על בני המשפחה
משפחת יעקב ופניה
שרתוק: רבקה, משה, עדה, יהודה, גאולה
צפורה מאירוב,
אליהו גולומב, דב הוז
משפחת שרתוק
יעקב שרתוק )1913-1861), יליד פינסק, נמנה עם חבורה
קטנה של ביל"ויים שעלו ב-1882 והקימו בירושלים בית-מלאכה למוצרי עץ-זית. באותם
ימים שימש שם יעקב גם כתב של עיתון אודסאי. בעקבות כישלונו של בית המלאכה ותלאות נוספות
חזר יעקב לרוסיה ב-1886, שם נשאר עשרים שנה. בתקופה זו נשא לאישה באודסה את פניה לבית
לב, מורה, ועקר איתה לעיר חרסון, שם נולדו חמשת ילדיהם: רבקה, משה, עדה, יהודה וגאולה.
בחרסון הקים יעקב עם אחיו וולודיה-זאב בית מלאכה וחנות למוצרי משרד, אך את רוב זמנו
הקדיש לפעילות ציונית, חינוכית ותרבותית, פרסם חוברות בהיסטוריה יהודית ותרגם לרוסית
את "מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס, שיצא לאור בסנט-פטרבורג ב-1900 עם
הקדשה לא' בן-יהודה ולי"מ פינס, ידידיו מימי מגוריו בירושלים. ב-1906 עלה יעקב
שנית לא"י, הפעם כבעל משפחה, יחד עם אחיו וולודיה-זאב ורעייתו אנה ועם אחותו גוטה
ובעלה ברוך קטינסקי. שלוש המשפחות התיישבו בכפר הערבי עין-סיניה שבהרי אפרים, על דרך
רמאללה-שכם, שם חכרו אחוזה מידי האפנדי המקומי למשפחת חוסייני. השנתיים שעשתה המשפחה
בחיק הטבע ובסביבה ערבית ידידותית הטביעו חותם עמוק על חמשת הילדים. ב-1908 עקרה המשפחה
לת"א. שלושת הילדים הגדולים החלו ללמוד בג"ה - רבקה ומשה יחדיו בכיתה הבוגרת.
בכיתה זו, כיתת המחזור הראשון, שבה תפסו מקום מרכזי, למדו גם דב הוז ואליהו גולומב,
שלימים נשאו לנשים את רבקה ואת עדה. יעקב מת ב-1913 בהתקף קצרת. ב-1917, עם הגירוש
מת"א, גלתה המשפחה לראש פינה וב-1919 חזרה למקומה. ב-1923 בנה וולודיה, איש עסקים
שמאז ומתמיד תמך במשפחת אחיו, בית דו-קומתי על מגרשו של יעקב בשדרות רוטשילד 23, שם
דר בקומה העליונה. בקומת הקרקע דרו האלמנה פניה עם עדה ואליהו גולומב ועד מהרה הפך
המקום מוקד לפעילותו של אליהו כעומד בראש ה"הגנה". ב-1954 יוחד הבית כולו
לשמש מוזיאון ה"הגנה". שניים מחדרי המשפחה בקומה התחתונה נשתמרו כשהיו.
עליו: פרק "בית יעקב", יומ"א
ז, עמ' 1988-1957; זיכרונות עדה גולומב (רשמה יעל מדיני).
רבקה שרתוק (הוז)
(1940-1893)
בת בכירה ליעקב ופניה
שרתוק. אחיה משה נולד כשנה אחריה. שניהם יחד למדו בחרסון עברית ותולדות עם ישראל מפי
אנשי ביל"ו זאב דובנוב (אחי ההיסטוריון) וזאב סמילנסקי (אבי ס' יזהר). בעלות המשפחה
ארצה הייתה בת שלוש-עשרה. בג"ה למדו רבקה ומשה יחד בכיתת המחזור הראשון. מכוח
קרבת גיל וזיקות נפש משותפות נקשרו בין השניים קשרים עזים שבאו לידי ביטוי בתכתובתם
לאורך שנים. לקראת שנת הלימודים האחרונה בג"ה החליטה רבקה להתמסר לנגינה בלבד.
