקפת עולמו, בסיפוריו.
נו, די. אל תבכי. אימא
יקרה, אנחנו עוד לא התנשקנו על אושרה של רבקה, אז הבה נתנשק.
בנך משה,
אל תדאגי לו,
הוא יסתדר איכשהו
