נספח 11

 הנאום שקרא משה שרתוק בוועידת ה"לייבור"[1]

 

ברייטון, 21.6.1921

 

 אדוני היו"ר וחברים,

 

השאלה המובאה לפניכם בנוסח החלטתנו אינה עניין רק לפועלים היהודים שבארץ הזאת. היא נוגעת בפועלים היהודים שבארץ-ישראל וברבבות הפועלים והסוציאליסטים היהודים בעולם כולו.

העובדה, כי א"י באה תחת השלטון הבריטי, אומרת כי אחריות חדשה וחמורה הוטלה על תנועת העבודה הבריטית. אחת מחובותיה הבינלאומיות של התנועה הזאת הינה עתה לעמוד על המשמר לבל תהיה א"י למרכז חדש של ניצול קולוניאלי בלבד, כי אם תיהפך למרכז של עבודה ולמקום התחייה הלאומית והחברתית למיליוני יהודים חסרי-בית.

ישנם מדינאים בווזרוֹת אירופה, החושבים לתומם כי רעיון הבית הלאומי לעם ישראל הנהו יליד הצהרת בלפור. לכן עלי להדגיש, כי שאיפות ההמונים היהודים הינן דבר-מה אשר לגמרה ושורשיהן הרבה יותר עמוקים מצירופים פוליטיים של מדינאים. מתוך המחסור האיום וההשפלה של עם מפוזר ונטול-קרקע צמח הרצון לבנות מחדש את חייו הלאומיים והמדיניים על אדמתו. השאלה היהודית אינה שאלת לחץ פוליטי ולאומי בלבד. זוהי שאלת עצם הקיום הלאומי. זוהי גם פרובלמה חברתית. שאלה זו נובעת מתוך צרכיו החברתיים של העם העברי אשר הוּדר ממקורות התוֹצָרָה העיקריים ואשר לוחם על זכותו לעבודה. כי מה הם הנדודים של המוני היהודים בעשרות השנים האחרונות אם לא תנועת חיפוש העבודה? ומתוך התנועה הזאת צמח הרעיון, כי לא מוֹלדוֹת חדשות דרושות לנו, אלא מולדת חדשה אחת.

בדרך זו נוצר בא"י יישוב בן 100,000 נפש עוד לפני המלחמה. 12,000 מאלה היו ועבדו על האדמה. הפועל העברי הביא איתו לא"י את ההכרה, כי לא רק חברה חדשה צריכה להיווצר בארץ, אלא חברה מחודשת, בנויה על אושיות החירות והצדק החברתי.

תנועת העבודה הבינלאומית הכירה עוד לפני שנים, כי אין לתנועת ההתיישבות היהודית בא"י דבר עם הפוליטיקה הקולוניאלית הרגילה. אנו, היהודים, אין לנו מולדת השואפת לכבוש מושבות. מולדת אנו מבקשים, אשר אליה נחבר את פזורי מושבותינו. לא חומרים לחרושתנו ולא שווקים לתעשייתנו רוצים אנו למצוא. שאיפתנו היא לנצל את החומרים הגולמיים ואת המקורות הטבעיים בארץ עצמה ולהניח בה את היסוד לחיים כלכליים חדשים. לא סחורות מוציאים אנו לא"י, כי אם בני-אדם הרוצים לעבוד שם. בשם ההגדרה העצמית הלאומית וזכותם של המוני היהודים הנודדים לעבודה דורשים אנו חופש כניסה למרכזי התוצרה בא"י. עוד ביתר שאת דורשים אנו זאת בשם עם התרבות עתיק היומין, העם אשר עשה את א"י לערש האידיאלים של צדק חברתי ושלום בינלאומי.

מפלגת העבודה הבריטית סייעה במידה מרובה להכרת זכותנו לקחת חלק בתנועת העבודה הבינלאומית. הפועלים היהודים לא ישכחו, כי באוגוסט 1917 ביטאה מפלגת העבודה בתזכירה בדבר מטרות המלחמה בפעם הראשונה את ההכרה, כי פיתרון שאלת ארץ-ישראל ופיתרון שאלת עם ישראל כרוכים יחד, וכי צריך שתינתן להמוני היהודים האפשרות להקים חברת-עבודה חדשה בארץ-ישראל.

אנחנו קידמנו בשמחה את מעבר א"י אל תחת השלטון הבריטי לא משום שיש לנו ביטחון מיוחד במעמדות השליטים עכשיו באנגליה (!hear! hear), כי אם מפני שבוטחים אנו בעם הבריטי, בלייבור הבריטי (hear! Hear!), בטוחים אנו, כי הלייבור הבריטי ייטול את החלק הראוי לו בממשלת הארץ הזאת ואין צורך למנות דורות בכדי לראות חברה יהודית אבטונומית בא"י תחת חסותו והדרכתו של הלייבור הבריטי.

לבסוף מילים אחדות על היחסים בין היהודים והערבים בא"י. אין כיהודי רַגָש לזכות ההגדרה העצמית של הלאומים. חוץ מזה, הננו עם חלש מדי ולא נשתטה עד כדי ללחוץ את הערבים בא"י. לפיכך דורשת הצעתנו אוטונומיה לשני העמים בארץ.