לאחר צאת אליהו ודב לעבודה בדגניה, ומשה ללמוד משפטים בקושטא, שבה רבקה אל ספסל הלימודים
ועמדה בבחינות הגמר עם המחזור השני. במרס 1916 נקראו בוגרי ג"ה ותלמידי הכיתות
הגבוהות להתגייס לצבא העותמאני. חלקם התגייסו וחלקם השתמטו. רבקה, בת"א, שימשה
מרכז של קשר לכל החבורה. בפסח 1917, עם גירוש ת"א, שללה רבקה את המעבר מפתח תקווה,
שם חנתה המשפחה בטרם הלכה לראש פינה הרחוקה. לאחיה כתבה ב-27.4.1917: "באיזו קלות
אנו יוצאים, איך מיהרנו לארוז את חפצינו ולצאת לנדוד. ומה אנו אחרי זה? מה היסוד הגובר
בנו? האם אנו בני הארץ, הקשורים לקרקע, או הננו רק יהודים, יהודים גלותיים, יהודים
נצחיים, עם מטה הנדודים, הקומקום והתרמיל בידינו?"
דומה, שהחלטת רבקה
להישאר בפ"ת הושפעה גם מן הקרבה אל דב ואליהו, שעסקו אז באזור באיסוף נשק ובהתארגנות
לקראת הבאות, שהרי הצבא הבריטי כבר נערך לכיבוש דרום הארץ. בין השלושה, רבקה, דב ואליהו,
התקיימו במקביל שתי מערכות יחסים, האחת עיקרה חברות עמוקה; השנייה יסודה באהבה: שני
הרעים אהבו את רבקה. רבקה אהבה את דב. אולם החברות המחייבת הטילה את צלה על האהבה.
סבך זה נמשך שנים ונפתר עם נישואי רבקה ודב. באוגוסט 1917 הצטרפה רבקה למשפחתה בר"פ.
אחר חודשים אחדים ירדה לטבריה, שם עבדה כמורה, ומשהוצע לה ולעדה לנהל בית יתומים בצפת,
חזרה צפונה. בספטמבר 1920 יצאה רבקה לווינה להשתלם בהוראת נגינה בפסנתר, ונסחפה לפעולת
רכש נשק ל"הגנה" שהתנהלה שם מאז מאורעות מאי 1921. בינתיים התלבנו סופית
יחסיה עם דב ואליהו והתגבשו להחלטה ברורה. לאליהו כתבה ב-27.9.1921: "התזכור את
היציע בצפת? שם אמרתי לך דבר, אשר למרות היותו ברור לך בעומק לבך, בכל זאת כאילו גזר
עליך את הגורל. ואף על פי כן, עלי לומר לך את דברי האחרון. למרות שנראה לי לפעמים כי
הכל גלוי וידוע לפניך, מאוד כואב לבי על כי עלי לעשות זאת בכתב. לא הייתי רוצה שתחשוב
כי נוח ונעים לי עתה להסתתר מאחורי כתב. איני יודעת מה חשבת בנסוע דב לווינה. עלי להגיד
לך: לא הקונגרס היה מוציא את דב מהארץ. דב יישאר, אליהו, דב יישאר איתי, יישאר אתי
לעולם. אין ברצוני עתה לעשות את חשבן עברנו. חשבון זה שמור לכל אחד מאיתנו בלבו. הוא
תוך תוכי נפשנו, הוא עצם הווייתנו ואל אגע במילים. תדבר הנפש עצמה, תדבר ותבכה, תבכה
ותשיר, כי הן שירת חיינו זאת וזולתה אין לנו. ומה יהיה לעת שובנו? ראש תקוותי ואמונתי
הוא, כי טובה ועמוקה תהיה פגישתנו וכי משותפת ואחת תהיה דרך חיינו". רבקה ודב
נישאו בווינה בנובמבר 1921. ארצה חזרה רבקה ב-1924 ומאז התמסרה להוראת נגינה בפסנתר.
ב-1929 יצאו היא ודב ללונדון, שם עשה דב בשליחות מדינית עד 1932. בדצמבר 1940, בתאונת
דרכים, נספו רבקה, דב ובתם הבכורה תרצה.
עליה: תמר גדרון (עורכת), סוד קסמם;
גרשון גרא, בית בת"א; יעקב גורן, מדינאי בטרם מדינה (ביוגרפיה).
משה שרתוק (שרת)
(1965-1894)
שני בבני יעקב ופניה
שרתוק. בעלות המשפחה ארצה היה בן שתים-עשרה. בעין-סיניה היה יד ימינו של דודו ברוך
קטינסקי בניהול ענפי המשק ולמד ערבית על בוריה. ב-1913 סיים בהצטיינות את ג"ה
כתלמיד המחזור הראשון. חבר "ההסתדרות המצומצמת". ב-1914 יצא ללמוד משפטים
בקושטא. במהלך חופשת הקיץ שבילה בארץ בתום שנת הלימודים הראשונה פרצה מל"ע-1 וקטעה
את לימודיו. ב-1916 היה מראשי תנועת ההתעתמנות. בשנה זו יצא לעבוד בדמשק ושם התגייס
לצבא העותמאני. נשלח לבי"ס לקצינים בקושטא. שירת במקדוניה, דרום עבה"י וסוריה
עד תום המלחמה. הצטרף ל"אחדות העבודה" עם ייסודה והשתתף בעריכת ביטאונה "קונטרס".
ב-1919 נקרא לעבוד בוועד הצירים לימין י' חנקין. ב-1920 יצא ללמוד בלונדון ושם נישא
ב-1922 לחברתו צפורה מאירוב. הזוג חזר ארצה ב-1925, כאשר נקרא מ"ש להצטרף לעיתון
"דבר" עם ייסודו. היה עורך העמוד הראשון של העיתון וכן של שבועון "דבר"
באנגלית. ב-1931, בהיבחר חיים ארלוזורוב לניהול המחלקה המדינית של הסוה"י, התמנה
לעוזרו וב-1933, אחרי רצח ארלוזורוב, נבחר ע"י הקונגרס הציוני הי"ח למלא
את מקומו וכיהן בתפקיד זה עד קום המדינה, אז התמנה שר החוץ הראשון של ישראל. במסגרת
הנה"ס ניהל מדינית את השגת זיכיון החולה, הקמת נמל ת"א, התיישבות "חומה
ומגדל", הקמת הנוטרות, הגיוס לצבא הבריטי וייסוד החטיבה היהודית הלוחמת, הפעילות
מול ועדות החקירה שנשלחו לארץ, השגת החלטות עצרת או"ם ב-29 בנובמבר 1947 לחלק
את א"י לשתי מדינות, יהודית וערבית, וקבלת ישראל לחברות באו"ם. עם הקמת המדינה
היה ח"כ ושר חוץ (1956-1948), וראש הממשלה השני (1955-1954). ביוני 1956 אולץ
להגיש את התפטרותו מן הממשלה בעקבות אולטימטום שהציג ראש הממשלה ושר הביטחון ב"ג
על רקע מחלוקת מתמשכת ביניהם בסוגיית פעולות הגמול ועם התכונה לקראת מלחמת מנע במצרים.
פועלו כרוה"מ ופרשת יחסיו המורכבים עם ב"ג מתועדים במפורט ביומן שכתב בשנים
1957-1953 ויצא לאור במלואו (יומן אישי, 8 כרכים, 1978). משפרש מהזירה המדינית ניהל
את הוצאת הספרים "עם עובד" וייסד במסגרתה את מפעל "ספרייה לעם".