א"י אינה גדולה, אך היא דלילת יישוב. אלמלא תקוצץ ותצומצם באופן מלאכותי, כי אז יהיה בה די מקום ל-8-6 מיליונים, בעוד שכיום אין בה גם מיליון אחד. לכן לא תוכל להיות כאן כל שאלה בדבר נישול הערבים על-ידינו. אדרבה. אנו באים אל הארץ בשיטות עבודה חדשות, בתרבות חדשה, בכישרונות טכניים וסידוריים. אנו באים במושגים על תנאי חיים יותר טובים, על שכר יותר גבוה ועל תנאים חברתיים מתוקנים. איך יוכל הפועל המקבל שכר גבוה להתחרות בערבי המקבל שכר נמוך? בענייננו הוא להשביח את תנאי חייהם של הפועלים והאיכרים הערבים והוא הדבר הגורם לסיבוכים בינינו לבין נגידי הקרקעות והקפיטליסטים הערבים. הנה משום מה מסיתים האדונים האלה - בתמיכת היסודות הריאקציונרים שבהנהלה הבריטית ובעזרת האימפריאליזם הצרפתי - את ההמון לפרעות בני וטורחים להטביע את מפעלנו ההתיישבותי בדם.

אדוני היו"ר וחברים! אנו מבקשים את תמיכתכם וסולידריותכם ברגע הקשה הזה. לפניכם שאלת זכותנו לחיות ולעבוד בא"י. על העם העברי התחוללה שואה שאין דומה לה במשך שנות המלחמה. רבבות היהודים שנרצחו באוקראינה, בפולניה ובהונגריה הם עֵדינו. את החורבן הכלכלי אין לתאר. שערי כל הארצות הולכים וננעלים בפנינו. א"י איננה מוכשרת, כמובן, לקלוט מייד את מאות האלף והמיליונים העומדים להגר. אך ההתחלה מוכרחה להיעשות. עצם התקווה, כי לפחות הדור השני או השלישי יראו עם עברי חופשי ובריא בא"י משכך את הסבל והייאוש של המונינו ונוסך בהם אומץ לעמוד בפורענויות.

אנו זקוקים לעזרת תנועת העבודה הבינלאומית, על הכול - לעזרתכם-אתם. לדברהּ של מפלגת העבודה הבריטית מקשיבים באמון במזרח. ואנו בטוחים כי אם רק יניחו לנו לפתח את כוחותינו בארץ העברים, הוכח נוכיח כי גם עם קטן יכול ליצור מפעל גדול.

אדוני היו"ר, אני מציע לקבל את ההחלטה.

מחיאות כפיים.

 

דברי ניל מקלין: "אני קם לתמוך ברזולוציה שהוצעה ע"י חברנו היהודי our Jewish comrade)). אנו יודעים, כי יש תנועה בעם העברי השואפת להשיבו לפלשתינה. תנועתנו תומכת בזכות ההגדרה העצמית של כל האומות הנלחצות. על אכו"כ שצריכים אנו להכיר בזכותו של העם העברי העתיק, הסובל והמפוזר בכל העמים, לשוב אל ארץ-ילדותו ולחיות שם את חייו באופן חופשי ובהתאם למסורתו הלאומית. חברים יהודים! הלייבור הבריטי אומר לכם: אלוהים יחיש את עבודתכם! (Jewish comrades! British labor says to you: God speed your work).

מחיאות כפיים וקריאות: מסכימים! (agreed! agreed!)

היו"ר העמיד למניין. בעד – הכול. נגד - שום יד.

היו"ר הודיע: unanimously,is carried resolution The.

בקומו לדבר מעל במת הנשיאות, בתור חבר הוה"פ של המפלגה, קראו לו מתוך הקהל בצחוק: ?Jew a you Are.

באולם פרץ צחוק.

הוא ענה: No, I am not. But I am Scotman!.

רעם של צחוק.

דברי מקלין אינם מלאים. אחרי שגמרתי לדבר הייתי רגעים אחדים במבוכה מתוך התפרקות העצבים שנמתחו, ולא נזכרתי שעלי לרשום מייד את הדברים. הדברים כתובים פה עפ"י הזיכרון. הוא אמר יותר מזה, אך תוכן יותר מעניין לא הוסיף.

איתי בתור ציר פוע"צ היה פומרנץ. הוא חרד מאוד לגורל העניין, ואחרי ככלות הכול לא היה גבול לאושרו.

 

נוסח ההחלטה

 

הוועידה מקבלת את הידיעה, כי בריטניה הגדולה קיבלה את השלטון המנדטורי על ארץ-ישראל לשם הבטחת התפתחותה של קהילה עברית (commonwealth) אבטונומית בה, ודורשת, כי בניין הארץ הזאת - פיתרון שאלת הקרקע, סידור העבודות הציבוריות והמפעלים החקלאיים והתעשיים (בשום אופן לא "תעשיוֹנים", כמו שאתם נוהגים לכתוב) - יוּצא לפועל לא על אושיות הניצול הקפיטליסטי, כי אם בענייני העבודה.

הוועידה מצטערת על אשר אחדותה הכלכלית וההנהלית של א"י הוקרבה בגלל יריבות (יריבות - rivalry, סוֹפֶּרְניצֶ'סְטְבוֹ [רוסית]; התחרות – competition קוֹנקוּרֶנְצִיה [רוסית]) אימפריאליסטית בין בריטניה וצרפת ועל אשר השטח צוּמצם מתוך שרירות ואפשרויות ההתיישבות חובלו קשה ע"י קציצת החורן וכמעט כל הגליל העליון. הוועידה קוראת לממשלה לשים קץ לחלוקה הבלתי-טבעית והמזֶקֶת הזאת של שטח המנדט הבריטי ולהקים את אחדות א"י המזרחית והמערבית.

הוועידה מביעה את דעתה, כי לטובת יישובה והתפתחותה השלווים של א"י, ולשם סיוע ליצירת המוסדות של ההנהלה העצמית, דרוש כי גם ליהודים וגם לערבים תינתן אבטונומיה מלאה ומאורגנת דמוקרטית בענייניהם הלאומיים הפנימיים וכי תהיה להם הזכות להטיל מיסים לסיפוק צורכיהם המיוחדים.

 

הערות