מ-1961 עד מותו היה יו"ר הנה"ס. כשנה לפני מותו במחלת הסרטן ציווה לקברו
בבית הקברות הישן בת"א ליד אחותו רבקה ורעיו דב הוז ואליהו גולומב ולא הרחק מקברי
אביו ואמו.
כתביו: משוט באסיה; בשער האומות; אורות שכבו; מחברת תרגומי שירה; יומן מדיני (1942-1936); יומן אישי (1957-1953);
נתראה ואולי לא (1998); מאסר עם נייר ועיפרון (2000). ביוגרפיה של מ"ש מאת גבריאל שפר יצאה לאור באנגלית:
Moshe Sharett - Biography pf a Political Moderate, "אוכספורד יוניברסיטי פרס" 1966.
עדה שרתוק (גולומב)
(1970-1897)
שלישית בילדי פניה
ויעקב שרתוק. בת תשע בעלות המשפחה ארצה. בימי שהות המשפחה בעין סיניה למדה בבית-ספר
שניהלו נזירות בכפר הנוצרי ג'יפנא. כרכי הספרות הרוסית הקלאסית, שהובאו מחרסון, היו
לה מקור תרבות נוסף ובקיאותה בהם הייתה לשם-דבר במשפחה. בוגרת מחזור ד' של ג"ה.
בקיץ 1918 נענו היא ורבקה להצעה לנהל בצפת מעון ל-80 יתומי מל"ע-1. התכתובת בינה
ובין אחיה משה בשנות שירותו בצבא העותמאני, מובאת בנתראה. ב-1919, כשנה לאחר
שוב המשפחה לת"א, כשמשה ורבקה התכוננו לצאת ללימודים בחו"ל, בחרה עדה, ברוח
"ההסתדרות המצומצמת", לצאת לעבוד בכנרת, לשם הגיע גם אליהו כשהשתחרר מהגדוד
(ר' נספח כנרת). אחרי שעשתה כשנתיים בכנרת יצאה לחו"ל והצטרפה לאחותה בווינה.
זמן-מה אח"כ הגיע לשם גם אליהו לעמוד בראש הרכש של ה"הגנה". קשרים שנטוו
בכנרת הבשילו והשניים נישאו ב-1922. חליפת מכתבים ערה התנהלה בין משה ועדה לקראת הנישואים:
עדה סלדה מטקס החופה, שבו ראתה מעין קבלת אישור מגורם זר באצטלה דתית; מ"ש התקומם
נגד גישה לא-מסורתית זו. בשובה ארצה עם בתם הבכירה התינוקת (אליהו יצא אז בשליחות
"החלוץ" לפולין) התיישבה בעין חרוד שם אמרו היא ואליהו להיות חברים. בשוב
אליהו ארצה, משהתברר כי מרכז פעילותו יהיה בת"א, קבעו מגוריהם בבית האם בשד' רוטשילד
23, שם רב היה חלקה בתפקודו הייחודי של הבית, שהמה כל שעות היממה כמוקד פעיל של ה"הגנה"
ושימש כמרכז לכל ענפי המשפחה. עדה גידלה את הָרַי, בן אחותה הצעירה גאולה, שמתה בלידתה,
וכשנספו רבקה, דב ובתם תרצה, היה ביתה לבית הבת הצעירה תמר. אחרי מות אליהו ב-1945
קיבלה על עצמה את הטיפול באסירי ה"הגנה", ואחרי קום המדינה התמסרה להנחלת
הלשון העברית לעולים.
יהודה שרתוק (שרת)
(1979-1901)
רביעי בילדי פניה
ויעקב שרתוק. כבן שש בעלות המשפחה ארצה. איש לשון, מורה, כנר, מלחין ומנצח מקהלות.
בוגר מחזור ח' של ג"ה. בעין-סיניה למד זמן-מה בכּוּתאב ("חדר" ערבי),
שם רכש את השפה הערבית. כשיצאו ב-1921 רבקה ומשה ללמוד ועדה לעבוד בכנרת, נרתם לפרנסת
אמו האלמנה ואחותו גאולה כעובד הספרייה המרכזית של אחה"ע. אח"כ הצטרף לפלוגה
של קיבוץ עין חרוד בעין טבעון (כפר יחזקאל), שם הצטרף ככנר ל"רביעיית העמק".
ב-1927 הצטרפו הוא וצביה רעייתו לקיבוץ יגור, וב-1930 יצאו שניהם לגרמניה, שם היה יהודה
שליח לתנועת "החלוץ" ובתוך כך השתלם במוסיקה. בשובם ליגור חזר יהודה לעבודת
כפיים ובצדה התמכר לפעילות תרבותית ובמיוחד לעיצוב החג בחברה הקיבוצית. ליקט והלחין
את "הגדה של פסח נוסח יגור" וחיבר את המסכות "לימי המצור והדמים",
לט' באב, לט"ו בשבט ולחגיגת בר מצווה. ביצירות אלה שילב קטעי מקרא ואגדה ושירה
עברית חדשה, ושקד על ביצוען ע"י כלל הציבור בסיוע מקהלה וקריינים. הלחין משירי
ביאליק ורחל ושָקד על העשרת תרבות המקהלה הן בשירים מקוריים, הן במיטב היצירה המוסיקלית
הכללית, שלה התאים מילים עבריות. לשם כך ליקט וערך 8 חוברות "עֲנוֹת" לשירת
מקהלה. שבר עמוק בחייו וביצירתו התחולל ב-1940- כאשר רעייתו ואם שלושת ילדיהם נספתה
בתאונת דרכים (יחד עם משפחת הוז). לאחר הפילוג בתנועה הקיבוצית (1951) עקרו יהודה וילדיו
יחד עם נאמני מפא"י אחרים מיגור לקיבוץ נווה-ים, ולימים השתקע באפיקים. הקדיש
כעשרים שנה להכנה לדפוס של שלושת הכרכים הראשונים של איגרות ברל כצנלסון, שאותן האיר
והעיר בהרחבה.
עליו: מוקי צור, יהודה שרת, גיבור
תרבות.
גאולה שרתוק (1939-1903)
בת זקונים של פניה
ויעקב שרתוק. בת שלוש בעלות המשפחה ארצה. תלמידת מחזור ט' של ג"ה. זמן-מה למדה
ספרות בשיעורים פרטיים אצל י"ח ברנר, מורה הנערץ. יצאה לעבודה בפלוגת עין טבעון
ואח"כ קבעה ביתה בגבעת ברנר, שם התמסרה לעבודה במשתלה ולנגינה בפסנתר. מתה בלדתה
את בנה הָרַי. השם שבחרה לו מרמז על שתי תקופות בחייה שיָקרו לה, שרקען, היה נוף הררי
- בעין סיניה בילדותה ובר"פ בנעוריה.
עליה: ב"משלה ועליה", חוברת
לזכרה, הוצאת המשפחה, 1988.
צפורה מאירוב
(שרת) (1973-1897)
עלתה ב-1912 מרוסיה
עם אמה פרידה ואחיה הצעיר שאול (אביגור); האב יהודה הצטרף אליהם אח"כ. בוגרת מחזור
ג' של ג"ה, שם הכירה את מ"ש. עם סיום לימודיה הצטרפה לקבוצת חברות שהועסקו
בפעילויות הגנה וביטחון בהנחיית אליהו גולומב, וכן התמסרה לטיפול בילדי עולי תימן,
שמשפחותיהם עלו ב-1911 בעקבות מסע ש' יבנאלי. כעבור זמן-מה עברה לרחובות ועם שתיים
מחברותיה הובילה נשק בעגלות מרחובות צפונה. לפרנסתה עבדה בבציר ובקילוף שקדים. עם גירוש
ת"א עברה לחיפה לבית דודתה שרה רעיית יוסף עזריהו. בתום המלחמה הצטרפה ל"קבוצת
הצעירות" בכנרת מייסודה של חנה מייזל ועבדה שם כשנה. בהשפעת רחל כצנלסון (שזר),
שניתבה צעירות לעבודה תרבותית וחינוכית ביישובים שונים, לימדה בכפר גלעדי את ילדי חברי
"השומר", ואח"כ חזרה לכנרת והצטרפה לקבוצה. מתקופת עבודתה בכנרת נשתמרו
כמה מכתבים המשקפים את התנסויותיה שם (חלקם מובאים בנספח כנרת). כל אותו זמן התנהלה
התכתבות בינה ובין מ"ש, אשר נמשכה עד צאתה ללונדון ב-1922, אחרי שנת עבודה ולימודים
במקווה ישראל, שם התמחתה בגידול דבורים ועופות. בלונדון נישאו צפורה ומשה באותה שנה.
צפורה המשיכה בלימודי חקלאות והתמחתה בתעשיית מוצרי חלב במכללה חקלאית ברדינג. לאחר
שוב הזוג ארצה ב-1925 המשיכה לעבוד שנים אחדות בחקלאות כמדריכה בחוות נחלת-יהודה. מאז
התמנה מ"ש למנהל המחלקה המדינית של הסוה"י ב-1933 עמדה לימינו וניצחה על
אירוח מתמיד של אישים מקומיים וזרים בביתם הפתוח, בהסתייעה בשליטתה ברוסית, אנגלית,
צרפתית וגרמנית. בחורף 1942 יצאה בשליחות היישוב לטהרן, לשם הגיעו אז מבריה"מ
פליטים יהודים אזרחי פולין ובהם ילדים ובני נוער רבים ללא הורים ("ילדי טהרן"),
ועשתה שלושה חודשים בארגון קהילת הילדים ובהעלאתם ארצה. בשנות ה-50 הראשונות התנדבה
להורות עברית לעולים חדשים ביישובי הפרוזדור. מכתביה למ"ש בתקופת מעצרו במחנה
לטרון, יוני-נובמבר 1946, הובאו בכרך מאסר עם נייר ועפרון.
אליהו גולומב (1945-1893)
עלה ב-1909 כשנתיים לפני
משפחתו. בוגר מחזור א' של ג"ה ומאז ואילך בלט בסמכותו. ארגן מבין חברי כיתתו את
ה"הסתדרות המצומצמת" למילוי שליחויות לאומיות ומטעמה יצא בתום הלימודים לעבודה
ולשמירה בדגניה, שם, בהירצח אחד החברים, נחשף לנושא בטחון היישוב שהיה למפעל חייו.
שלל התגייסות לצבא העותמאני, ופעל בסתר בענייני רכש והגנה. חבר "הקבוצה היפואית"
ב-1918. מראשי תנועת ההתנדבות לגדוד העברי ובו שירת עד פירוקו ב-1919, אז יצא לעבודה
בכנרת והיה זמן-מה חבר "השומר". ממייסדי אחה"ע. בוועידתה הראשונה בכנרת
(יוני 1920) העלו הוא ודב, בעודם במדי הגדוד העברי, את רעיון ייסוד ה"הגנה".
על הופעתם שם כתב ברנר: "לידי גובה אנושי גדול התרוממה הוועידה בשעות שהוקדשו
לשאלת ההגנה. בישיבה זו נשמעו קולותיהם של שניים מראשי אנשי ההגנה [אליהו גולומב ודב
הוז]. כל מילה שלהם - פשטות שבעומק, מפעל ונוי שבמסירות-אמת. הרוחניות בעצם תוּמה כי
תֹאחַז ברובה. הורגש כי עם אלה, הזקופים, הפשוטים, השלמים שבנו לתחייה כולנו, כולנו.
אשרי מי שזכה להיות באותו מעמד" (סת"ה א-2, עמ' 669). בפרוץ מאורעות
1921 נקרא לעמוד בראש הגנת ת"א. ב-1922 יצא לווינה ולברלין לעמוד שם בראש הרכש,
ובמהלך אותה שנה נשא לאישה את עדה. מראשית פעילותו ב"הגנה", שבמהלכה הוכר
עד מהרה כראשה הבלתי-מוכתר, דבק בעיקרון כלליותה והכפפתה לסמכות ציבורית נבחרת וחסם
את מגמת ההתבדלות הארגונית שגילו כמה מאנשי "השומר" לשעבר ובראשם ישראל שוחט.
ב-1933 נאבק להעברת הסמכות על ה"הגנה" מן ההסתדרות הכללית להנהלת הסוכנות
היהודית. במאורעות 1936-39 היה מיוזמי "היציאה מן הגדר". בעמדו בראש ה"הגנה"
היה מיוזמי הפו"ש, הפלמ"ח, ההעפלה והצנחת אנשי ה"הגנה" מעבר לקווי
האויב בימי מל"ע-2. מראשי ההסתדרות הכללית ומפא"י וחבר הוועד הלאומי.
כתביו: חביון עוז.
עליו: משה שרת, אורות שכבו;
ביוגרפיה מאת אהוביה מלכין בהכנה.
דב הוז (1940-1894)
עלה ב-1906 מרוסיה
עם משפחתו. בוגר מחזור א' של ג"ה. חבר "ההסתדרות המצומצמת", ובתום הלימודים
יצא מטעמה לעבוד בדגניה. ב-1916 התגייס לצבא העותמאני ומשסיים את קורס הקצינים בקושטא,
הוצב ביחידת תקשורת בדמשק. נוכח מצוקת היישוב, שהגיעה לשיא עם גירוש ת"א, ערק.
אף שהיה מבוקש, פעל במדי קצין תורכי במבצעי צבירת נשק בחזית הדרום ועל כך נגזר עליו
עונש מוות. אחרי כיבוש יהודה בידי הבריטים היה, יחד עם אליהו גולומב, מראשי תנועת ההתנדבות
לגדוד העברי הא"י ושירת בו כסרג'נט-מייג'ור. הצטרף ל"אחדות העבודה"
עם ייסודה והיה ממייסדי ה"הגנה" ומראשיה. ממארגני "העבודות הציבוריות"
(ר' נספח 6, עמ' 435). ב-1921 נשא לאישה את רבקה בווינה. ממניחי היסוד לטייס העברי
(שדה דב נקרא על שמו). כפעיל בהסתדרות הכללית היה נציגה בעיריית ת"א וסגן ראש
העיר. ב-1930 יצא בשליחות ההסתדרות אל מפלגת הלייבור באנגליה. "איגרת מקדונלד"
(13.2.1931), שביטלה למעשה את "הספר הלבן" של פספילד - שגזר על העלייה ועל
ההתיישבות צמצום קיצוני - הייתה במידה רבה פרי פעילותו במהלך שליחות זו (את ראש הממשלה
רמזי מקדונלד הכיר כשליווהו בביקורו בא"י ב-1922). פעילותו נקטעה כאשר נספה עם
רעייתו רבקה ובתם תרצה בתאונת דרכים ב-1940.
דברים השופכים אור
על פעילותו אמר מ"ש ביום השנה הראשון למותו: "דב היה עוזרה הנאמן והפעיל
ביותר של המחלקה המדינית. הייתה לו יד בשלושת השטחים הגדולים של פעילת המחלקה: היחסים
עם השלטונות, היחסים עם העולם הערבי וענייני ביטחון היישוב ובניין כוחו הצבאי [---]
מבעד למעטה האדיבות וארשת המתינות ונוחות המזג קיננו קשיות עורף לעמוד על העיקר, נכונות
להתקיף וכוח לנצח"
עליו: משה שרת, אורות שכבו;
תמר גדרון (עורכת), סוד קסמם; גרשון גרא, בית בת"א; יעקב גורן,
מדינאי בטרם מדינה (ביוגרפיה).
